הפרעות אכילה - מניעה - Eating disorders - prevention

מתוך ויקירפואה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפרעות אכילה - מניעה
Eating disorders - prevention
יוצר הערך ד"ר שרון עירון שגב
TopLogoR.jpg
 

בין המחלות הפסיכיאטריות, הפרעות אכילה הן השכיחות בקרב נערות ונשים בעולם המערבי. ההשלכות: בעיות בריאותיות גופניות ונפשיות קשות וארוכות טווח. תכניות התערבות המיועדות להורדת גורמי הסיכון להתפתחות המחלה עשויות להקטין ואף למנוע את הסיבוכים הנלווים להפרעות אכילה

הפרעות אכילה מתאפיינות בכרוניות, בהידרדרויות חוזרות ונשנות של הסימפטומים, בתחלואה נלווית פסיכופתולוגית ובחולי גופני, המובילים לאשפוזים, לניסיונות אובדניים ואף למוות. נוסף על כך הפרעות אכילה מעלות את הסיכון לחלות במחלות גופניות שונות כמו חוסרים תזונתיים והשמנת יתר, ולמחלות נפשיות כגון דיכאון, ושימוש בסמים ובאלכוהול ואף התמכרות להם[1]. נתונים אלו מצביעים על כך שהפרעות אכילה הן בעיות בריאותיות קשות בעלות השלכות גופניות ונפשיות ארוכות טווח, ולכן יש צורך להפנות משאבים למניעתן או להקטנת הסיבוכים הנובעים מהן.

תוכן עניינים

אפידמיולוגיה

את השכיחות של מחלה מסוימת בקרב אוכלוסייה מוגדרת אפשר לבטא בכמה דרכים. שני המדדים הנפוצים יותר במחקרים אפידמיולוגיים הם שיעור הימצאות (Prevalence rate) ושיעור היארעות (Incidence rate).

  • שיעור ההימצאות מבטא את מספר החולים הקיימים בקבוצת אוכלוסייה בזמן נתון, לדוגמה – מספר החולים שאובחנו כסובלים מאנורקסיה נרווזה בישראל עד שנת 2009.
  • שיעור היארעות מבטא את מספר החולים החדשים בקבוצת אוכלוסייה מסוימת בתקופת זמן מוגדרת, לדוגמה – מספר החולים בבולימיה נרווזה בישראל שאובחנו בין השנים 2008-2009.

על פי מחקרים אפידמיולוגיים, שיעור ההימצאות של אנורקסיה נרווזה הוא 0.3% בקרב נערות ונשים בגילאים 11-35 שנים בארצות המערביות.

שיעור ההימצאות של בולימיה נרווזה הוא 1% בקרב נשים בגילאים 11-44 ורק 0.1% בקרב גברים בגילאים 15-65 שנים[2].

מחקרים במסגרות אשפוזיות ובקהילה מצביעים על כך שההימצאות של אכילת יתר כפייתית (Binge eating disorder) היא לפחות 1%.

בהפרעות אכילה לא ספציפיות, הנקראות גם הפרעות אכילה בלתי ספציפיות (Eating disorders not otherwise specified). אי-אחידות בשיטות המחקר במחקרים השונים מקשה על החוקרים להסיק מסקנות על שכיחות הפרעות אכילה אלו[3].

מחקרים במרפאות טיפוליות מראים כי שיעור ההיארעות של אנורקסיה נרווזה נשארה יציבה לאורך שנות ה-90 לעומת שנות ה-70. לעומת זאת, יש ירידה מסוימת בהיארעות של בולימיה נרווזה[4].

שכיחות הפרעות אכילה בישראל

ממחקרים אפידמיולוגיים בודדים שנעשו ופורסמו אי אפשר להסיק מהן ההימצאות וההיארעות של הפרעות אכילה בישראל. מצב זה נוצר בגין ליקויים מתודולוגיים בשיטות המחקר או מדגמים לא מיצגים של כלל האוכלוסייה בישראל[5]. עם זאת, ניתן לומר כי מסתמנת שכיחות גבוהה יותר של הפרעות אכילה בלתי ספציפיות בקרב בני נוער ישראלים יהודים לעומת בני נוער בארצות מערביות אחרות. שכיחות הפרעות אלה בקרב בני נוער ישראלים ערבים נמוכה יותר מבארצות המערב[5].

אטיולוגיה של הפרעות אכילה

הבנת גורמי הסיכון להפרעות אכילה ומנגנון פעולתם היא המפתח בתכנון, הפעלת והצלחת תכניות התערבות ומניעת בעיות פסיכופתולוגיות אלו.

