מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

סוכרת משנית למחלות אנדוקריניות - Diabetes secondary to endocrine diseases

מתוך ויקירפואה

סוכרת משנית למחלות אנדוקריניות
Diabetes secondary to endocrine diseases
Blue circle for diabetes.png
עיגול כחול - הסמל העולמי לסוכרת
ICD-10 Chapter E 10.Chapter E 14.
ICD-9 250
MeSH C18.452.394.750
יוצר הערך ד"ר אתי אושר, פרופ' נפתלי שטרן
Sukeret2.JPG
 


לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםסוכרת

סוכרת עלולה להופיע כביטוי ראשוני מייצג להפרעות אנדוקריניות שונות, עוד לפני התפתחות תסמינים ברורים אחרים. היא יכולה להופיע גם במהלך אותן המחלות, כביטוי מאוחר שלהן או כביטוי להחרפתן. לפיכך, יש צורך בעירנות קלינית גבוהה על מנת להגיע לאבחנה נכונה.

סוכרת עלולה להופיע משנית להפרעות אנדוקריניות שונות, שהבולטות ביניהן הן תסמונת קושינג, אקרומגליה, פאוכרומוציטומה, גלוקגונומה, היפראלדוסטרוניזם ראשוני, היפרתירואידיזם ותסמונת השחלה הפוליציסטית. פעילותם של ההורמונים השונים המעורבים במחלות אלו - כגון קורטיזול, גלוקגון והורמון הגדילה - מנוגדת לפעולת האינסולין. בתנאים רגילים, הפרשת הורמונים אלו מגינה מפני היפוגליקמיה, ואילו במצבי תחלואה שונים ישנה הפרשה עודפת העלולה לגרום לעמידות לאינסולין או לסוכרת.

סוכרת משנית לתסמונת קושינג

תסמונת קושינג לסוגיה השונים מתאפיינת בפעילות גלוקוקורטיקואידית מוגברת, בין אם היא נובעת ממחלה היפופיזרית, מחלה אדרנלית, או מתן חיצוני של סטרואידים. הפעלת יתר של הקולטנים הגלוקוקורטיקואידיים גורמת לעמידות לפעולת האינסולין. גם ההשמנה הויסצרלית תורמת לאותה עמידות לאינסולין. הנטייה להיפרגליקמיה מתעצמת באופן משני גם על ידי הגברה בתהליך הגלוקונאוגנזה, המושרה על ידי קורטיזול, וגם כתוצאה מדיכוי ישיר של הפרשת האינסולין.

מרבית החולים בתסמונת קושינג סובלים מעמידות לאינסולין והיפראינסולינמיה. סוכרת מופיעה רק בקרב 15%-10% מהחולים, בעיקר בחולים בעלי סיפור משפחתי ברור של סוכרת מסוג 2. מצב של קטואצידוזיס נדיר מאוד בתסמונת קושינג. לעומת זאת, מחלת קושינג עלולה גם "להסתתר" מאחורי השמנה דיפוזית המלווה בסוכרת, ללא סימנים קליניים "קושינגואידיים״ אופייניים נוספים. מחקר פרוספקטיבי הדגים כי 2% מתוך 200 המשתתפים בעלי עודף משקל וסוכרת מסוג 2 סבלו מתסמונת קושינג, למרות היעדר תסמינים קליניים של התסמונת.

כמו כן, סוכרת עשויה להופיע כביטוי הקליני היחיד בתסמונת Pre-Cushing. במרבית המקרים, המצב יתגלה על ידי הקלינאי תוך כדי בירור של incidentaloma אדרנלית עם ערכי קורטיזול תקינים אך היעדר יכולת דיכוי הקורטיזול באמצעות דקסמתזון. חולים אלו מצויים בסיכון קרדיווסקולרי מוגבר, ורבים מהם סובלים גם מהתסמונת המטבולית. דווח כי 30% מהם סובלים מעמידות לאינסולין, ואילו 37% מהם לוקים בסוכרת ממש.

