מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

אפילפסיה בראי ההיסטוריה

מתוך ויקירפואה

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה,
וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.


אפילפסיה בראי ההיסטוריה
'
Attaque; Periode Epileptoide. Planche XVII. Wellcome L0074938.jpg
ICD-10 Chapter G 40.-Chapter G 41.
ICD-9 345
MeSH D004827
יוצר הערך ד"ר מיכאל דובלין וד"ר יהודית מנליס
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםאפילפסיה

העת העתיקה

האזכורים המוקדמים ביותר של מחלה אפילפטית נמצאו כבר כ 5,000 שנה לפני הספירה במסופוטמיה. המחלה מוזכרת בשני שמות שונים המתארים למעשה התקף אפילפטי. השם הראשון "מחלת הנפילה", והשני על שמו של השד האחראי על קורות הגג - Bel Uri, וזאת בשל קיבוע עיני החולה בזמן ההתקף כלפי גג הבית.

ניתן למצוא באזכורים מאותה תקופה תיאורים מדויקים של אאורה, התקפים טוניים-קלוניים, ושיתוק לאחר התקף. ניתן למצוא אף אזכור למחלה בחוקי חמורבי כסיבה מוצדקת להחזיר עבד אשר נרכש[1]. התיאור העתיק ביותר בעולם של התקף אפילפטי נמצא בטקסט באכדית שנכתב בסביבות 2,000 לפני הספירה[1].

אחת החולות האפילפטיות המפורסמות ביותר של הזמן העתיק הייתה האורקל מדלפי. האורקל נחשבה לקדושה ונביאה אשר נבואותיה ותשובותיה הסתומות ניתנו במועדים לא קבועים, כתלות בפרכוסים. היות שהנבואות היו כה סתומות היה צורך במפרשים אשר פרשו את דבריה לפי צורכי השעה. ההיסטוריה היוונית מתארת מפגש דרמטי בין שני חולי אפילפסיה מפורסמים - האורקל מדלפי ואלכסנדר הגדול שבא לשמוע בעצת הנביאה, באם לצאת לקרב. הנביאה סירבה להתנבא, וכאשר נגררה למוקד צעקה כלפי אלכסנדר כי הוא בלתי נראה, תשובה שנראתה בעיניו כמספקת ליציאה לקרב.

הניסיון המדעי הראשון להסביר ולתאר את המחלה היה בתקופה זו (כ-400 שנה לפני הספירה ביוון), שם ניסו תלמידיו של היפוקרטס להפריך את האמונה, כי הלוקים במחלה זו הם קדושים המשכנים בגופם את נשמותיהם של האלים או של שדים המנסים לחדור לעולמנו דרך גופם של בני אדם. האפילפסיה מופיעה במיתולוגיה היוונית והיא מזוהה עם אלות הירח סלנה וארטמיס שהיו גורמות לאפילפסיה למי שהרגיז אותם. אחד השמות שהיוונים נתנו למחלה היה "מחלה קדושה" (ἠ ἱερὰ νόσος)[1] והחולים זכו לכבוד רב משום שיכון נשמות האלים בתוך גופם. כוח מגי רב יוחס לאנשים אלו, שניתן להם על ידי האל או השד ששכנו בגופם.

היפוקרטס ותלמידיו ניסו להראות בצורה מדעית כי המחלה מועברת בצורה תורשתית ואף הצביעו כי מקור המחלה הוא במוח. היפוקרטס ותלמידיו ידעו על הקשר שבין שינויים בצורת הגולגולת ופרכוסים המתחילים בצד הקונטרה לטרלי של הגוף. חוקרים אלו האמינו כי מקור הפרכוסים בהפרשת מוגלה קרה מההיפופיזה והצטברותה בחדרי המוח. השם שהעניקו חוקרים אלו למחלה ניסה לתאר את מאפייני המחלה epi (את) + lambánein (לאחוז בחזקה) = epilambanein. במשך השנים השתבש השם עד שהפך לשם המוכר לנו כ-Epilepsy.