גורמי הסיכון להפרעות אכילה הם מגוונים ומורכבים מגורמי סיכון גנטיים, ביולוגיים וסביבתיים, הכוללים גורמים התנהגותיים, משפחתיים וחברתיים. מבין גורמי הסיכון שנחקרו ושנמצא קשר מובהק סטטיסטי בינם לבין הפרעות אכילה נמצאו הגורמים הבאים:

  • השמנת יתר
  • לחץ תרבותי/חברתי לרזות (על ידי בני משפחה, חברים, ואמצעי התקשורת)
  • אי שביעות רצון ממבנה או משקל הגוף
  • הפנמה של אידאל הרזון (Thin ideal internalization)
  • דיאטות רזון
  • אפקטיביות שלילית (Negative affectivity)
  • פרפקציוניזם
  • התפתחות מינית מוקדמת

גורמי סיכון נוספים עדיין שנויים במחלוקת בקרב החוקרים השונים, אך אפשר למנות עמם התעללות מינית בגיל הילדות, דחק נפשי (סטרס) ומערכות משפחתיות לא תפקודיות[1][6]. גורמי סיכון אלו זקוקים למחקרים פרוספקטיביים נוספים על מנת לבסס את הקשר שלהם להפרעות אכילה.

תכניות מניעה

תכניות התערבות ומניעת הפרעות אכילה נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: מניעה ראשונית (Primary prevention) ומניעה שניונית (Secondary prevention).

יש חשיבות גדולה לתכנון, ביצוע ומחקר של תכניות למניעת הפרעות אכילה על מנת להבין טוב יותר אילו גורמים תורמים להצלחת תכניות מסוימות לעומת כישלונן או אי הצלחתן של אחרות.

תכניות מניעה זקוקות לתכנון ולביצוע מחקרי, רצוי תכניות עם הקצאה אקראית (Randomized prevention trails) שישוו בין משתתפי התכנית לקבוצת ביקורת, ולמדדי תוצאה תקפים סטטיסטית[7][8][9].

מחקרים אלו יאפשרו הערכה אמפירית של תוצאות תכניות המניעה, הבנת מנגנונים שבהם התכניות פועלות, הוצאתן לפועל באוכלוסיות שונות והעברתן בהיקפים גדולים יותר. נוסף על כך הערכה אמפירית של תכניות מניעה היא הכרחית על מנת להשיג מקורות מימון ארוכי טווח לתכניות מניעת הפרעות אכילה באוכלוסייה ולקידום בריאותם של החולים בהפרעות פסיכופתולוגיות אלו, שהן בעלות סיבוכים רפואיים ונפשיים ארוכי טווח.

סוגי תכניות מניעה

מניעה ראשונית

מטרת המניעה הראשונית למנוע הופעת הפרעות אכילה במשתתפי התכנית. המשתתפים הם אנשים בריאים, שאינם מראים כלל תסמינים של הפרעות אכילה, ואינם בהכרח שייכים לקבוצת סיכון לחלות בהפרעות אכילה.

תכניות והתערבויות השייכות לקבוצת מניעה ראשונית מיועדות בדרך כלל להעלות את רמת הידע והבריאות הכללית של המשתתפים ומתמקדות בקידום בריאות ושינויי הרגלי חיים על מנת להקטין את הסיכונים של המשתתפים לחלות בהפרעות אכילה.

דוגמה לתכנית התערבות ראשונית היא התכנית Planet health, שבוצעה בין השנים 1995-1999 במטרה למנוע השמנת יתר בקרב נערים ונערות בעשר חטיבות ביניים בבוסטון, ארצות הברית. התכנית התמקדה במניעת השמנת יתר דרך קידום אורח חיים בריא בעזרת הגברת צריכת פירות וירקות, הגברת פעילות גופנית והפחתת שעות צפייה בטלוויזיה ושימוש במחשב. החוקרים הצליחו להראות שיפור במדדים של השמנת יתר בקרב משתתפי התכנית[10].

במחקרם של Austin ושות' מ-2005 מצאו החוקרים שהתכנית הצליחה למנוע תסמינים של הפרעות אכילה, כגון שימוש בהקאות לשם ירידה במשקל הגוף בקרב נערות שהשתתפו בתכנית זאת[11].

התכנית הושמה בשנית בבוסטון בהיקף גדול יותר בין השנים 2002-2004, ונמצאו תוצאות דומות המצביעות על הגורם המגן של התכנית, שתוכננה במקור למניעת השמנת יתר, נגד התפתחות תסמינים של הפרעות אכילה בנערות שהשתתפו בתכנית[12].