הטיפול בסוכרת המלווה בתסמונת קושינג דומה לטיפול בסוכרת מסוג 2. השליטה בהפרשה העודפת של קורטיזול, אם באמצעות טיפול כירורגי ואם בטיפול תרופתי, משפרת את איזון הסוכרת. התסמינים הכרוכים במחלת קושינג חולפים לאחר טיפול בהדרגה, לאורך מספר חודשים עד שנה בממוצע. אי-הסבילות לסוכר משתפרת בדרך כלל, אך עלולה שלא להיעלם לחלוטין למרות הטיפול המוצלח.

סוכרת משנית לאקרומגליה

אקרומגליה נובעת מהפרשה מוגברת של הורמון גדילה. רמות הורמון הגדילה וחלבון ה-IGF-1 בנסיוב החולים מוגברות. כ-50% מהחולים סובלים מעמידות לאינסולין, ואילו 10-25% מהם מפתחים סוכרת - המגבירה את שיעורי התחלואה והתמותה. 5-10% מהחולים המפתחים סוכרת סובלים מסוכרת קשה המצריכה טיפול באינסולין. רמות האינסולין בחולים אלו לרוב נמוכות יותר, או שהם סובלים מתגובה ירודה לאינסולין.

חשיפה כרונית לרמות מוגברות של הורמון גדילה גורמת הן לתנגודת פריפרית לאינסולין והן לתפוקת גלוקוז מוגברת בכבד, הנובעת בחלקה מפירוק מוגבר של גליקוגן. כמו כן, הניצול הפריפרי של הגלוקוז יורד בהשפעת הורמון המשבש את פעולת האינסולין במנגנון מעבר לקולטן (post-receptoral). פרט לכך, קיימות עדויות לכך שהפרשה ממושכת של הורמון גדילה גורמת להפרעה בתפקוד תאי הבטא. לחלבון ה-1-IGF, שיצירתו מושרית על ידי הורמון הגדילה, ישנן השפעות "מחקות אינסולין" כאשר הוא ניתן למתנדבים בריאים, אך תרומתו למאזן הסוכר בחולים עם אקרומגליה איננה ברורה.

הסוכרת המלווה את מחלת האקרומגליה עלולה לחקות סוכרת מסוג 2, והטיפול בה דומה לטיפול בסוכרת מסוג זה. במקרים הקשים עלולה להתפתח סוכרת הדומה יותר לסוכרת מסוג 1, המתבטאת במשברים קשים - עד כדי קטואצידוזיס קליני. במקרים אלו נחוץ טיפול אינטנסיבי באינסולין.

הטיפול באקרומגליה עצמה משפר בדרך כלל את ערכי הסוכר המוגברים, בין אם מדובר בטיפול כירורגי, קרינתי או תרופתי. טיפול כירורגי, הכולל כריתה מלאה של התהליך ההיפופיזרי ונרמול ערכי הורמון הגדילה, מביא להחלמה של הסוכרת בכ-70% מהחולים, ואילו 30% נותרים עם עמידות לאינסולין. ישנו קשר חיובי בין טיפול בקרינה (הגורם לירידה בערכי הורמון הגדילה) לשיפור המאזן המטבולי. טיפול תרופתי, הכולל אנלוגים של סומטוסטטין, גורם לשיפור של רמות הורמון הגדילה ו-IGF-1, אך אינו משפר את הסוכרת באופן אחיד כיוון שאותם אנלוגים מפעילים את הקולטנים לסומטוסטטין בתאי הבטא של הלבלב במקביל – מה שגורם לדיכוי הפרשת האינסולין. לאור זאת, חלק מהחולים המטופלים תרופתית עלולים לסבול מהחרפה של ההיפרגליקמיה.

מחקר פרוספקטיבי שבחן את השפעתם של אנלוגים של סומטוסטטין על משק הסוכר בחולים עם אקרומגליה, מצא כי 20% מהחולים פיתחו עמידות לאינסולין ו-29% פיתחו סוכרת בזמן הטיפול. עם זאת, על סמך הניסיון הקליני הרב שהצטבר בשימוש בתכשירים אלו באקרומגליה, ניתן לומר כי תופעת לוואי זו של הטיפול אינה מאוד שכיחה. אנלוגים של סומטוסטטין מדכאים גם את הפרשת הגלוקגון, ועלולים לגרום להיפוגליקמיה ממושכת בחולים עם אקרומגליה המטופלים באינסולין.

