מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

סטיגמה כלפי מטופלים הסובלים ממשקל יתר - Stigma toward obese patients

מתוך ויקירפואה

סטיגמה כלפי מטופלים הסובלים ממשקל יתר
Stigma toward obese patients
יוצר הערך ד"ר אסנת סטון, דיאטנית
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםהשמנה


אנשי מקצוע המטפלים באנשים עם משקל יתר שותפים לסטריאוטיפים השליליים המיוחסים להם ומביעים ספקנות לגבי היכולת שלהם להצליח בטיפול בהשמנה. עמדות שליליות אלו, המעוררות לעתים רגשות שליליים של כעס ותסכול, מוצאות לעתים דרכן לטיפול, ויכולות לבוא לידי ביטוי במגוון התנהגויות סטיגמטיות של הימנעות מצד המטפל. חשוב להמשיך ולהקנות לאנשי מקצוע העוסקים בטיפול בהשמנה מיומנויות להתמודדות עם רגשות שליליים כלפי המטופלים על מנת להבטיח תקשורת טובה בין המטפל למטופל ומתן טיפול איכותי לאנשים עם משקל יתר.

הגדרה

המונח סטיגמה הוגדר לראשונה בשנות ה-60 על ידי ארווין גופמן כתכונה גופנית (Physical deformity) או אישיותית (Character defect) אצל הפרט הנתפסת כבלתי רצויה על ידי החברה, ולכן מפחיתה את ערכו בעיניה.[1][2] כיום קיימת הסכמה כי למושג סטיגמה שלושה מרכיבים: סטריאוטיפים (Stereotypes), דעות קדומות (Prejudice) ואפליה (Discrimination). סטריאוטיפים הם אמונות קולקטיביות המיוחסות לפרטים המשתייכים לקבוצה חברתית מסוימת. כאשר החברה מקבלת את האמונות האלה ומסכימה איתן, אזי הן הופכות לדעות קדומות (Prejudice). בעוד שסטריאוטיפים הם אמונות כלליות, דעות קדומות הן עמדות שיפוטיות הכוללות לרוב הערכה שלילית.[3][4] אפליה היא תגובה התנהגותית המבוססת על הדעות הקדומות כלפי קבוצה חברתית מסוימת.

מחקרים שנעשו עד כה בנוגע לסטיגמה כלפי אנשים עם משקל יתר בקרב ציבור מקצועי בתחום הבריאות עסקו בעיקר בשניים ממרכיבי הסטיגמה: סטריאוטיפים ודעות קדומות. במחקרים אלה נמצאה עדות לכך שכל אנשי מקצועות הבריאות: רופאים,[5][6][7] אחיות,[8] דיאטניות,[9] ופסיכולוגים,[10][11][12] שותפים לתפיסה הסטריאוטיפית כלפי אנשים עם משקל יתר ובהם אף אנשי מקצוע שעיקר עיסוקם בטיפול בהשמנה,[13] אם כי במידה מופחתת.[7]

סטיגמה מצד הצוות הרפואי

סטיגמה מצד רופאים

שלוש נקודות חשובות עולות ממחקרים גדולים שבדקו עמדות של רופאים כלפי מטופלים בעלי משקל יתר.[14] ראשית כל, התפיסה הסטריאוטיפית כלפי אנשים עם משקל יתר רווחת בקרב הרופאים, ובאחד מהמחקרים, למעלה מ-50% מהם הסכימו שלבעלי משקל יתר יש תכונות סטריאוטיפיות שליליות כגון מוזרות, כיעור, חוסר משיכה מינית ועוד.[5] במחקר אחר הסכימו שליש מהרופאים שלשמנים יש תכונות אופי שליליות כגון: העדר כוח רצון, מגושמות, עצלנות, נהנתנות וחוסר היענות לטיפול.[15]

נקודה שנייה שעולה ממחקרים אלו היא, שרופאים מייחסים את הסיבה העיקרית להשמנה לגורמים התנהגותיים כמו אכילת יתר והעדר פעילות גופנית מצד המטופל,[5][15] ולא לגורמים גנטיים או מטבוליים.[10]

