מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

אורח חיים ודיאטה בנשים בגיל המעבר - Lifestyle and diet in menopausal women

מתוך ויקירפואה

אורח חיים ודיאטה בנשים בגיל המעבר
Lifestyle and diet in menopausal women
שמות נוספים אורח חיים ודיאטה בנשים לאחר חידלון הווסת
יוצר הערך פרופ' עמוס פינס
Themedical.png
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דפי הפירושים: – גיל המעבר, דיאטה, שינוי אורחות חיים

היכולת לנוע חשובה לבעלי החיים על מנת לשרוד, היות שהיא מאפשרת גישה למקורות מזון ומסייעת בבריחה ממצבים מסוכנים. כך גם בבני אדם. אולם, החיים המודרניים בעיקר במדינות מפותחות, מאפשרים השגת כל מה שנדרש בישיבה. מכיוון שעדיין לא מדובר בהסתגלות (Adaptation) אבולוציונית, המערכות הפיזיולוגיות האנושיות מתפקדות טוב יותר בבני אדם אשר פעילים פיזית, ופעילות גופנית מהווה חלק חשוב בקידום כל ההיבטים (Aspects) של בריאות האדם.

בעת המודרנית, פעילות גופנית נקשרת לרוב עם בניית גוף שרירי במכון הכושר, ריצה קלה בפארק, או דיווש על אופניים בצידי הדרך. לרוב, פעילויות אלו שכיחות יותר בקרב שכבות סוציו-אקונומיות גבוהות יותר, אולם עבודה במפעל או הליכה לבית הספר, משרתות אותה מטרה ביעילות רבה. מבחינה רפואית, יש צורך בפעילות גופנית כלשהי על בסיס קבוע, אך לא בהכרח בתכיפות גבוהה, או לזמן ממושך, או בדרגת קושי גבוהה מדי. הזמן הממוצע להתעסקות בפעילות פנאי יורד עם הגיל מהילדות לתקופה שלאחר חידלון הווסת (מנופאוזה ,Menopause)[1].

אנשים אשר מתעמלים באופן קבוע מציבים את בריאותם במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות מאשר אנשים לא פעילים, דבר המצביע על הערכה עצמית גבוהה יותר[2]. היבט רלוונטי נוסף במניעת מחלות של הגיל המבוגר הוא דיאטה. צירוף המלים "אכול בריא" הפך לסיסמה חוצת גבולות, הכוללת שינויים דרסטיים בהרגלים תזונתיים ומלחמה ב"מגיפת ההשמנה" הכלל עולמית. עמידה בהמלצות הנוגעות לאורח חיים ולדיאטה (כולל הפסקת עישון וצריכה מתונה של אלכוהול), יכולה להפחית סיכון למחלה כלילית ביותר מ- 90 אחוז[3].

פעילות גופנית בנשים לאחר חידלון הווסת

ניתן להעריך את דרגת הפעילות הגופנית באופן פרטני ופשוט בעזרת מדידה של קצב הלב. ככל שפעילות הגוף מאומצת יותר, קצב הלב עולה יותר. אין לעלות מעל קצב לב מסוים, שעלול לסכן את תפקוד ושלמות הלב. קצב הלב המקסימאלי תלוי בגיל ומחושב לרוב כ-220 פחות הגיל. לפיכך, אם אדם בריא בן 60 שנים מגיע לקצב לב של 120 פעימות לדקה בזמן פעילות, הוא ככל הנראה עוסק בפעילות קלה עד בינונית, אולם אם קצב הלב שלו הוא 160 פעימות לדקה, הוא עוסק בפעילות מאומצת ועליו להיות זהיר. אנשים אשר אינם בכושר גופני מגיעים מהר יותר לקצב לב גבוה יותר בהשוואה לאנשים אשר פעילים גופנית, לפיכך קצב הלב המושג בזמן פעילות גופנית הנערכת על פי פרוטוקול סטנדרטי (כגון ביצוע מבחן מאמץ) מצביע על הכושר הגופני. דרך מתוחכמת יותר למדוד דרגת פעילות גופנית היא בעזרת בדיקת צריכת חמצן (VO2, או VO2max בעת מאמץ מקסימאלי), או על ידי חישוב כמות האנרגיה המנוצלת (Energy expenditure) המבוטאת לפי Metabolic Equivalent Tasks ‏(MET) ליחידת זמן. MET אחד משמעותו כמות האנרגיה שמנוצלת במצב מנוחה. שני METs משמעותם כי כמות האנרגיה המנוצלת היא פי שתיים מזו המנוצלת במנוחה על ידי אותו פרט.