חמש מאות שנה מאוחר יותר תרם גאלן את התרומה הבאה להבנת המחלה הפרכוסית. הוא ניסה לקשור חלק מהסימפטומים המופיעים בזמן התקף למקור הפרעה חוץ מוחי. הוא קרא לאפילפסיה המופיעה ממקור תוך מוחי אדיופאתית או פרוטופאטית ולזו המופיעה מסיבה חוץ מוחית - סימפטומטית. גאלן הגדיר שני סוגים של אפילפסיה סימפטומטית. האחד הוא ניסיון של הגוף להפרשת חומרים מגרים ממערכת העיכול, והשני הפרשת חומרים מהגפיים התחתונות. האחרון, הוסק על ידו מתיאורו של חולה אצלו הופיעה הרגשה מוזרה ברגלו שעברה לכיוון ראשו לפני תחילת ההתקף. הרגשה זו הוגדרה על ידי גאלן בשם aura, וזאת בשל דמיון התופעה לרוח שעוברת ליד החולה.בתקופתו של גאלן התחלקו החוקרים והמטפלים באפילפסיה לשתי קבוצות. הראשונה, הקבוצה הנטורלית שהאמינה כי מקור המחלה בגוף האנושי, והשנייה הקבוצה הסופרנטורלית שהאמינה כי מקור המחלה הוא בכישוף ובדת ולכן הטיפול מתבסס על הדת בלבד. גאלן וחבורתו ניסו להציע היגיינה טובה ודיאטה מסוימת לטיפול במחלה. מבחינה פרמקולוגית המשיכה קבוצה זו להתבסס גם על תרופות שהיו מקובלות באותה תקופה כגון שתיית דם בני אדם שמתו זה עתה. (עדיף דם גלדיאטור שמת זה עתה בזירה). תרופה נוספת התבססה על אבקה שהוכנה ממוחותיהם של מתים. שום ובצל נחשבו אף הם לתרופות מבטיחות בשל תכונותיהם המיוחדות בדחיית שדים ורוחות. נשים אפילפטיות בתקופה זו נחשבו למכשפות ורובן הוצאו להורג בילדותן המוקדמת. בצפון אירופה נהגו לשרוף ילדות החשודות במעשי כשפים מעל גיל שבע שנים וזאת בחסות הממסד הדתי. כאשר נקבע חוק בשוודיה כי אסור לשרוף ילדות מתחת לגיל 12 שנים, הושמו ילדות אפילפטיות אלה בכלא תת-קרקעי ונשרפו בחסות הכנסייה כאשר מלאו להן 12 שנים.

ימי הביניים

תקופת מסעי הצלב הראשונים הביאה על אירופה המערבית גל של קנאות דתית, כל אישה שנחשדה בכישוף הועלתה למוקד - חוק זה כלל את הנשים המפרכסות היות שפרכוס נחשד כהתמזגות עם השטן. נאסר על חולים אפילפטיים באותה תקופה להתרחץ במרחצאות ציבוריים והם הוזהרו מפני שינה כשהם מכוסים בעורות עזים.

הקשר שבין מצב הירח והתפרצות התקפים אפילפטיים "נתגלה" ונחקר במאה ה 16. בתקופה זו הוכח קשר הדוק בין מספר רב של מחלות נפש למצב הירח.

הטיפול בצריבת הגולגולת וחירורה (פרוצדורה שנוסתה כבר לפני אלפי שנים על ידי בני המאייה) החלה להיות מיושמת בימי הביניים לטיפול באפילפסיה. הטיפול הוצדק בניסיון לנקז עודף מוגלה שהצטברה בגולגולת ושחרור הלחץ מעל המוח. הקבוצה הסופרנטורלית הצדיקה טיפול זה בניקוז כל המחשבות הרעות שהצטברו בגולגולת וגרמו לפרכוסים. במקרים לא מעטים אם הילד המפרכס הייתה מבצעת טקס חירור הגולגולת. השימוש בצריבת הגולגולת היה נפוץ בעולם המערבי עד המאה ה-19.

