הצגת המקור של הדף "כוויות דרכי הנשימה ושאיפת עשן - Airway burns and smoke inhalation"

[[קובץ:כותרתחבלות.jpg|מרכז]]
{{ספר|
|שם הספר= [[עקרונות בכירורגיה]]
|תמונה=[[קובץ:ספר-עקרונות-בכירורגיה.jpg|250px]]
|שם המחבר= [[משתמש:צבי קויפמן|ד"ר צבי קויפמן]]
|שם הפרק=  [[חבלות]]
|מוציא לאור=
|מועד הוצאה=
|מספר עמודים=
|אחראי הערך=
}}
למעלה ממחצית מקרי המוות משרפות ומכוויות הם תוצאה של פגיעה בדרכי הנשימה. אם כתוצאה מחנק מידי, כאשר מנגנון של לרינגוספזם מופעל בטמפרטורת אוויר של כ-150 מעלות צלזיוס ומעלה, בייחוד אם האוויר לח (לדוגמה, קיטור), ואם כתוצאה מהרעלות חדות בחד-תחמוצת הפחמן או ב[[ציאניד]]ים, שהם תוצרי שרפה של חומרים פלסטיים רבים המשמשים בבניין, בריהוט ובביגוד. רבים מנפגעי הכוויות הללו נמצאים מתים במקום השרפה, וברבים מהם אין עדות לפגיעות תרמיות בעור.

אנו עדים לירידה בתמותה כתוצאה מ[[הלם]] תת-נפחי בכוויות. בשנות הארבעים מתו כ-20% מנפגעי הכוויות מהלם תת-נפחי. רק כ-2%-1% מנפגעים אלה מתו מסיבה זו בעשור הראשון של המאה ה-21. גם בעיות המודינמיות ומטבוליות אחרות של הכוויה המסיבית, כמו גם בעיות בטיפול בזיהומים, מוצאות תשובות, אולם התמותה כתוצאה מפגיעה בדרכי הנשימה נותרה גבוהה. אם בעבר היו הגורמים החשובים בהערכת סיכוייו של נפגע כוויה להיוותר בחיים - שטח הכוויה וגילו של הנפגע, הרי במאה ה-21 קיום או היעדר כוויות בדרכי הנשימה הוא גורם חשוב יותר.

בעבר הסתמכה אבחנת הכוויה של דרכי הנשימה על הממצאים הקליניים המוקדמים, תולדות החולה והמהלך הקליני בימים הראשונים לאחר הכוויה. השיטות היו בלתי ישירות ברובן, כמו קיום כוויות בפנים, שערות חרוכות בנחיריים, תולדות עבר של כוויה בחלל סגור, צרידות ושיעול. בהסתמך על שיטות אלו העריכו בסדרות שונות, כי 15%-3% מנפגעי הכוויות לקו בכוויות בדרכי הנשימה.

כאשר משתמשים בשיטות חדישות יותר, ישירות, כמו [[ברונכוסקופיה]] או סקירה רדיואקטיבית של הריאות בקסנון 133, מגיעה שכיחות הפגיעות בדרכי הנשימה בין נפגעי הכוויות ל-30% בקירוב. שיעור התמותה בסוג זה של פגיעה מגיע ל-58%-47% בסדרות שונות.

הסימנים הקליניים הללו אינם מדויקים. אמנם כ-70% מהנפגעים עם כוויות בדרכי הנשימה לוקים גם בכוויות בפנים, אולם 70% מנפגעי כוויות הפנים, אינם לוקים בכוויות בדרכי הנשימה. היפוקסמיה אינה קיימת ב-80% מנפגעים אלה בזמן הגיעם לבית החולים (כיוון שהנזק הריאתי המשמעותי יתגלה רק מאוחר יותר). ממצאים כמו צפצופים, או חרחורים בהאזנה מעל הריאות, אינם שכיחים, גם צרידות אינה מופיעה לעיתים קרובות, אם כי מציאותם של סימנים אלה כבר עם בואו של החולה יכולים להעיד על נזק חמור.