היבטים קרדיו-וסקולארים

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםפעילות גופנית במסגרת מניעה ראשונית ושניונית של מחלות לב וכלי דם


פעילות גופנית משפרת את פרופיל הסיכון הקרדיו-וסקולארי כתוצאה מההשפעות המטיבות על מספר משתנים, כמו BMI‏ (Body Mass Index), שומן גוף (תת-עורי ו-ויסצרלי, של אברי הפנים), צריכת חמצן מקסימאלית, יעילות מטבוליזם הפחמימות, פרופיל השומנים, לחץ דם, תפקוד האנדותל והתפתחות טרשת עורקים[4], [5]. שינויים אלה עשויים להוות גם חלק מהיתרון הנוירו-פסיכולוגי של פעילות גופנית, אשר מתבטא בירידת סימפטומים של חרדה ודיכאון[6], [7]. מחקרים רבים נעשים לגבי הקשר בין פעילות גופנית ובריאות קרדיו-וסקולארית וכולם מדגימים שיפור ניכר בתחלואה ובתמותה[8], [9], [10]. במחקר רחב משתתפים של 252,925 גברים ונשים בגילאי 50-71 שנים, עם תקופת מעקב של 1,265,000 שנות אדם, נמצא כי שיעור התמותה היה נמוך ב-30 אחוזים באלו שעסקו בפעילות גופנית בעומס בינוני לפחות 30 דקות ברוב ימי השבוע בהשוואה ללא פעילים[8]. יש לציין, כי אפילו רמות נמוכות יותר של פעילות גופנית עדיין הפחיתו תמותה. שני מחקרי תצפית גדולים בנשים לאחר חידלון הווסת, מחקר NHS ‏ (Nurses Health Study) ומחקר WHI ‏(Women's Health Initiative), הציגו נתונים לגבי פעילות גופנית ומניעה ראשונית של מחלת לב כלילית[9], [10]. הפרסום האחרון מ-NHS‏[9], אשר מסכם 20 שנות מעקב, הראה כי בנשים אשר התעמלו פחות משעה בשבוע הייתה עלייה של 58 אחוזים בסיכון למחלת לב כלילית בהשוואה לנשים אשר התעמלו יותר מ-3.5 שעות בשבוע. התעמלות הוגדרה כפעילות בדרגה בינונית עד מאומצת, אשר הצריכה השקעת אנרגיה של 3 METs או יותר לשעה. בעוד שמחקר NHS גייס נשים בטווח גילאים 34-59 שנים, מחקר WHI התצפיתי כלל נשים בגילאי 50-79 שנים[10]. במהלך תקופת מעקב של 3.2 שנים, נמצאה אותה תבנית של קשר הפוך והדרגתי בין דרגת הפעילות הגופנית לבין ירידה בסיכון לאירועים קרדיו-וסקולאריים. כאשר הישוו נשים שלא עסקו בפעילות גופנית לנשים אשר הלכו בקצב ניצול אנרגיה של 10 METs או יותר לשבוע, או לאלה שעסקו בפעילות גופנית מאומצת (יותר מ-150 דקות פעילות בשבוע), נמצאה ירידה של 40 אחוזים בסיכון המתוקנן לגיל לאירועים קרדיו-וסקולאריים.