תורתם של גאלן והיפוקרטס נשתכחה במשך ימי הביניים אז נקראה המחלה בשם "מחלת הנפילה", והסובלים ממחלה זו נחשדו כנשאים של שדים ורוחות רעות העלולות להסתנן לגופו של כל אדם שימצא עימם במגע. מחווה יום יומית הייתה לירוק לעברו של חולה אפילפטי שעברו לידו בניסיון לדחות את ההדבקות מהמחלה. ב-1410 נולדה אחת החולות האפילפטיות המפורסמות ביותר ז'אן ד'ארק. בגיל 13 החלה ז'אן ד'ארק לסבול מהזיות שמיעתיות אשר פקדו עליה בשם האל להתייצב בראש צבאות צרפת במלחמה כנגד האנגלים. התיאורים המדויקים מאותה תקופה על צורת ההתקפים והתבטאותם הקלינית מצביעים כי סבלה מפרכוסים חלקיים מורכבים. ז'אן ד'ארק נשבתה לבסוף על ידי האנגלים והואשמה על ידי הכנסייה האנגליקנית בכישוף והוצאה להורג בשריפה. ז'אן ד'ארק הוכרה כקדושה על ידי הכנסייה הקתולית (הכנסייה הכירה בקומץ של נשים אפילפטיות כקדושות וזאת בשל הזיות שמיעתיות וראייתיות הקשורות לדת ולקדושיה).

העת החדשה

במאות ה 16–17 החלו רופאים באירופה המערבית לאבחן מספר סוגים שונים של מחלות אפילפטיות, וכן דובר כבר במספר מחלות מידבקות היכולות לגרום לפרכוסים כגון: סיפיליס, רככת ואבעבועות שחורות. גירוי קרומי המוח על ידי חומר רעיל נחשב לאחד הגורמים לפרכוסים.

התקפים אפילפטיים שאינם גורמים לפרכוסים כלליים הוכרו בתקופה זו, ולא היה צורך בהתקף קלאסי טוני קלוני על מנת שהחולה יוכר כסובל ממחלה פרכוסית.

התקפים אפילפטיים לא פרכוסיים תוארו על ידי פאראצלסוס בשנת 1530, התיאור והרקע הכללי של החיבור המדעי היה על בסיס דתי.

בשנת 1684 רופא אנגלי בשם תומאס וויליס, תיאר אף הוא התקפים לא פרכוסיים וייחס את משמעותם לרוחות רעות שגרמו להתקפים אלו.

במשך המאה ה-18 נראתה חזרה הדרגתית להשקפה הנטורלית על התפתחות המחלה כפי שהוצע על ידי היפוקרטס וגאלן, שהחלו לחזור לאופנה. ניתן היה לראות התפתחות איטית והדרגתית של דחיית התאוריות העל טבעיות שהוצעו עד אז.

בשנת 1770 פרסם חוקר בשם Tissot את רעיונותיו לגבי התפתחות המחלה האפילפטית. הוא סבר כי אי ספיקה מוחית ממושכת יכולה לתרום להתפתחות עתידית של מחלה פרכוסית. לדבריו, יש להפריד בין סוג מחלה זה לבין גורמים ומחלות העשויים לזרז את הופעת המחלה. Tissot הגדיר שני סוגי מחלה. הראשונה, אסנציאלית (essential) כשלא נצפתה סיבה להופעת המחלה וסוג שני של מחלה אידיופתית כשנצפתה סיבה ברורה למחלה - כגון פציעה מוחית.

המחלה שהוגדרה על ידי Tissot כאפילפסיה אסנציאלית מתאימה להגדרת מחלה ראשונית אדיופאתית. המחלה שהגדירה כאדיופאתית, מתאימה היום לאפילפסיה משנית או סימפטומטית. Tissot חילק את הפרכוסים לשתי קבוצות סימפטומים. האחת, הכילה את כל המחלות שהתבטאו בפרכוסים גדולים להם הוא קרא Grand sence וקבוצה שנייה עם התקפים חסרי פרכוסים, להם הוא קרא Petit sence .

בתחילת המאה ה-19 הפכה פריז למרכז העולמי למחקר המחלות האפילפטיות. הגישה ההומנית לטיפול בחולי נפש (שכללה את הטיפול בחולים אפילפטיים) גרמה לשינוי ניכר בגישה לחולים. לא עוד בידדו אותם מהסביבה במרתפים חשוכים, אלא היה ניכר שינוי בתכנון של בתי חולים מיוחדים שנועדו לעזור ולטפל בחולים אלה.

ב-1815 הוגדרו על ידי Esquirol שני סוגי התקפים Petit mal ו-Grand mal.

ב-1824 הוגדרו על ידי Calmeil סטטוס אפילפטי מסוג Petit mal ו-Grand mal.