מתברר, כי כמות ה[[קרבוקסי-המוגלובין - Carboxyhemoglobin|קרבוקסי-המוגלובין]] בנסיוב יורדת במהירות רבה יחסית. זמן מחצית החיים (T1/2) של קרבוקסי-המוגלובין ב-21% חמצן הוא 4 שעות, ואצל נפגעים שהונשמו ב-100% חמצן - T1/2 היה 40 דקות. לפיכך, ברוב הנפגעים ניתן לצפות לערך תקין של קרבוקסי- המוגלובין מספר שעות לאחר הפגיעה ורמת החומר בנסיוב לא תצביע בהכרח על היעדר פגיעה נשימתית או תשלול שאיפת עשן. בסדרה של 22 חולים עם פגיעה מוכחת בדרכי הנשימה, נצפו רק בשניים ערכי קרבוקסי-המוגלובין של 15% ומעלה עם הגיעם לבית החולים.

הדיווחים על טיפולים מוצלחים על ידי [[תא לחץ|מתן חמצן היפרבארי]] במקרים של שאיפת עשן או כוויות בדרכי הנשימה הם אקראיים ואין בנמצא מחקר פרוספקטיבי מבוקר שיאמת אותם. צילום בית החזה בעת הקבלה לאשפוז אינו רגיש דיו כדי לקבוע שאיפת עשן או כוויה בדרכי הנשימה ולעיתים הצילום מתפרש כתקין גם כשהוא נערך שבוע לאחר הפגיעה.

לעומת השיטות הקליניות הבלתי ישירות הפכה הברונכוסקופיה באמצעות סיבים אופטיים לשיטת אבחון שגרתית במרכזי כוויות רבים במערב והיא מבוצעת מיד עם הגיעו של החולה החשוד. בשיטה זו ניתן על-פי רוב לראות בצקת בדרכי הנשימה, דלקת, נמק והתקלפות של הרירית, ומציאות אזורים מפוחמים/חרוכים בדרכי הנשימה. באמצעות הברונכוסקופיה מזהים פי שניים מקרים מאשר בשיטות הקליניות הבלתי ישירות ומאידך, קל להימנע מתשובות חיוביות כוזבות. את רוב הנזקים בדרכי הנשימה הגבוהות (בגלוטיס ובאזור העל גלוטי) ניתן לאבחן גם בעזרת [[לרינגוסקופיה]] רגילה. בעוד שהברונכוסקופיה מסייעת באבחון פגיעות בדרכי הנשימה העליונות, נועדה הסריקה בקסנון רדיואקטיבי לאבחן פגיעות בפארנכימה הריאתית.

השיטה כרוכה בהזרקת כמות קטנה של קסנון רדיואקטיבי לווריד ומעקב אחר קצב היעלמותו של הגז מהריאות. לכידת אוויר בדרכי האוויר הקטנות עקב חסימה תתבטא בזמן סילוק מוארך. אולם חולים באוורור-יתר מעוותים את התמונה; גם מחלה ריאתית קודמת ועישון כבד מעוותים את התוצאות. ב-80% מהחולים מתפרשת הבדיקה כתקינה כעבור 4 ימים, ולפיכך ערכה מצטמצם לימים הראשונים. הבדיקה לא הפכה לשגרתית בשום מכון לאיזוטופים ולכן אולי גם אינה זמינה לרוב יחידות הכוויות, ולפיכך איננה בשימוש רחב, למרות שהיא ידועה מזה שנים.

[[תפקודי ריאות]]: בעקבות הכוויה נצפה ליקוי בתנגודת דרכי האוויר בעיקר (עד פי 4 מהתקין) ובהיענות הריאה (עד 50%). חיסרונה העיקרי של השיטה: ההכרח בשיתוף פעולה מצד החולה. היתרון העיקרי: הערכת הנזק התפקודי ופחות באבחנת הפגיעה הראשונית.