פעילות גופנית ומערכת השריר והשלד

בסקירה מקיפה של 28 מחקרים אקראיים ומבוקרים שבדקו את השפעת הפעילות הגופנית בנשים בריאות בתחילת תקופת חידלון הווסת, נמצא כי פעילות גופנית מקנה יתרון בשווי המשקל, בקואורדינציה, בחוזק ובגמישות השרירים[11]. למרות שקיימת עלייה בסמנים של בניית עצם לאחר פעילות גופנית[12], יש מחלוקת בספרות לגבי ההשפעות של פעילות גופנית על צפיפות העצם, כנראה בגלל שימוש בפרוטוקולים שונים של פעילות גופנית במחקרים השונים. המחקר של וון סטנגל ושותפיו[13] מהווה דוגמא טובה: נשים אשר עסקו בתוכנית פעילות משולבת של תרגילי כוח והתעמלות חולקו לקבוצות שנבדלו במהירות התנועה מול ההתנגדות. אימון כוח, כלומר אימוץ השרירים עם תנועה מינימלית מול התנגדות נמצא טוב יותר מבחינת שמירה על צפיפות העצם לאחר שנתיים. במחקר אחר, 4 שנים של אימון מחזק שרירים עם תנועה גרמו לעלייה בצפיפות העצם[14]. לעומת זאת, במטה-אנליזה של 10 מחקרים נמצא כי פרוטוקולים שונים של פעילות לא שיפרו את צפיפות העצם בצוואר הירך[15]. כמובן שיש חשיבות רבה יותר לקשר בין פעילות גופנית והסיכון לשברים. התוצאות כאן מעודדות יותר ומעידות כי מניעה של שברים על ידי פעילות גופנית תלויה בכמה גורמים ולא קשורה רק לשינויים בצפיפות העצם. נתונים מתוך NHS מראים כי הליכה של שעה בשבוע בקצב ממוצע השווה ל-3 METs מורידה את הסיכון לשבר בירך ב-6 אחוזים. כל תוספת של שעת הליכה בשבוע מורידה את הסיכון ב-6 אחוזים נוספים. בנשים פעילות המגיעות לרמה של לפחות 24 METs/לשעה/לשבוע, נמצאה ירידה של 40-50 אחוזים בסיכון לשברים בירך[16].

קשר מנה-תגובה הפוך בין רמת פעילות גופנית ושברים בשורש כף היד נמצא במעקב בן 25 שנים, בקבוצת נשים עם סיכון נמוך יחסית לשברים: פעילות מאומצת הביאה לירידה של 37 אחוזים בסיכון בהשוואה לפעילות ברמה הנמוכה ביותר[17]. אלברנד (Albrand) ושותפיו מצאו ב- 672 נשים (גיל ממוצע 59 שנים, תקופת מעקב ממוצעת 5.3 שנים) כי הסיכון לשברים הוכפל בנשים עם פעילות גופנית מועטה[18].

הסיכון לנפילה הוא נמוך יותר באנשים פעילים גופנית בשל שיווי משקל טוב יותר, חוזק שרירים טוב יותר ומפרקים גמישים. בצירוף לאפשרות של שיפור באיכות העצם יש, אם כך, הסבר לירידה בסיכון לשברים בנשים אשר מתעמלות באופן קבוע. פעילות גופנית שבועית בקבוצות בתוספת לאימון ביתי במשך שנה בקבוצת קשישים נמצאה קשורה עם תפקוד טוב יותר במבחני שיווי משקל ויציבות ובירידה של 40 אחוזים בנפילות ופציעות[19]. אולם, האנשים הפעילים ביותר עלולים להיות חשופים לסיכון מוגבר לנפילות. על פי מטה-אנליזה שפורסמה לאחרונה ובדקה את הקשר בין פעילות גופנית ונפילות, נמצא כי הקשר אינו חד משמעי[20]. לעומת זאת, התוצאות בהקשר למניעה של שברי ירך על ידי תוכניות פעילות גופנית היו משכנעות (0.56-0.69 HR=0.62, CI).

פעילות גופנית וסרטן השג

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםפעילות גופנית וסרטן השד - Physical activity and breast cancer


צריכה קלורית גבוהה והשמנת יתר הם גורמי סיכון ידועים לסרטן השד: היות שפעילות גופנית מובילה לניצול אנרגיה ואובדן רקמת שומן, נשאלת השאלה האם פעילות גופנית מגנה מפני סרטן השד. על פי נתוני מחקר WHI Dietary Modification Trial נמצא כי סך הפעילות הגופנית (METs לשבוע) קשורה במתאם שלילי לריכוזי אסטרוגן, אסטרדיול, ואנדרוסטנדיון, כנראה בשל השפעת הפעילות הגופנית על כמות רקמת השומן (Adiposity)‏[21].