שנה מאוחר יותר, תוארו על ידי רופאים צרפתים מחקרים אפידמיולוגיים ראשונים מסוגם על גורמי המחלות האפילפטיות באוכלוסייה ועל תפוצת השיתוק הפוסט איקטלי הנושא את שמו של Todd, למרות שמחקרו של חוקר זה נתפרסם רק ב-1856 ומאז נקרא על שמו.

ב-1854 הוכר על ידי Delasiauve הצורך בהגדרה מדויקת של המחלות הפרכוסיות וזאת על מנת שיהיה ניתן לבצע מחקרים קליניים מדויקים והחלפת מידע עם חוקרים אחרים שישתמשו באותם מושגים לתיאור אותן מחלות. חוקר זה הטביע את חותמו בכך שהגדיר את המושגים "אפילפסיה אדיופאתית" ו"אפילפסיה סימפטומטית", המשמשים אותנו בהגדרת אותן מחלות.

ב-1822 תואר על ידי Pritchard תיאור מדויק של פרכוסים חלקיים. ב 1831 תואר על ידי Bright הקשר שבין אותם התקפים לבין פגיעה מוקדית במוח.

התקופה המודרנית

פריצת הדרך להבנת המחלות האפילפטיות והגדרת התקופה המודרנית בהתפתחות ההכרה והטיפול במחלות האפילפטיות, החלה בבואו של חוקר בשם John Jackson ללונדון בשנת 1859. הוא החל את עבודתו בבית החולים הממלכתי לחולים משותקים ומפרכסים שנוסד שנה קודם לבואו, בחסות בית המלוכה הבריטי. (בשל הצורך לטפל במספר לא מבוטל של בני מלוכה מפרכסים וחולי נפש). ג'קסון החל לטפל באפילפסיה בעקבות מחלתה של אשתו אליזבט אשר סבלה מפרכוסים ריאקטיביים, משניים לדימום תוך מוחי. לאחר מותה, בגיל 31, הקדיש את עצמו לטיפול בחולים אלה. תרומתו העיקרית הייתה בהבנה כי פרכוסים חלקיים אינם דמויי אפילפסיה אלא הם סוג של אפילפסיה שאינה גורמת לפרכוסים כלליים ומקורה בחומר האפור של המוח. היה זה הוא שקבע כי הגורם לפרכוס כללי טוני קלוני אינו במדולה או בחלק אחר של המוח המאורך, כפי שסברו חוקרים אחרים, אלא בשתי ההמיספרות של המוח הגדול. רוב מחקריו התמקדו בפרכוסים מוקדיים. הוא תיאר פגיעות מוקדיות הגורמות לתהליכים במוח התורמים להתפרצות התקפים. ב-1873 הגדיר ג'קסון את מהות ההתקף האפילפטי, כהתפרצות מקומית מהירה ומקרית בחומר האפור. בהגדרה זו הבהיר ג'קסון כי מדובר בקבוצת מחלות גדולה הבאות לידי ביטוי בהתפרצויות חשמליות בחומר האפור. הוא גם הבהיר כי תלות הסימפטומים היא במיקום ההתפרצות במוח. ההגדרה המפורסמת ביותר של ג'קסון הייתה של אפילפסיה טמפורלית עם התבטאות קלינית ספציפית הקרויה על שמו.

מדע האלקטרו-פיזיולוגיה שזכה באותה שנה לדחיפה גדולה על ידי Ferrier וחבריו, הדגים באופן ברור במוחות כלבים, כי גירוי האונה הטמפורלית וגרימת התפרצות חשמלית יזומה באותו מקום, יוצרת אותן תופעות מוטוריות שתוארו על ידי ג'קסון ללא ההוכחה החשמלית לביטוי המחלה.