נקודה שלישית החוזרת במחקרי רופאים היא הספקנות שלהם לגבי הצלחה בטיפול בהשמנה, הנובעת הן מחוסר אמונה ביכולת של האדם השמן לרדת במשקל ולשמר את הירידה לאורך זמן,[16][17] והן מהתחושה שאין להם את הידע והמיומנות הדרושים לטיפול בבעיית ההשמנה[5][16][18][19]. עקב כך, מביעים הרופאים קושי ותסכול מהטיפול בהשמנה,[16][17] כמו גם תחושה שהטיפול בהשמנה אינו מתגמל,[15][16][17] ופחות יעיל מהטיפול בבעיות כרוניות אחרות דוגמת סוכרת ודיסליפידמיה.[5]

מעניין לציין, כי במחקר איכותני שנעשה בקרב 21 רופאים, עלה גם רצון מצד הרופאים לשמור על קשר חיובי עם המטופל.[20] ייתכן וזו הסיבה, מדוע למרות היותם שותפים לסטיגמה החברתית כלפי אנשים עם משקל יתר, משתדלים הרופאים להימנע מאפליה פיזית שלהם: במחקר שנערך בקרב 620 רופאי משפחה בארה"ב דיווחו 94% מהרופאים כי הם דואגים לכך שבמרפאה שלהם יהיה ציוד מתאים לטיפול באנשים עם משקל יתר (דוגמת שרוול רחב למדידת לחץ דם). כמו-כן דיווחו רוב הרופאים במחקר זה כי הם אינם מרגישים אי נוחות בבדיקת אדם עם משקל יתר (75%) ומסוגלים לגלות כלפיו אמפתיה (80%).[5]

סטיגמה מצד אחיות

סקירה של 11 מחקרים שבחנו את נושא הסטיגמה כלפי אנשים עם משקל יתר בקרב אחיות,[21] הראתה כי האחיות שותפות לסטריאוטיפים כלפי אנשים עם משקל יתר לרבות עצלנות, חוסר כוח רצון וחוסר היענות לטיפול. במחקר שהשווה בין אחיות לבין סטודנטיות לסיעוד בהונג קונג,[22] נמצא כי יש הבדל בין עמדות כלפי אנשים עם משקל יתר לבין העמדות בנוגע לטיפול באנשים עם משקל יתר. בעוד שהעמדות כלפי האנשים עצמם היו שליליות, העמדות לגבי הטיפול בהם היו יותר ניטרליות. עוד נמצא כי קיים הבדל מובהק מבחינה סטטיסטית בין העמדות של אחיות מוסמכות לבין אלו של סטודנטיות לסיעוד, כאשר אחיות מוסמכות היו בעלות עמדות יותר שליליות גם לגבי אנשים עם משקל יתר וגם לגבי הטיפול בהם. בהשוואה לסטודנטיות לסיעוד, אחיות מוסמכות נטו יותר להסכים כי הטיפול במטופל עם משקל יתר הוא מתיש פיזית, לא נעים, מאמץ ודוחה. יחד עם זאת, גם אחיות מוסמכות וגם סטודנטים סברו באותה מידה כי יש לשים את המטופלים הסובלים מהשמנה "על דיאטה" בזמן שהותם בבית החולים.

יש לציין שבספרות מדווחים לא רק על רגשות שליליים מצד אחיות כלפי אנשים עם משקל יתר. במחקרים איכותניים וכמותניים שבחנו את הרגשות של אחיות כלפי אנשים עם משקל יתר נמצא כי אחיות הביעו רגשות חיוביים דוגמת אמפתיה,[22] סימפטיה ורחמים,[23] לצד רגשות שליליים כמו חוסר סובלנות,[22][24][25] ותדהמה מכך שאנשים מגיעים למצב של השמנה כל כך קיצונית.[23]

בדומה לרופאים, גם האחיות מייחסות להשמנה סיבות התנהגותיות של העדר פעילות גופנית ובחירה לא מושכלת של מזונות,[26] ומספרות על תסכול לאור חוסר ההיענות והתירוצים של המטופלים מדוע הם אינם מצליחים לרזות.[27]