מניעה שניונית

מניעה שניונית של הפרעות אכילה מתייחסת למספר קבוצות:

  • אנשים בסיכון גבוה ללקות בהפרעות אלו
  • אנשים הלוקים בדרגות שונות של ההפרעות
  • אנשים שיש להם קשר לחלק מגורמי הסיכון המוכרים להפרעות אלו

במניעה שניונית מטרות ההתערבות הן מניעת ההידרדרות של המשתתפים בתכנית למצב של חולי מלא או הבראתם מתסמינים קיימים של הפרעות אכילה.

דוגמה להתערבות כזאת היא תכנית מניעה של הפרעות אכילה בקרב נשים או בנות נוער שהן גם רקדניות מקצועיות, אשר שייכות לקבוצה בסיכון גבוה מאוד לחלות בהפרעות אכילה שונות[13].

יעילות תוכניות המניעה

התוצאות של התכניות הראשונות למניעת הפרעות אכילה היו מוגבלות מאוד. בשנת 2000 פורסמה סקירה ספרותית מקיפה של תכניות התערבות ומניעת הפרעות אכילה אשר פורסמו בשני העשורים הקודמים לפרסומו של המאמר. באופן מפתיע, נמצאו רק 20 תכניות כאלו שהופעלו בשמונה מדינות, עשר מתוכן בארצות הברית, שלוש בקנדה, שתיים באוסטרליה, ואחת בכל אחת מהארצות הבאות: בריטניה, ישראל, איטליה, שווייץ ונורווגיה.

בסקירה ספרותית זו בולטת השונוּת הרבה של התכניות ושיטות המחקר שלהן:

  • נמצאו שיטות מגוונות מאוד למניעת הפרעות אכילה
  • שונוּת ברמת המניעה (ראשונית או שניונית)
  • שונות באוכלוסיית המטרה
  • שונות בגיל ובמגדר של המשתתפים, כאשר עשר מתוך 20 התכניות כללו אך ורק נערות או נשים
  • שונות גדולה בהיקף ובתדירות ההתערבויות - מפגישה חד-פעמית לסדרת פגישות לאורך כמה חודשים)
  • שיטות שונות להערכת הצלחת התכנית
  • שונוּת בתאוריות על פיהן התבססו התכניות

בתכניות שבהן בוצע מחקר הערכה נמצאו תוצאות המצביעות על כך שהתכניות לא היו יעילות במניעת הפרעות אכילה. רק בארבע תכניות נמצא שינוי חיובי כלשהו בהתנהגות, ובארבע מהן נמצאה החמרה בתסמינים. השאר הראו שינוי ברמת הידע אך לא בהתנהגות[14].

מחקרים מאוחרים יותר מצביעים על מגמה טובה בהרבה. במטה-אנליזה של מחקרי תכניות למניעת הפרעות אכילה אשר כללו גם שיטות להערכת תוצאות ההתערבות, נמצא כי מתוך 51 תכניות מניעה 32 (53%) הראו ירידה משמעותית בלפחות אחד מגורמי הסיכון המבוססים להתפתחות של הפרעות אכילה, כגון אי שביעות רצון ממשקל או מבנה הגוף – גורם סיכון שהיווה מרכיב עיקרי ב-26 מתכניות המניעה הנחקרות.

עוד עלה כי 15 תכניות (25%) הצליחו לגרום להורדה משמעותית בסימפטומים של הפרעות האכילה, וחלקן הצליחו לשמר את ההישגים עד שנתיים אחרי סיום ההתערבות[7].

מאפייני תוכניות המניעה

תכני ההתערבות בתוכניות המניעה

השונות בתכני ההתערבויות היתה גבוהה, וכללה בין היתר:

  • הגברת הערכה עצמית
  • כלים לניהול נכון של מצבי לחץ (Stress management skills)
  • בחירת התנהגויות בריאות להורדת משקל הגוף ולשמירה עליו
  • בחינה ביקורתית של אידאל הרזון

השונות הגבוהה לא אפשרה להגיע למסקנות ברורות באשר לתכנים הספציפיים המשפיעים על הצלחת תכניות המניעה[7][8].

מאפיינים המגבירים את הצלחת תוכניות המניעה

על פי מחקרים אלו היו המאפיינים של תכניות המניעה המוצלחות (13):

  • תכניות מניעה שניוניות שהמשתתפים בהן היו בעלי סיכון גבוה לחלות בהפרעות אכילה
  • תכניות בהן המשתתפים היו פעילים ומעורבים
  • תכניות בהן גיל המשתתפים עלה על 15 שנים
  • תכניות המיועדות לנשים ולנערות בלבד ולא כללו את שני המגדרים באותה תכנית
  • תכניות ארוכות יותר שכללו כמה פגישות התערבות ולא פגישה בודדת
  • תכניות שהשתמשו במדד תוצאה שעבר תיקוף

מאפיין נוסף להצלחת תכניות למניעת הפרעות אכילה היה העברת התכנים על ידי אנשי מקצוע מחוץ למערכת ולא אנשים מתוך המערכת[8].