כשבוחנים את ההמלצות המעשיות לטיפול בנפגעי כוויות בדרכי נשימה, נדמה כי רוב המחברים טוענים שדי בלרינגוסקופיה ישירה כדי להעריך את מציאותו או היעדרו של נזק חמור בדרכי הנשימה. בהיעדר נזק חמור תרמי או כימי, לא סביר שייגרם נזק קל, ודי במציאותו של נזק חמור כדי לחייב צנרור או פיום קנה דחוף. המהלך הקליני מתאפיין ב-3 שלבים:
#	[[אי-ספיקה נשימתית]] חדה
#	[[בצקת ריאות]]
#	[[דלקת ריאות]]

==אי-ספיקה נשימתית חדה==
לחלק ניכר מנפגעי השרפות נגרם מוות מידי מחנק. אוויר יבש הוא מוליך גרוע לחום ולכן רק לעיתים נדירות נגרמות כוויות ישירות לדרכי הנשימה מאוויר חם יבש. שונה המצב כאשר מדובר באוויר לח או קיטור. בשאיפת קיטור כמעט תמיד ייגרמו כוויות בדרכי הנשימה העליונות. כיוון שכושר הובלת החום של הקיטור גדול פי 2000–4000 מזה של אוויר יבש.

לעיתים די בטמפרטורות אוויר של 150 מעלות צלזיוס כדי לגרום לעווית שרירי הגרון ולסגירתו. זהו קרוב לוודאי מנגנון החנק המידי של רבים מנפגעי השרפות.

מרכיבים אחרים של השרפה - עשן, גזים רעילים הנפלטים מבערת חומרים שונים, וחלקיקי פיח הסופחים על גביהם חומרים רעילים, הם הגורם השני לאי-ספיקה נשימתית חדה.

הרעלות פחמן חד-חמצני ותרכובות ציאנידיות, יכולות לגרום למוות או להרעלה קשה - כל אחת לחוד, או ביחד. רק לעיתים נדירות מופיעות הרעלות ציאנידים במבודד, ללא עלייה מקבילה ברמת הקרבוקסי-המוגלובין בדם. מסדרות שונות עולה, כי הרעלות אלו גורמות למותם של 50%-10% מנפגעי השרפות, בהתאם לסוג השרפה, ולחומרים שעלו באש.

בצקת דרכי הנשימה ובצקת הריאות, נובעות מהגירוי הכימי של תוצרי השרפה, והתמונה היא של [[טרכאוברונכיטיס]], שיעול קשה, בצקת דרכי נשימה עליונות הגוברת והולכת תוך 12–36 שעות ונסוגה ביום השלישי או הרביעי לאחר הפגיעה. אי-ספיקה נשימתית חדה, שאינה פוחתת או שאינה מגיבה לטיפול על ידי [[צנרור]] או [[פיום הקנה]], היא בדרך כלל קטלנית, כיוון שהמשמעות היא, שהנזק המידי שנצפה בדרכי הנשימה העליונות משקף גם נזק נמוך הרבה יותר, ואין די במעקף החסימה כדי לפתור את הבעיה.

החומרים הגורמים לנזק כימי זה הם תוצרי שרפה חלקית או מלאה של חומרים אורגניים וסינתטיים שונים.

פוסגן, הזכור ממלחמת העולם הראשונה, כאחד מגזי המלחמה הראשונים, משתחרר בבעירת PVC, פוליאוריטאן וגורם לנזק נרחב בדרכי הנשימה, לכוויות כימיות ולבצקת.

אמוניה (NH3), הוא גז נוסף המשתחרר משרפת חומרים סינתטיים אלה וגורם, בדומה לחומצה כלורית, לתגובה דלקתית חדה של רירית דרכי הנשימה העליונות. מדובר בגז מסיס, היוצר בסיס חזק. כוויה כימית זו מתאפיינת במקרים של הרעלה מבודדת, כמו אדי אמוניה בבצקת הגרון.