במחקר רחב היקף שפורסם לאחרונה ושנמשך 10 שנים, נמצא כי 4 שעות פעילות גופנית מאומצת בשבוע מורידות ב-22 אחוזים את הסיכון לסרטן השד בהשוואה לנשים לא פעילות[22]. נשים עם הצירוף של צריכה אנרגטית גבוהה (כלומר, צריכה מרובה של קלוריות), BMI גבוה ודרגת פעילות גופנית נמוכה נמצאו בסיכון כפול לסרטן השד בהשוואה לאלה עם נתונים אופטימליים. שני מאמרי סקירה שסיכמו את המידע ממחקרים מבוקרים וממחקרי תצפית הראו כי פעילות גופנית קשורה בירידה בסיכון לסרטן השד[23], [24]. מידת ההשפעה היא מתונה (ירידה של 15-20 אחוזים בסיכון) ותוספת של כל שעת פעילות גופנית לשבוע הורידה את הסיכון ב-6 אחוזים.

פעילות גופנית והיבטים נוירו-פסיכולוגיים

בסקירה של ההשפעות הפסיכולוגיות של פעילות גופנית, טען רגלין (Regalin) [25] כי עבור אנשים בריאים, היתרון הפסיכולוגי העיקרי של פעילות גופנית הוא מניעה, בעוד שבאלו הסובלים ממחלה נפשית קלה עד בינונית, פעילות גופנית יכולה להוות חלק מהטיפול. במחקר תצפיתי של WHI ‏ (93,676 נשים, תקופת מעקב עד 4.1 שנים) נמצא כי שבץ, מוות קרדיו-וסקולארי ותמותה מכל סיבה שהיא היו גבוהים יותר בנשים דיכאוניות לעומת נשים לא דיכאוניות[26]. בנוסף, נמצא קשר מנה-תגובה הפוך בין דיכאון ורמת פעילות גופנית: בנשים אשר התעמלו לפחות 4 פעמים בשבוע הייתה ירידה של 46 אחוזים בסיכון להתפתחות דיכאון. אפילו אימון אחד בשבוע הקנה יתרון, עם ירידה של 22 אחוזים בסיכון לדיכאון. בנוסף, נמצא שיפור בתפקוד הקוגניטיבי באנשים עם פעילות אירובית קבועה. אולם, על פי סקירת קוקריין, למרות שאימון גופני מביא למצב לבבי-נשימתי טוב יותר, עדיין לא ברור האם השיפור במצב הקוגניטיבי הוא תוצאה של השיפור בכושר הגופני[27].

מאמר סקירה אחר ציין כי בעוד שמחקרים מסוימים הראו השפעות מיטיבות של תוכניות שונות של פעילות גופנית על מדדים קוגניטיביים, מחקרים רבים אחרים לא הצליחו להדגים השפעות אלו[28]. היעדר מחקרים באיכות גבוהה, שונות רבה באוכלוסיות המחקר, פרוטוקלים שונים של פעילות גופנית והבדלים בשיטות עיבוד הממצאים מקשים על פרשנות התוצאות. בנוגע לשיטיון (דמנציה), מחקר בקשישים הראה כי 3 או יותר פרקי אימון בשבוע, כל אחד של 15 דקות פעילות גופנית מכל סוג, נמצאו קשורים בירידה בהיארעות שיטיון מ-20 מקרים ל-1,000 שנות אדם (באנשים פחות פעילים) ל-13 מקרים ל-1,000 שנות אדם (באנשים יותר פעילים)[29].