הנוירו כירורגיה שהחלה להתפתח בשנים אלו, לא פגרה בהרבה אחר גילויו של ג'קסון. ב 1886 החליט נוירולוג בשם ויקטור הורסלי לנתח חולה אפילפטי לשם הסרת חלק מהרקמה הקורטיקלית, אשר נחשדה כגורם להתפרצויות האפילפטיות, שגרמו לסימפטומים ספציפיים שהתאימו לפגיעה באותו אזור. החולה הראשון שנותח על ידו סבל מהתפרצויות מוקדיות משניות לפציעה ישנה בגולגולת, שגרמה לדחיסת עצם לתוך הגולגולת. לאחר הסרת הרקמה הפגועה, החלים החולה לחלוטין מהמחלה הפרכוסית. לאחר עוד מספר ניתוחים מוצלחים (שבוצעו בחולים שנבחרו בקפידה והתאימו לניתוח), פורסמה עבודה זו בעיתונות המדעית וחוללה מהפכה מלאה במחשבה הרפואית על המחלות הפרכוסיות. בעת ביצוע הניתוחים הנ"ל, נכחו פיזית באולם הניתוחים הן Ferrier והן Jackson שנתנו את השראתם לביצוע הניתוחים. המחשבה שהובילה את שלושת האישים באותה תקופה הייתה, כי את מרבית המחלות הפרכוסיות יהיה ניתן לרפא בעזרת ניתוחים להסרת המוקד הפרכוסי.

למרות התפתחות אמצעי ההדמיה הממוחשבים, הרי שהצוות הנדרש בימינו לטיפול נוירו-כירורגי בחולה הוא אותו צוות שנתגבש כבר בסוף המאה ה-19 דהיינו נוירולוג, אלקטרו-פיזיולוג ונוירו-כירורג. המשך התפתחות הטיפול הנוירו כירורגי הייתה איטית וזאת עד שנות העשרים במאה הנוכחית, כאשר הומצא ב-1929 האנצפלוגרף הראשון על ידי Hans Berger.

ב-1886 פורסמה על ידי שרקו וקבוצתו, מבית הספר לרפואה בפריז, חלוקה ראשונה שהבדילה בין קבוצות המחלות הפרכוסיות לבין התקפים היסטריים המחקים מחלות אלו.

ההגדרות שנתנו על ידי פרייר, ג'קסון, הורסליי ושרקו היוו את הבסיס להתפתחות המחקרים המודרניים על המחלות האפילפטיות.

טיפול תרופתי

גם הטיפול התרופתי באפילפסיות החל להתפתח באמצע המאה ה-19, כאשר בשנת 1857 הוחל במתן Bromide לטיפול באפילפסיה. באותה תקופה נוסו גם טיפולים אחרים, מוצלחים פחות, שכללו מתן טרפנטין, צריבות של הגולגולת, סירוס וכריתת חלק מאונות המוח.

ב 1937 הוחל במתן פינטואין על ידי Meritt וPutman . מאז פותחו עשרות תרופות חדשות שנועדו לטפל בחולים שנחשבו או נחשבים לבעלי מחלה העמידה לטיפול תרופתי. למרות ההתפתחות האקדמית המהירה הרי שהבורות הממסדית והחברתית נשארה בעינה, במקום לעלות ילדים אלו על המוקד כפי שהיה נהוג בימי הביניים העדיפו להעלים ילדים אלו במוסדות לחולי נפש ולסרסם על פי חוק. ילדים אלו לא היו יכולים ללמוד בבתי ספר רגילים עד אמצע שנות השמונים של המאה ה-20. סירוס ילדים אפילפטיים וחולי נפש המאושפזים במוסדות הייתה מדיניות שרווחה בחלק ניכר ממדינות ארצות הברית עד 1982. גם ההכרה כי נשים אפילפטיות יכולות להרות וללדת ילדים לא הייתה דבר ברור מאליו. בארצות הברית, חייב החוק עיקור של נשים אפילפטיות בניגוד לרצונן. חוק דרקוני זה הוסר רשמית רק ב-1982. יש לזכור כי רק ב-1986 הוסרו החוקים האחרונים בארצות הברית שאסרו על נשים אפילפטיות להינשא וללדת ילדים.

ביבליוגרפיה

  1. 1.0 1.1 1.2 Emmanouil Magiorkinis, Kalliopi Sidiropoulou, Aristidis Diamantis Hallmarks in the history of epilepsy: epilepsy in antiquity בתוך Epilepsy & Behavior: E&B, כרך:17, עמ:103–108 מינואר 2010 doi=10.1016/j.yebeh.2009.10.023

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל דובלין MD מומחה ברפואת ילדים, ד"ר יהודית מנליס ואושרית דובלין RN MA (יוצר\י הערך)