תחמוצות חנקן המשתחררות משרפת חומרים סינתטיים בטמפרטורות גבוהות או אלדהידים שונים המשתחררים משרפת עץ לבוד, עץ וכותנה, הם חומרים רעילים ביותר, מסיסים בשומן, וגורמים לשינויים במקטע השומני של ממברנת התא. בהגיעם לבועיות הריאה הם גורמים לבצקת ריאות מהירה, ותכופות קטלנית. בדרך, הם גורמים נזק קשה לריסים בדופנות דרכי האוויר העליונות ובכך מקטינים את סילוק ההפרשות והחלקיקים.

דו-תחמוצת הגפרית - תוצר שרפה של חומרים פלסטיים רבים -ובעיקר של גומי, הוא חומר מסיס במים, היוצר חומצה גופריתנית. הכוויות שנגרמו מאמצעים כימיים גורמות ל[[טרכאיטיס]], ל[[ברונכיטיס]] ול[[ברונכיוליטיס]].

השפעת כל החומרים הללו יכולה להיות ממושכת מאוד אם הם נותרים בריאות וספוחים על גבי חלקיקי פיח. כאשר החלקיקים הללו קטנים מ-10 מיקרון, הם יכולים להעמיק לחדור עד לבועיות ולגרום שם נזק מתמשך. גם העובדה שהפגיעה מראשיתה מתבטאת בירידת פעילות הריסים, גורמת לכך, שהנזק מתמשך, כיוון שהחלקיקים אינם מסולקים. זה היה הרעיון שהוביל להמלצה לערוך שטיפות של הסימפונות במקרים אלה.

התהליכים הבצקתיים והתגובות הדלקתיות המאפיינים שלב זה מתרחשים לרוב תוך 12–36 שעות לאחר הפגיעה, אם כי ניתן לראותם גם תוך 6 שעות ובמקרים מסוימים הם אובחנו רק ביום השלישי. ב-30%-5% מהנפגעים בסדרות שונות נצפתה תמונה נשימתית כזו, ומצב זה היה כרוך בשיעור תמותה של 70%-60%.

יש לזכור, כי גם כוויות גוף רגילות ללא פגיעה נשימתית ממוקמת או ללא שאיפת עשן, גורמות לליקויים ריאתיים משמעותיים, כמו: הגברת קצב זרימת הלימפה בריאות ובצקת. בחינת הנוזל החוץ-ואסקולרי (EVLW) בריאות מעלה, כי הוא תוצאה של ירידת הלחץ הקולואידי- אונקוטי בפלסמה או של חסימות בצד הוורידי של המיקרוצירקולציה. הלחץ הקולואידי-אונקוטי יורד כתוצאה מחדירות מוגברת באזורי העור הכווים ומדלף נוזלים וחלבונים מוגבר לחלל הבינתאי. בשלב ההחייאה מוחזרים אובדנים אלה בדרך כלל על ידי קריסטלואידים עם מעט או ללא קולואידים כלל, כך שלמרות שהנפח שוחזר - החולים הם בפועל היפופרוטיאינמיים. גם התגובה הקרדיוואסקולרית לכוויה, העלייה בתפוקת הלב ובעקבותיה גם העלייה בנפח זרימת הדם הריאתית מגבירות את הבצקת בתנאים אלה. כמו כן הונח קיום מנגנון של שחרור רדיקאלים חופשיים על ידי תאים מקוטעי גרעין העוברים אגירה במיקרוצירקולציה הריאתית. מנגנון זה דומה למנגנון שקיומו הונח בסוגים שונים של חבלה ובהיפוולמיה. רק לעיתים נדירות תתבטא בצקת זו מבחינה קלינית, בהיעדר פגיעה ריאתית. אולם, מצב זה הופך את הריאה לפגיעה הרבה יותר להעמסת נוזלים, ל[[אלח-דם]] ולפגיעת עשן. החומרים השונים גורמים לתגובה דלקתית חזקה בריריות מערכת הנשימה עם שחרור המתווכים הידועים לתהליכים הללו: [[סרוטונין]], [[היסטמין]], [[קליקראין]] ועוד. תהליך נלווה הוא אגירה של ה[[ספירת דם - Complete blood count#כדוריות דם לבנות (לויקוציטים, White Blood Cells)|ליקוציטים]] במיקרוצירקולציה הריאתית והצטברותם בדפנות כלי האוויר ובפרנכימה הריאתית. הבצקת גוברת והולכת, קטעי רירית שלמים מתקלפים ונושרים, מהדפנות החשופות דולף נוזל, המכיל תאים מקוטעי גרעין רבים ו-בתא- גלוקורונידאזה, המגבירים את הנזק הריאתי.