טיפול נוסף באקרומגליה הוא בנוגדי הקולטן להורמון הגדילה - תרופה הנקראת פגביסומנט [Pegvisomant, (Somavert)]. התרופה אינו גורמת להפרעה במטבוליזם הגלוקוז בשימוש למשך שנה, ולמעשה אף משפרת את העמידות לאינסולין.

סוכרת משנית לגלוקגונומה וסומטוסטטינומה

גלוקגונומה היא גידול לבלבי שמקורו בתאים המפרישים גלוקגון. להורמון זה השפעות מנוגדות לאלה של האינסולין: הוא מגביר את הגלוקונאוגנזה, מונע פירוק של גלוקוז ובניית גליקוגן, ומגביר את פירוק הגליקוגן. כל אלה תורמים, במקובץ, להפרעה במשק הסוכר במחלה זו.

הסימנים הקליניים של המחלה כוללים תפרחת עורית נקרוליטית נודדת, גלוסיטיס, שלשולים, ירידה במשקל, נטייה לפקקת ורידית וסוכרת. יש צורך בעירנות גבוהה של הרופא המטפל על מנת לאבחן את המחלה בשלב מוקדם, טרם הופעת גרורות. סוכרת מופיעה ב-75-90% מהחולים, וחומרתה לרוב מתונה יחסית, עם ערכי המוגלובין A1C בין 8-9%.

השליטה בסוכרת לרוב מושגת בקלות על ידי דיאטה, תכשירים פומיים או אינסולין. מצב של קטואצידוזיס מתרחש רק לעתים נדירות, היות ותאי הבטא שמורים ואינם נפגעים, והפרשת האינסולין תקינה.

מכיוון שההסתמנות הקלינית אינה ספציפית, גילוי המחלה נעשה לרוב בשלב מאוחר, לאחר התקדמות התהליך הגידולי. עם זאת, כיוון שהתהליך צומח לאט, גם כריתה חלקית מאריכה את ההישרדות. תסמיני המחלה, כולל הסוכרת, עשויים להשתפר גם כתוצאה משימוש באנלוגים של סומטוסטטין.

גידול נוסף שמקורו בתאי הלבלב, סומטוסטטינומה, גורם לתסמונת הכוללת סוכרת, אבני כיס מרה, ושלשולים המלווים בסטאטוריאה. הסוכרת נגרמת בשל דיכוי הפרשת אינסולין, הנובע משפעול קולטנים לסומטוסטטין בתאי הבטא. ברוב המקרים התסמינים הקליניים המתוארים אינם מופיעים, והמחלה מגיעה לביטוי קליני רק בעת הופעת אפקט המסה של התהליך הגידולי.

סוכרת משנית לפאוכרומוציטומה

פאוכרומוציטומה היא גידול שמקורו ברקמה נוירואנדוקרינית המפריש את הקטכולאמינים אפינפרין, נוראפינפרין ודופמין. תהליך הפרשת הקטכולאמינים מלווה בהפרשת חלבון הנמצא בשלפוחיות בהן הם נאגרים, הנקרא כרומוגרנין A.

השפעתם העיקרית של הקטכולאמינים על משק הסוכר היא בהגברת הגליקוגנוליזה בשריר ובכבד, והאצת הגלוקונאוגנזה בכבד (באמצעות קולטן בטא-אדרנרגי). כמו כן, קטכולאמינים מפחיתים את הפרשת האינסולין (באמצעות קולטן אלפא), מגבירים את הפרשת הגלוקגון (באמצעות קולטן בטא), מעלים את העמידות לאינסולין ומצמצמים את ניצול הסוכר.

הפרעה בסבילות לגלוקוז הודגמה בקרב כ-30% מחולי הפאוכרומוציטומה, ועליות מתונות ברמות הסוכר הדם בקרב כ-50% מהחולים. הופעה של סוכרת, לעומת זאת, נדירה. הטיפול בחסמי הקולטנים אלפא ובטא משפר את העמידות לאינסולין. ברוב המכריע של המקרים, משק הסוכר חוזר לתיקונו מספר חודשים לאחר הסרתו הכירורגית של הגידול.