פעילות גופנית ואיכות חיים

איכות השינה היא מרכיב חשוב באיכות החיים. טוורוגר ושותפיו גייסו נשים בגילאי 50-75 שנים, עם עודף משקל וחילקו אותן לשתי קבוצות: הראשונה הודרכה לפעילות מתיחות בעוצמה נמוכה (קבוצת הביקורת) והקבוצה השנייה החלה בתרגילי פעילות בעוצמה בינונית[30]. לאחר שנה, נמצאה שינה טובה יותר פי שלוש בנשים שמתעמלות בבוקר (מעל 255 דקות פעילות בשבוע) לעומת קבוצת המתמתחות, מבחינת היכולת להירדם ומשך השינה. לעומת זאת, לנשים שהתעמלו בערב היה קושי רב יותר להירדם. משתנים אחרים של איכות חיים אשר רלוונטיים לתקופה שקודמת לחידלון הווסת או לתחילתה נמצאו בשיפור בקרב נשים שעסקו בפעילות גופנית. מחקר קטן (60 נשים, גיל ממוצע 54 שנים) בדק עוצמת תופעות גיל המעבר בנשים העוסקות בפעילות גופנית בדרגה נמוכה, בינונית וגבוהה[31]. תוצאות המחקר היו ברורות לחלוטין והראו השפעה חיובית של הפעילות הגופנית על סימפטומים סומטיים כללים, וזו-סומטיים ונפשיים. הניקוד הכללי של סימפטומים היה 103 עבור נשים אשר פעילות בדרגה נמוכה, 90 עבור נשים פעילות בדרגה בינונית, ו-76 עבור נשים אשר פעילות בדרגה גבוהה. אולם, על פי כינוס NIH בנושא סימפטומים של גיל המעבר נמצא כי פעילות גופנית אמנם משפרת איכות חיים אך לא משפיעה על סימפטומים וזו-מוטוריים, יובש וגינאלי ועוד[32]. סקירת קוקריין על השפעת פעילות גופנית בטיפול בסימפטומים וזו-מוטוריים סיכמה שהמידע הקיים לא מספיק בכדי להעריך בצורה מדעית את השפעת הפעילות הגופנית[33].

פעילות גופנית מוגדרת לפי סגנון האימון וגם לפי התדירות, העוצמה והמשך. רוב המחקרים שפורסמו בדקו את ההשפעות של תוכנית פעילות גופנית קצרה יחסית (לרוב עד 12 שבועות). סביר, כי פרוטוקולים אלה מבוססים על קווים מנחים של האגודה לרפואת ספורט האמריקאית, אשר לפיהם 12 שבועות פעילות אירובית מספיקים לשיפור היבטים רבים של כושר גופני[34]. מכיוון שרוב המחקרים השתמשו בהליכה כצורה עיקרית של פעילות, ה"מרשם" לפעילות גופנית אופטימאלית מורכב מלפחות 30 דקות הליכה מתונה ביום, לפחות 3 פעמים בשבוע, ובנוסף גם תרגילי התנגדות פעמיים בשבוע[11]. על הרופאים לייעץ למטופלים לגבי פעילות גופנית וכושר גופני. מחקר מבריטניה הראה כי רופאים ראשוניים אשר ייעצו למטופלים שלהם בנוגע ליתרונות הבריאותיים של פעילות גופנית השיגו שיעור תגובה טוב, עם עלייה במספר האנשים המתעמלים והארכה של משך הפעילות הגופנית[35]. בקבוצת ההתערבות (גיל ממוצע 57, מעקב של שנה) נמצאה עלייה של 33 דקות בפעילות גופנית בשבוע וניקוד גבוה יותר באופן מובהק בשאלון 36-SF‏ (The Short Form health survey - 36-item) של איכות חיים. מחקר אחר מניו-זילנד השתמש ב"מרשם פעילות" כתוב לעידוד פעילות גופנית[36]. בקבוצת המחקר נמצאה עלייה במספר הדקות החציוני של פעילות גופנית לשבוע מ-30 דקות בתחילת המחקר ל-120 דקות לאחר שנה. אולם, מסיבה כלשהי היה שיפור קטן אך מובהק, גם בקבוצת הביקורת. בנוסף, חלק מהתחומים שנבדקו בשאלון SF-36 QoL נמצאו בשיפור בקבוצת המחקר, אולם שם דווח על יותר נפילות ופציעות בהשוואה לקבוצת הביקורת. לפיכך, יש לזכור כי פעילות גופנית עלולה באופן פוטנציאלי להעלות סיכון לפציעות ואירועים חריגים אחרים. לא כל האנשים בגיל העמידה או הקשישים מסוגלים להתעמל בגלל מצבי תחלואה שונים ומוגבלויות. פעילות גופנית עלולה לגרום לכאב ולנזק של מערכת השריר-שלד והמפרקים. ההשפעות על מצב הרוח עשויות להוביל להתמכרות לפעילות מאומצת או ארוכה מדי[25]. לסיכום: פעילות גופנית היא אחת הדרכים היעילות לשיפור הבריאות. ייעוץ אישי וניטור מתאים הם צעדי המפתח להשגת יתרון מקסימאלי, תוך מזעור הסיכון הפוטנציאלי לפציעות או לנזקים אחרים.