לסיכום, נראה כי תכניות מניעה מצליחות יותר כשהן מיועדות ומתוכננות להורדת גורמי הסיכון (מבוססים מחקרית וסטטיסטית) להתפתחות של הפרעות אכילה, מתוכננות כהתערבות שניונית באוכלוסייה בסיכון לפתח הפרעות אכילה, כוללות נשים בלבד מעל גיל 15 שנים ומועברות על ידי אנשי מקצוע מחוץ למערכת.

חסרונות תוכניות המניעה

בתכניות המניעה שפורסמו בלטו החסרונות הבאים:

  • מודלים אטיולוגיים לא שימשו לתכנון חלק ניכר מתכניות המניעה
  • רוב התכניות המוקדמות יותר התמקדו בהעברת מידע על הפרעות אכילה, למרות העובדה שמחקרים לא הצביעו על קשר בין חוסר ידע על סיכונים שבהפרעות אכילה להתפתחות הפרעות אלו. יתר על כן – בסקירה נמצא כי שיטות דידקטיות של העברת מידע למשתתפים אינה יעילה במניעת הפרעות אכילה.

מסתמן שהחיסרון הבולט ביותר בתכניות מניעה של הפרעות אכילה הוא בשיטת הערכת התוצאות, כך לדוגמה ליותר מ-25% מהתכניות שנסקרו לא היתה קבוצת ביקורת[7].

ביבליוגרפיה

  1. 1.0 1.1 Stice E. Risk and maintenance factors for eating pathology: a meta-analytic review. Psychol Bull. Sep 2002;128(5):825-848.
  2. Hoek HW, van Hoeken D. Review of the prevalence and incidence of eating disorders. Int J Eat Disord. Dec 2003;34(4):383-396.
  3. Fairburn CG, Bohn K. Eating disorder NOS (EDNOS): an example of the troublesome "not otherwise specified" (NOS) category in DSM-IV. Behav Res Ther. Jun 2005;43(6):691-701.
  4. Hoek HW. Incidence, prevalence and mortality of anorexia nervosa and other eating disorders. Curr Opin Psychiatry. Jul 2006;19(4):389-394.
  5. 5.0 5.1 Latzer Y, Witztum E, Stein D. Eating disorders and disordered eating in Israel: an updated review. Eur Eat Disord Rev. Sep 2008;16(5):361-374.
  6. Stice E, Agras WS, Hammer LD. Risk factors for the emergence of childhood eating disturbances: a five-year prospective study. Int J Eat Disord. May 1999;25(4):375-387
  7. 7.0 7.1 7.2 7.3 Stice E, Shaw H. Eating disorder prevention programs: a meta-analytic review. Psychol Bull. Mar 2004;130(2):206-227
  8. 8.0 8.1 8.2 Shaw H, Stice E, Becker CB. Preventing eating disorders. Child Adolesc Psychiatr Clin N Am. Jan 2009;18(1):199-207
  9. Stice E, Shaw H, Marti CN. A meta-analytic review of eating disorder prevention programs: encouraging findings. Annu Rev Clin Psychol. 2007;3:207-231
  10. Gortmaker SL, Peterson K, Wiecha J, et al. Reducing obesity via a school-based interdisciplinary intervention among youth: Planet Health. Arch Pediatr Adolesc Med. Apr 1999;153(4):409-418
  11. Austin SB, Field AE, Wiecha J, Peterson KE, Gortmaker SL. The impact of a school-based obesity prevention trial on disordered weight-control behaviors in early adolescent girls. Arch Pediatr Adolesc Med. Mar 2005;159(3):225-230
  12. Austin SB, Kim J, Wiecha J, Troped PJ, Feldman HA, Peterson KE. School-based overweight preventive intervention lowers incidence of disordered weight-control behaviors in early adolescent girls. Arch Pediatr Adolesc Med. Sep 2007;161(9):865-869
  13. Ringham R, Klump K, Kaye W, et al. Eating disorder symptomatology among ballet dancers. Int J Eat Disord. Sep 2006;39(6):503-508
  14. Austin SB. Prevention research in eating disorders: theory and new directions. Psychol Med. Nov 2000;30(6):1249-1262

קישורים חיצוניים

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר שרון עירון שגב, דיאטנית קלינית מוסמכת בעלת תואר דוקטורט בתחום בריאות הציבור מאוניברסיטת הרוורד, חוקרת בתחום מניעת השמנת יתר והפרעות אכילה בקרב מתבגרים, מייסדת ומנהלת ISIS – המרכז לאיזון גופני, נפשי ותזונתי (יוצר\י הערך)