סוכרת משנית להיפראלדוסטרוניזם ראשוני

היפראלדוסטרוניזם ראשוני נובע בדרך כלל מגידול או היפרפלסיה של שכבת הגלומרולוזה באדרנל. עד לאחרונה סברו כי ההפרעות במשק הסוכר המופיעות בחולים עם היפראלדוסטרוניזם ראשוני נגרמות בעיקר בשל ההיפוקלמיה הממושכת במחלה. על פי רוב מדובר בעמידות לאינסולין בלבד.

התסמונת המטבולית, המאופיינת בעמידות לאינסולין או סוכרת, שכיחה יותר בהיפראלדוסטרוניזם ראשוני מאשר ביתר לחץ דם ראשוני. סוכרת ממש, הדומה באופייה לסוכרת מסוג 2, עלולה להתפתח בנוכחות עודף משקל ותנגודת קודמת לאינסולין.

ההיפוקלמיה המאפיינת את המחלה מפחיתה את הפרשת האינסולין מהלבלב, ואף משרה תנגודת פריפרית לאינסולין. עם זאת, התברר כי שכיחות ההיפראלדוסטרוניזם הראשוני גבוהה בהרבה ממה שהיה נדמה, ואילו רק בכ-50% מהמקרים נצפית היפוקלמיה.

לאור כך, ייתכן כי קיימים מנגנונים נוספים המעורבים בהשראת הסוכרת בהיפראלדוסטרוניזם הראשוני, הכוללים בין השאר שיבוש של פעולת האינסולין באמצעות אלדוסטרון - הפועל, למשל, למניעת ביטוי הגן לקולטן של אינסולין.

הטיפול בהיפראלדוסטרוניזים ראשוני, בין אם בכריתה כירורגית של האדנומה ובין אם בטיפול תרופתי, מביא לאיזון משק הסוכר. מנגד, קיימות עדויות בספרות לכך שטיפול בנוגדי מינרלוקורטיקואידים, המותיר את ערכי האלדוסטרון מוגברים, אינו מתקן את ההפרעה במשק הסוכר.

סוכרת משנית לפעילות יתר של בלוטת התריס

שכיחותה של סוכרת גבוהה לפחות פי 1.5 בקרב הסובלים מפעילות יתר של בלוטת התריס לעומת האוכלוסייה הכללית. מחלת גרייבס וסוכרת מסוג 1 עלולות להופיע כביטוי של תסמונת אוטואימונית בשם Polyglandular Deficiency Type 2, שביטוייה השכיח ביותר הוא אי ספיקה של האדרנל.

למרות שתירוקסין אינו הורמון מגן בשעת היפוגליקמיה, עודף תירוקסין פוגע במאזן הסוכר. השפעתו של התירוקסין מורכבת: מצד אחד, פעילות יתר של בלוטת התריס מעלה את רגישותם של תאי הבטא לגלוקוז, מה שמגביר את הפרשת האינסולין. מצד שני, התירוקסין נוגד את פעולת האינסולין ברקמות הפריפריות, מה שמוביל להתפתחות של עמידות לגלוקוז בחולים הסובלים מפעילות יתר של בלוטת התריס.

הורמוני בלוטת התריס מגבירים את פעילותם של מספר אנזימי מפתח בתהליך הגלוקוניאוגנזה, ובכך מפחיתים את דיכוי תפוקת הסוכר בכבד המושרה על ידי אינסולין. בנוסף לכך, הפרשת האינסולין בתגובה לסוכר ירודה במצב של פעילות יתר של בלוטת התריס. כמו כן, נראה כי הורמוני בלוטת התריס מגבירים את פינוי האינסולין. כאשר מתפתחת פעילות יתר של בלוטת התריס בחולי סוכרת, איזון הסוכרת עלול להיות קשה. ישנם דיווחים בודדים על הופעת קטואצידוזיס בנוכחות פעילות יתר קשה של בלוטת התריס. איזון פעילות היתר מביא בדרך כלל לנסיגה ברמות הסוכר המוגברות, ולעתים להיעלמות הסוכרת או לנסיגת ההפרעה בסבילות לגלוקוז.