עצות דיאטה בנשים לאחר חידלון הווסת

מכיוון שאין הנחיות דיאטה ספציפיות לנשים בתקופת חידלון הווסת, יש לדבוק בהמלצות התזונתיות הכלליות. מסמך מפורט שפורסם ב-2007 על ידי מספר רב של אגודות רפואיות מובילות בארה"ב התייחס לנושא הדיאטה בהקשר של מניעת מחלות קרדיו-וסקולריות[37]. ניתן לתמצת את ההנחיות כדלקמן: "צרכי דיאטה עשירה בפירות וירקות; בחרי מאכלים עשירים בסיבים ודגנים; צרכי דגים פעמיים בשבוע; הגבילי צריכת שומן רווי לפחות מ-10 אחוזים מסך האנרגיה ואם אפשר אף לפחות מ-7 אחוזים, כולסטרול מתחת ל-300 מ"ג (מיליגרם) ליום, צריכת אלכוהול של לא יותר ממשקה אחד ליום וצריכת נתרן של פחות מ-2.3 גרמים ליום (ככפית מלח ביום). צריכת חומצות שומן טרנס צריכה להיות נמוכה ככל האפשר (פחות מאחוז אחד מסך האנרגיה)". בנשים עם עודף משקל צריך גם להגביל את צריכת הקלוריות. בהקשר זה יש להזכיר כי מאזן שלילי של 7,000 קלוריות יגרום להפחתה במשקל של 1 ק"ג (קילוגרם).

צריכה מספקת של סידן, ויטמין D וחלבון שתאפשר התפתחות אופטימלית של העצם חשובה גם היא לאור הידלדלות העצם שקשורה הן בגיל הכרונולוגי והן בגיל המעבר. הצריכה המומלצת היא של לפחות 1000 מ"ג ליום של סידן, 800 יחידות בינלאומיות (IU) ליום של ויטמין D, ו-1 גרם/ק"ג משקל/יום של חלבון[38]. חשיבות נטילת תוספי תזונה כמו נוגדי-חימצון (ויטמין E, ויטמין C, בטא-קרוטן) וטיפול משולש בוויטמינים (B6, B12, חומצה פולית) בנשים בריאות לא ברורה עדיין, זאת מכיוון שרוב המחקרים לא הדגימו תועלת קרדיו-וסקולארית מובהקת[37]. גם בנשים עם סיכון גבוה למחלה קרדיו-וסקולרית לא נמצאה תועלת של ממש[39]. לעומת זאת ניתן לשקול מתן חומצות שומן אומגה-3 (Omacor) בנשים עם מחלת לב כלילית או עודף טריגליצרידים[37]. מוצרי סויה מאושרים להורדת רמת השומנים בדם, ופיטואסטרוגנים עשויים להפחית סימפטומים וזו-מוטוריים[40], אך קיימת מחלוקת באשר להגנה מפני מחלות עצם או לב.