בהמשך יופיעו גלילים המורכבים מ[[פיברין]] ומקטעי רירית, ועלולים לחסום דרכי אוויר גדולות וקטנות: בצילום בית החזה בולטים אזורי [[תמט ריאתי|תמט]] ו[[נפחת הריאה|נפחת]]. תהליך זה של בצקת ריאות מתקדמת מתרחש תוך 12 שעות, תופעה הפותחת פתח של תקווה למציאת פתרון פרמקולוגי בעתיד לעיכוב הליקויים האלה. שינויים אלו מתקדמים והולכים, אנזימים פרוטאוליטיים ורדיקאלים חופשיים משתחררים מהליקוציטים וקצב הצטברות הבצקת והתהליכים גובר והולך.

מעניינת התגובה של המיקרוצירקולציה הריאתית לכוויית דרכי הנשימה. קיים פיזור מהיר מחדש של זרימת הדם באילן הקני-סימפוני ועלייה של למעלה מפי 10 בזרימת הדם בו, מה שמגביר את התהוות התפליט והבצקת הבין-רקמתית תוך עליית החדירות. טרם זוהו המתווכים הסגוליים בתהליך זה, אך גם תופעה ברירנית זו מותירה פתח לניסיון למצוא תשובה פרמקולוגית לפגיעה. רמות גבוהות של תרומבוקסאן B2 בתפליט וניסיונות ראשונים לעכב אותן על ידי מעכבים סגוליים הם רק חלק מהכיוונים האפשריים בנושא זה.

גם הופעת דלף של דם מהאזורים המאווררים לאזורים הבלתי מאווררים אחראית לחלק מן הכשל הנשימתי. בהקשר זה יש המצביעים על הופעת [[פרוסטאציקלינים]] ואזודיאלטאטורים בכלי הלימפה הריאתיים בחיות שנחשפו לעשן.

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לתמותת נפגעי כוויות בדרכי הנשימה הוא הירידה הקשה בהיענות הריאה. בדגמים בכבשים נמצאה ירידה בהיענות הריאה בשיעור של עד 50% אחרי שאיפת עשן. ב-24 השעות הראשונות קיים מתאם בין ירידה זו בהיענות לעלייה בזרימת הלימפה בריאות ולהצטברות נוזל חוץ-ואסקולרי בריאות (EVLW). תופעות דומות נצפו גם בכלבים ובבני אדם. ממצאים אלה קשורים בירידה בכמות הסורפקטאנט או בחסר פעילותו, בדומה למה שקורה ב-[[נזק ריאתי חד לאחר עירוי תוצרי דם|ARDS]], אולי כתוצאה משינויים בהרכב הפוספוליפידים בריאות בפגיעות אלו.

==זיהומים ריאתיים==
זהו שלב כמעט בלתי נמנע בתהליכים שתוארו. כאשר האזורים החשופים מאפיתל, לאורך דרכי הנשימה מהגרון ועד הבועיות, חסומים חלקית או באופן מלא על ידי הפרשות וקטעי רירית שהתקלפו -אספקת הדם לדרכי האוויר נפגעת, הן הופכות קרקע פורייה לתרבית של חיידקים והתפתח זיהום פארנכימטי. אוכלוסיות החיידקים המאפיינות סוג זה של זיהומים משתנות בדרך כלל על-פי עיתוי הופעת הזיהום: זיהומים מוקדמים, ביום השלישי עד ליום החמישי לאחר הפגיעה, הם בדרך כלל אלה שהחולה מביא אתו מהבית. זיהומים נוזוקומיים בולטים בעיקר ביום השביעי עד ליום העשירי לאחר הפגיעה.