סוכרת משנית לתסמונת השחלה הפוליציסטית והיפראנדרוגניזם

הופעתם המשולבת של עמידות לאינסולין, השמנה בטנית והיפראנדרוגניזם מוכרת היטב כתסמונת השחלה הפוליציסטית. נשים עם התסמונת סובלות מעמידות לאינסולין ורמות אינסולין מוגברות. ההפרעה בתפקוד תאי הבטא שכיחה יותר בקרב נשים אלו, בעיקר כאשר ישנו סיפור משפחתי של סוכרת מסוג 2.

כ-30% מהנשים הסובלות מעודף משקל ותסמונת השחלה הפוליציסטית סובלות גם מהפרעה בסבילות לגלוקוז, וכ-10% מהן סובלות מסוכרת מסוג 2. שכיחות דומה הודגמה גם בקרב מתבגרות. נשים הלוקות בתסמונת מצויות בסיכון מוגבר פי 5-10 לסוכרת מסוג 2. ההסבר המקובל בספרות הרפואית להקשרים אפידמיולוגיים אלו, הוא שהתנגודת לאינסולין גורמת להשראת היפראנדרוגניזם בנשים הסובלות מתסמונת השחלה הפוליציסטית, עם או בלי עודף משקל.

תרופות המשפרות את העמידות לאינסולין, כגון מטפורמין וגליטזונים, עשויות להפחית את ההיפראנדרוגניזם ולשפר את הפרופיל המטבולי. לאור העובדה ששינוי אורח חיים ושימוש בתרופות המשפרות את תנגודת האינסולין מורידים את שיעור ההופעה של סוכרת מטיפוס 2 בצורה ניכרת - האגודה האמריקנית לאנדוקרינולוגיה ממליצה על ביצוע העמסת סוכר לנשים הלוקות בתסמונת מגיל 30 ומעלה, ומתן טיפול בהתאם.

עדיין לא ברור אם העמידות לאינסולין והסוכרת עלולות להיגרם בהשראת רמות גבוהות של אנדרוגנים. ידוע כי רמות מוגברות של אנדרוגנים גורמות לתנגודת לאינסולין באדם, אך הפחתת רמות האנדרוגנים השחלתיים בנשים הלוקות בתסמונת באמצעות אנלוגים של GnRH לא שיפרה את הרגישות לאינסולין.

גלולות למניעת הריון, המהוות כלי עיקרי בטיפול בתסמונת, עלולות בפני עצמן להשרות תנגודת לאינסולין ולהחמיר את איזון משק הסוכר. לעומת זאת, קיימים גם דיווחים על שיפור במשק הסוכר תחת טיפול בגלולות. תכשירים אנטיאנדרוגניים, כגון ספירונולקטון, בעלי השפעה קלה בלבד על העמידות לאינסולין.

סוכרת משנית לחסר אדיפונקטין

רמות נמוכות של אדיפונקטין, הנוצר ברקמת השומן, הן ממצא שכיח בקרב הסובלים מעודף משקל, השמנה, סוכרת וטרשת עורקים. ההפרשה הנמוכה של אדיפונקטין בהקשר זה נתפשת על פי רוב כמשנית לתנגודת לאינסולין. לעומת זאת, לאחרונה התברר כי רמות נמוכות של אדיפונקטין, הקשורות בפולימורפיזמים בפרומוטר של הגן המקודד לאדיפונקטין (ADIPOQ), והמבטאות, ככל הנראה, היפואדיפונקטינמיה גנטית ראשונית - כרוכות בסיכון מוגבר להתפתחות של סוכרת מסוג 2.

סוכרת משנית לחסר לפטין מולד

לפטין הוא הורמון הנוצר באדיפוציטים ופועל בעיקר בהיפותלמוס לדיכוי התיאבון, אף כי יש לו השפעות רבות נוספות - ובכלל זה הפחתת הפרשת האינסולין, שיפור התגובה הפריפרית לאינסולין, הגברת קליטת הסוכר בתאי שריר, דיכוי הפרשת הסוכר מהכבד והגברת התרמוגנזה.