דגלים אדומים

ביבליוגרפיה

  1. Maruti SS, Willett WC, Feskanich D, et al. A prospective study of age-specific physical activity and premenopausal breast cancer. JNCI 2008;100:728-37
  2. Sodergren M, Sundquist J, Johansson SE, Sundquist K. Physical activity, exercise and self-rated health: a population-based study from Sweden. BMC Public Health 2008;8:352
  3. Akesson A, Weismayer C, Newby PK, Wolk A. Combined effect of low-risk dietary and lifestyle behaviors in primary prevention of myocardial infarction in women. Arch Intern Med 2007;167:2122-7
  4. Wessel TR, Arant CB, Olson MB, et al. Relationship of physical fitness vs body mass index with coronary artery disease and cardiovascular events in women. JAMA 2004;292:1179-87
  5. Rousel M, Garnier S, Lemoine S, et al. Influence of a walking program on the metabolic risk profile of obese postmenopausal women. Menopause 2008 Dec 4 (Epub ahead of print)
  6. Kuller LH, Kinzel LS, Pettee KK, et al. Lifestyle intervention and coronary heart disease risk factor changes over 18 months in postmenopausal women: The Women On the Move through Activity and Nutrition (WOMAN Study) clinical trial J Womens Health 2006;15:962-74
  7. Nelson DB, Sammel MD, Freeman EW et al. Effect of physical activity on menopausal symptoms among urban women. Med Sci Sports Exerc 2008;40:50-8
  8. 8.0 8.1 Leitzmann MF, Park Y, Blair A et al. Physical activity recommendations and decreased risk of mortality Arch Intern Med. 2007;167:2453-60
  9. 9.0 9.1 9.2 Li TY, Rana JS, Manson JE, et al. Obesity as compared with physical activity in predicting risk of coronary heart disease in women. Circulation 2006;113:499-506
  10. 10.0 10.1 10.2 Manson JE, Greenland P, LaCroix AZ, et al. Walking compared with vigorous exercise for the prevention of cardiovascular events in women. N Engl J Med 2002;347:716-25
  11. 11.0 11.1 Asikainen TM, Kukkonen-Harjula K, Miilunpalo S. Exercise for health for early postmenopausal women. A systematic review of randomised controlled trials. Sports Med 2004;34:753-78
  12. Adami S, Gatti D, Viapiana O, et al. Physical activity and bone turnover markers: a cross-sectional and a longitudinal study. Calcif Tissue Int 2008;83:388-92
  13. Von Stengel S, Kemmler W, Kalender WA, et al. Differential effects of strength versus power training on bone mineral density in postmenopausal women: a 2-year longitudinal study. Br J Sports Med 2007;41:649-55
  14. Cussler EC, Going SB, Houtkooper LB, et al. Exercise frequency and calcium intake predict 4-year bone changes in postmenopausal women. Osteoporos Int 2005;16:2129-41
  15. Kelley GA, Kelley KS. Exercise and bone mineral density at the femoral neck in postmenopausal women: a meta-analysis of controlled clinical trials with individual patient data. Am J Obstet Gynecol 2006;194:760-7
  16. Feskanich D, Willett W, Colditz G. Walking and leisure-time activity and risk of hip fracture in postmenopausal women. JAMA 2002;13;288:2300-6
  17. Thorpe DL, Knutsen SF, Beeson WL, Fraser GE. The effect of vigorous physical activity and risk of wrist fracture over 25 years in a low-risk survivor cohort. J Bone Miner Metab 2006;24:476-83.
  18. Albrand G, Munoz F, Sornay-Rendu E, DuBoeuf F, Delmas PD. Independent predictors of all osteoporosis-related fractures in healthy postmenopausal women: the OFELY study. Bone 2003;32:78-85
  19. Barnett A, Smith B, Lord SR, et al. Community-based group exercise improves balance and reduces falls in at-risk older people: a randomised controlled trial. Age Aging 2003;32:407-14.
  20. Moayyeri A. The association between physical activity and osteoporotic fractures: a review of the evidence and implications for future research. Ann Epidemiol 2008;18:827-35
  21. McTiernan A, Wu L, Chen C, et al. Relation of BMI and physical activity to sex hormones in postmenopausal women. Obesity 2006;14:1662-77