קיימת אפשרות למעין ״הפסקת אש קלינית״ כאשר התמונה הקלינית של הבצקת מוקלת וחולפת ביום ה-3 לאחר הפגיעה והזיהום טרם גרם להפרעה קלינית. טעות נפוצה היא הוצאת הצינור והפסקת ההשגחה בשלב הזה, משום שיהיה צורך להחזיר את הצינור ולחדש את ההשגחה עם הופעת הזיהום.

גם בהיעדר כוויה בדרכי הנשימה לוקים נפגעי כוויות רבים בזיהומים ריאתיים. המנגנון קשור כנראה לעליית הלחץ בעורקי הריאה ולהגדלת החדירות במיקרוצירקולציה הריאתית בהשפעת אנדוטוקסינים שונים, המאפיינים את הזיהומים המערכתיים בנפגעי כוויות. גם במישור זה קיים מאמץ פרמקולוגי למציאת פתרון כמו מעכבים סגוליים לפרוטאזות השונות, ומניעת הפיכתם של סופראוקסידים לפראוקסידים בפארנכימה הריאתית.

נפגעים רבים מכוויות בדרכי הנשימה או משאיפת עשן, מפתחים בהמשך מחלה כרונית של דרכי הנשימה. לא תמיד פגיעה זו ברורה מיד אחרי ההחלמה מהשלב החד, אך בבדיקת תפקודי הריאה ניתן לאתר זאת. לעיתים זקוקים הנפגעים הללו לטיפול קבוע על ידי [[סטרואידים]].

ברונכיוליטיס כרוני מתקדם הוא סיבוך קטלני, אך נדיר, של שאיפת עשן קשה.

לטווח ארוך: בתהליך השרפה משתחררים חומרים מסרטנים רבים. אולם אין עדיין עבודות שבהן מדווח על שכיחות גבוהה יותר של מקרי מוות או הופעת סרטן בנפגעי כוויות בדרכי הנשימה.

==טיפול==
הטיפול חייב להתחיל עוד בטרם נקבעה האבחנה על ידי אמצעי עזר כלשהם. יש לטפל בחמצן הניתן במסכה או בצינורית לאף כבר באתר השרפה, מיד לאחר החילוץ, במגמה לטפל ב[[הרעלת CO]] אפשרית. יש לזכור כי נפגעי CO עלולים להיות [[מצב בלבולי חריף - Delirium|מבולבלים]] מאוד ואין להסתפק אצלם בהנחיות לטיפול עצמי או במתן הוראות לחילוץ עצמי. מיד לאחר החילוץ ניתן גם לטפל בעזרת מרחיבי סימפונות היכולים להעניק הקלה מרשימה לאלו הסובלים מהשפעתם המרה של תוצרי השרפה על האילן הקני-סימפוני.

בכל הנפגעים חסרי ההכרה יש לבצע צנרור מידי והנשמה ב-100% חמצן. אולם, גם בנפגעים בהכרה או בהכרה חלקית דרושים צנרור או טרכאוסטומיה/קוניוטומיה כבר עם הופעת הסימנים הראשונים של מצוקה נשימתית או חסימה מאיימת.

גם ממצאים כמו בצקת בלוע, כוויות עמוקות באף ובשפתיים או כוויות היקפיות בצוואר מהווים הוריה לצנרור. מחברים אחרים הם ליברלים יותר בהוריות לצנרור והם ממליצים לבצעו בכל מקרה של עדות קלינית לכוויה בדרכי הנשימה או שאיפת עשן. המטרה היא לאפשר טיפול טוב יותר במערכת הנשימה, כמו טיפול באדים, ניקוי דרכי הנשימה על ידי שאיבה עמוקה וטיפול מונע בהנשמה בלחץ חיובי.