חסר מולד בלפטין הודגם עד כה במשפחות ספורות בלבד, ומתבטא בעיקר בהשמנה קיצונית, אכילה בלתי מבוקרת, היפוגונדיזם, תנגודת לאינסולין וסוכרת. טיפול בלפטין מביא לירידה במשקל ולנסיגת אי-הסבילות לסוכר או הסוכרת בחולים אלו. חסר לפטין עלול ללוות גם סוכרת ליפואטרופית, אשר משתפרת גם היא בתגובה לטיפול תחליפי בלפטין.

ביבליוגרפיה

  1. Catargi B, Rigalleau V, Poussin A, et al. Occult Cushing's syndrome in type-2 diabetes. J Clin Endocrinol Metab, 2003;88;5808-5813.
  2. Tauchmanov L, Rossi R, Biondi B, et al. Patients with subclinical Cushing's syndrome due to adrenal adenoma have increased cardiovascular risk. J Clin Endocrinol Metab, 2002;87:4872-4878.
  3. Colao A, Merola B, Ferone D, et al. Acromegaly. J Clin Endocrinol Metab, 1997;82:2777-2781.
  4. Adamson U. On the diabetogenic effect of growth hormone in man: effects of growth hormone on glucagon and insulin secretion. Eur J Clin Invest, 1981;11(2 Suppl. 1):115-119.
  5. Rizza RA, Mandarino LJ, Gerich JE. Effects of growth hormone on insulin action in man. Mechanisms of insulin resistance, impaired suppression of Glucose production, and impaired stimulation of Glucose utilization. Diabetes, 1982;31:663-669.
  6. Gama R, Teale JD, Wright J, et al. Hyperproinsulinaemia in acromegaly: Evidence for abnormal pancreatic beta-cell function? Ann Clin Biochem, 1997;34:627-631.
  7. Roelfsema F, Frolich M. Glucose tolerance and plasma immunoreactive insulin levels in acromegalics before and after selective transsphenoidal surgery. Clin Endocrinol (Oxf), 1985;22:531-537.
  8. Barrande G, Pittino-Lungo M, Coste J, et al. Hormonal and metabolic effects of radiotherapy in acromegaly: Long-term results in 128 patients followed in a single center. J Clin Endocrinol Metab, 2002;85:3779-3785.
  9. Tamburrano G, Durante C, Baldelli R. Therapy of diabetes and dyslipidemia in acromegaly. Pituitary, 2002;5:27-31.
  10. Ezzat S, Snyder PJ, Young WF, et al. Octreotide treatment of acromegaly: A randomized multicenter study. Ann Int Med, 1992;117:711-718.
  11. Colao A, Pivonello R, Auriemma RS, et al. Efficacy of 12-month treatment with the GH receptor antagonist Pegvisomant in patients with acromegaly resistant to long-term, high-dose somatostatin analog treatment: effect on IGF-I levels, tumor mass, hypertension and Glucose tolerance. Eur J Endocrinol, 2006;154:467-477.
  12. Wermers RA, Fatourechi V, Wynne AG, et al. The glucagonoma syndrome. Clinical and pathologic features in 21 patients. Medicine, 1996;75:53-63.
  13. Stacpoole PW. The glucagonoma syndrome: Clinical features, diagnosis, and treatment. Endocr Rev,1981;2:347-361.
  14. Jensen RT, Norton JA. Endocrine neoplasem of the pancreas, In: Textbook of Gastroentrology, Yamada T (Ed), JB Lippncott Co, Philadelphia 1995,2131.
  15. Cryer PE. Catecholamines, pheochromocytoma and diabetes. Diabetes Reviews, 1993;1:309.
  16. Wiesner TD, Bl her M, Windgassen M, et al. Improvement of insulin sensitivity after adrenalectomy in patients with pheochromocytoma .J Clin Endocrinol Metab, 2003;88:3632-3626.
  17. Corry DB, Tuck ML. The effect of aldosterone on Glucose metabolism. Curr Hypertens Rep, 2003;5:106-109.
  18. trauch BJ, Widimsky J, indelka G, et al. Does the treatment of primary hyperaldosteronism influence Glucose tolerance? Physiol Res, 2003;52:503-506.
  19. Reasner CA. Autoimmune thyroid disease and type 1 diabetes. Diabetes Reviews, 1993;1:343.
  20. Weekes TE. Influence of experimental hyperthyroidism on insulin action in growing sheep. Metabolism, 1992;41:246-252.