  22. Chang SC, Ziegler RG, Dunn B, et al. Association of energy intake and energy balance with postmenopausal breast cancer in the prostate, lung, colorectal, and ovarian cancer screening trial. Cancer Epidemiol Biomarkers Prev 2006;15:334-41
  23. Monninkhof EM, Elias SG, Vlems FA, et al. Physical activity and breast cancer. A systematic review. Epidemiology 2007;18:137-57
  24. Friedenreich CM, Cust AE. Physical activity and breast cancer risk: impact of timing, type and dose of activity and population subgroup effects. Br J Sports Med 2008;42:636-47
  25. 25.0 25.1 Regalin JS. Exercise and mental health. Beneficial and detrimental effects. Sports Med 1990;9:323-9
  26. Wassertheil-Smoller S, Shumaker S, Ockene J, et al. Depression and cardiovascular sequelae in postmenopausal women. The Women's Health Initiative (WHI). Arch Intern Med 2004;164:289-98
  27. Angevaren M, Aufdemkampe G, Verhaar HJ, et al. Physical activity and enhanced fitness to improve cognitive function in older people without known cognitive impairment. Cochrane Database Syst Rev 2008; Jul 16, CD005381
  28. Van Uffelen JG, Chin A, Paw MJ, et al. The effects of exercise on cognition in older adults with and without cognitive decline: a systematic review. Clin J Sport Med. 2008;18:486-500.
  29. Larson EB, Wang L, Bowen JD, et al. Exercise is associated with reduced risk for incident dementia among persons 65 years of age and older. Ann Intern Med 2006;144:73-81
  30. Tworoger SS, Yasui Y, Vitiello MV, et al. Effects of a year long moderate-intensity exercise and a stretching intervention on sleep quality in postmenopausal women. Sleep 2003;26:830-6
  31. Elavsky S, McAuley E. Physical activity, symptoms, esteem, and life satisfaction during menopause. Maturitas 2005;52:374-85
  32. NIH State-of-the-Science Conference Statement on management of menopause-related symptoms. NIH Consens State Sci Statements. 2005;22:1-38.
  33. Daley A, MacArthur C, Mutrie N, Stokes-Lampard H. Exercise for vasomotor menopausal symptoms. Cochrane Database Syst Rev. 2007 Oct 17;(4):CD006108
  34. American College of Sports Medicine (ACSM). Position stand on the recommended quantity and quality of exercise for developing and maintaining cardiorespiratory and muscular highfitness, and flexibility in healthy adults. Med Sci Sports Exerc 1998;30:975-91
  35. Elley CR, Kerse N, Robinson E. Effectiveness of counseling patients on physical activity in general practice: cluster randomised controlled trial. BMJ 2003;326:793
  36. Lawton BA, Rose SB, Elley CR, et al. Exercise on prescription for women aged 40-74 recruited through primary care: two year randomised controlled trial. BMJ 2008 Dec 11;337:a2509
  37. 37.0 37.1 37.2 Mosca L, Banka CL, Benjamin EJ, et al. Evidence-based guidelines for cardiovascular disease prevention in women: 2007 update. Circulation 2007;115:1481-501
  38. Rizzoli R. Nutrition: its role in bone health. Best Pract Res Clin Endocrinol Metab 2008;22:813-29
  39. Albert CM, Cook NR, Gaziano JM, et al. Effect of folic acid and B vitamins on risk of cardiovascular events and total mortality among women at high risk for cardiovascular disease: a randomized trial. JAMA 2008;299:2027-36.
  40. D'Anna R, Cannata ML, Marini H, et al. Effects of the phytoestrogen genistein on hot flushes, endometrium, and vaginal epithelium in postmenopausal women: a 2-year randomized, double-blind, placebo-controlled study. Menopause 2008 Nov 20. [Epub ahead of print]

קישורים חיצוניים

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' עמוס פינס, מחלקה פנימית ט' מרכז רפואי סורסקי (בי"ח איכילוב) תל-אביב, מנהל מרפאת גיל מעבר ואוסטיאופורוזיס, מרפאות אסותא, תל-אביב (יוצר\י הערך)



פורסם בכתב עת רפואי בנושא גיל המעבר, ספטמבר 2009, גיליון מס' 12, Themedical