הוויכוח בין ביצוע צנרור למשך זמן ארוך לבין פיום קנה מוקדם, טרם הוכרע. ידועים היתרונות והחסרונות של שתי השיטות. בהקשר לכך יש להזכיר, כי קיימת הוריית נגד מוחלטת כמעט לביצוע פיום הקנה דרך שטח כווי, והדבר מהווה כמעט פסק דין מוות. אם אמנם יש הכרח בפיום הקנה לטווח ארוך, הזדהמות הפצע והזיהומים הריאתיים הקטלניים הם כמעט בלתי נמנעים. רוב המחברים מצדדים בצנרור הקנה לזמן ארוך - עד שבועיים - ולא בפיום הקנה.

עקרונות הנשמתם של נפגעים אלה: מחברים רבים ממליצים על הנשמה בלחץ חיובי מתמשך (CPAP) גם כטיפול בבצקת הריאות (ממקור לבבי) המופיעה בכ-25% מהנפגעים מיד לאחר הצנרור או פיום הקנה. ייתכן, שאובדן מנגנון הסגירה הגלוטי ואובדן הלחץ החיובי בריאה אחראים לתופעה זו, והפיצוי הניתן על ידי ה-CPAP.

בדם כלבים שנכוו בדרכי הנשימה נמצא, כי CPAP או PEEP יעילים, אולי כפיצוי על הירידה בפעילות הסורפקטאנט וכתיקון נטייה להופעת תמט ריאה.

בעת ההחייאה של נפגעי כוויה עם פגיעה נלווית בדרכי הנשימה - יש להיזהר מהעמסת יתר של נוזלים. מחברים אחדים ממליצים על טיפול בקולואידים ובעיקר בפלסמה, כיעילים יותר במקרים של כוויות אלו, הגם שאין מחקר פרוספקטיבי מבוקר שישווה סדרות אלו. תוספת לחות לחמצן, או לאוויר החדר חיונית ביותר.

העלאת הלחות מסייעת למנוע התייבשות ההפרשות של דרכי הנשימה ומונעת את חסימתן בפקקים סמיכים. בחולדות שטופלו ב-100% לחות באוויר הודגמו הן ירידה בתמותה והן שכיחות נמוכה יותר של אלח-דם לעומת חולדות שנשמו אוויר עם 30% לחות.

יש להימנע מטיפול מונע של [[אנטיביוטיקה]], אך אין לחכות לסימני זיהום ריאתי שיודגמו בצילום בית החזה. על ידי מעקב יומי ניתן לזהות במשטחי ליחה את המועד שבו נצפים גם חיידקים בנוסף לליקוציטים - ואז יש להתחיל בטיפול.

השימוש בקורטיקוסטרואידים היה שנוי במחלוקת זמן רב, אולם במספר סדרות הוכחה שכיחות-יתר של זיהומים ריאתיים ותמותה בנפגעי עשן וכוויות בדרכי הנשימה שטופלו בסטרואידים ולפיכך יש להימנע משימוש בהם.

שיטות טיפוליות אחרות כוללות שאיבות תכופות מהקנה ושטיפות. אחרים ממליצים על טיפולים שונים בעזרת משאפים עם [[הפרין|הפארין]], סטרואידים ו[[גנטאמיצין]].

כאמור, מצויים גם דיווחים אקראיים על טיפולים בתא לחץ, שבהם צוינה השגת שיפור מהיר בסימנים הקליניים, אך אין מחקר פרוספקטיבי מבוקר בנושא זה.

==ראו גם==
* לנושא הקודם [[כוויות - Burns]]
* לנושא הבא: [[התחשמלות ומכות ברק - Electrocutions and lightning strikes]]
* [[חבלות|לתוכן העניינים של הפרק]]


* [[עקרונות בכירורגיה|לתוכן העניינים של הספר]]
* לפרק הקודם: [[כירורגיה של המערכת הוורידית]]
* לפרק הבא: [[הלם]]



{{ייחוס| [[משתמש:צבי קויפמן|ד"ר צבי קויפמן]] - מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד  [http://hospitals.clalit.co.il/hospitals/Meir/he-il/Pages/homepage2.aspx מרכז רפואי מאיר], כפר סבא}}

[[קטגוריה:כירורגיה]]
[[קטגוריה:פולמונולוגיה]]