  21. Sol E, Morillas C, Garz n S, et al. Association between diabetic ketoacidosis and thyrotoxicosis. Acta Diabetol, 2002;39:235-237.
  22. Venkatesan AM, Dunaif A, Corbould A. Insulin resistance in polycystic ovary syndrome: progress and paradoxes. Recent Prog Horm Res, 2001;56:295-308.
  23. Ehrmann DA, Sturis J, Byrne MM, et al. Insulin secretory defects in polycystic ovary syndrome. Relationship to insulin sensitivity and family history of non-insulin-dependent diabetes mellitus. J Clin Invest, 1995;96:520-527.
  24. Ehrmann DA, Barnes RB, Rosenfield RL, et al. Prevalence of impaired Glucose tolerance and diabetes in women with polycystic ovary syndrome. Diabetes Care, 1999;22:141-146.
  25. Legro RS, Kunselman AR, Dodson WC, et al. Prevalence and predictors of risk for type 2 diabetes mellitus and impaired Glucose tolerance in polycystic ovary syndrome: a prospective, controlled study in 254 affected women. J Clin Endocrinol Metab, 1999;84:165-169.
  26. Palmert MR, Gordon CM, Kartashov AI, et al. Screening for abnormal Glucose tolerance in adolescents with polycystic ovary syndrome. J Clin Endocrinol Metab, 2002;87:1017-1023.
  27. Ovalle F, Azziz R. Insulin resistance, polycystic ovary syndrome, and type 2 diabetes mellitus. Fertil Steril, 2002;77:1095-1005.
  28. Pasquali R, Gambineri A, Biscotti D, et al. Effect of long-term treatment with metformin added to hypocaloric diet on body composition, fat distribution, and androgen and insulin levels in abdominally obese women with and without the polycystic ovary syndrome. J Clin Endocrinol Metab, 2000;85:2767-2774.
  29. Sepilian V, Nagamani M. Effects of rosiglitazone in obese women with polycystic ovary syndrome and severe insulin resistance. J Clin Endocrinol and Metab, 2005;90:60-65.
  30. Susmeeta T, Sharma MBBS. Prevention of diabetes and cardiovascular disease in women with PCOS: Treatment with insulin sensitizers. Best Pract Res Clin Endocrinol Metab, 2006;20:245-260.
  31. Dunaif A, Green G, Futterweit W, et al. Suppression of hyperandrogenism does not improve peripheral or hepatic insulin resistance in the polycystic ovary syndrome. Clin Endocrinol Metab, 1990;70:699-704.
  32. Diamanti-Kandarakis E, Baillargeon JP, Iuorno MJ, et al. A modern medical quandary: polycystic ovary syndrome, insulin resistance, and oral contraceptive pills. J Clin Endocrinol Metab, 2003;88:1927-1932.
  33. Pasquali R, Gambineri A, Anconetani B, et al. The natural history of the metabolic syndrome in young women with the polycystic ovary syndrome and the effect of long-term oestrogen-progestagen treatment. Clin Endocrinol (Oxf), 1997;50:517-527.
  34. Schwarz PE, Towers GW, Fischer S, et al. Hypoadiponectinemia is associated with progression toward type 2 diabetes and genetic variation in the ADIPOQ gene promoter. Diabetes Care, 2006;29:1645-1650.
  35. Yildiz BO, Haznedaroglu IC. Rethinking leptin and insulin action: therapeutic opportunities for diabetes. Int J Biochem Cell Biol, 2006;38:820-830.

קישורים חיצוניים



המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר אתי אושר, המכון לאנדוקרינולוגיה, מטבוליזם ויתר לחץ דם, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי , מסונף לפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת ת"א, פרופ' נפתלי שטרן, מנהל המכון לאנדוקרינולוגיה, מטבוליזם ויתר לחץ דם, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי , מסונף לפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת ת"א (יוצר\י הערך)