סטיגמה מצד דיאטניות

למרות מיקומן הטבעי והמרכזי של דיאטניות בסוגיית ההשמנה,[28][29][30] ישנם מחקרים שנעשו בקרב דיאטניות ,[31] וסטודנטים לתזונה,[9][32][33] המצביעים על תמונת מצב דומה לזו שתוארה בקרב רופאים ואחיות, לצד מחקרים המצביעים על תמונת מצב מתונה יותר, בהם דווח על עמדות ניטרליות של דיאטניות כלפי אנשים עם משקל יתר,[31][34] ואפילו על עמדות חיוביות.[35]

בנוגע לתפיסת בעיית ההשמנה, בדומה לרופאים ולאחיות,[10][26] במחקר שנערך בקרב 187 דיאטניות בריטיות נמצא כי העדר פעילות גופנית ואכילת יתר דורגו כסיבות המובילות להשמנה, בעוד שגורמים גנטיים ומטבוליים דורגו אחרונים.[31] בנוגע ליחס כלפי אנשים עם משקל יתר, מחקרים שנעשו בקרב סטודנטים לתזונה בהם השתמשו בשאלון המקוצר של פחד מאנשים עם משקל יתר (Fat phobia scale),[36] העיד הציון הממוצע על עמדות שליליות יחסית. כמחצית מהסטודנטים הסכימו כי אנשים עם משקל יתר הם עצלנים, חסרי כוח רצון, לא מושכים ועוד.[32][33]

דוגמה נוספת לדמיון בין הדעות של דיאטניות לבין אלו של רופאים[5][17][37] ושל אחיות,[21][38] היא התפיסה שאנשים עם משקל יתר הם בעלי היענות נמוכה לטיפול.[28][32] בשני מחקרים שנעשו בקרב דיאטניות, האחד בקרב 400 דיאטניות אוסטרליות,[28] והשני בקרב 516 דיאטניות קנדיות,[29] נמצא כי 75% מהדיאטניות במדגם האוסטרלי ו-60% מהדיאטניות במדגם הקנדי סברו כי רק מעטים הם האנשים עם משקל יתר שמסוגלים לרדת במשקל ולשמר את הירידה לאורך זמן. בשני המחקרים, כ-2/3 מהדיאטניות הסכימו עם האמירה כי רוב האנשים עם משקל יתר שירדו במשקל, יעלו אותו בתוך כמה שנים. כמו-כן, בשניהם נמצא כי רוב המשתתפות סברו שעדיף להשקיע את זמנן במניעה מאשר בטיפול של השמנה.[28][29]

באחד המחקרים שנערך בקרב סטודנטים לתזונה,[32] נראה כי הסטיגמה כלפי אנשים עם משקל יתר עלולה לפגוע באובייקטיביות המקצועית שלהם. על סמך תיאורי מקרה של גבר ואישה הסובלים מהשמנה לעומת גבר ואישה במשקל תקין, קבעו המשתתפים שהדיאטה של הסובלים מהשמנה פחות בריאה מזו של בעלי המשקל התקין, למרות שהאינפורמציה הרפואית, התזונתית והרגלי הפעילות הגופנית של כל הפרטים בתיאורי המקרה הייתה זהה. כמו-כן נמצא במחקר זה קשר שלילי המראה כי סטודנטים עם סטיגמה חזקה יותר כלפי אנשים עם משקל יתר, דרגו את איכות הדיאטה של המטופלים עם משקל יתר כגרועה יותר.

דמיון בין דיאטניות לרופאים ולאחיות קיים גם בחוויות הרגשיות הנלוות לטיפול באנשים עם משקל יתר. במחקר שבחן סוגייה זו,[28] דווח כי גם דיאטניות חוות תסכול מהטיפול בהשמנה לאור חוסר מחויבות (17%), העדר מוטיבציה (12%), היענות נמוכה (11%) וציפיות לא ריאליות (18%) מצד המטופל. עוד נמצא במחקר זה, כי רק שליש מהדיאטניות חשבו כי מתן ייעוץ לאנשים עם בעיית משקל הוא מתגמל מבחינה מקצועית, ורק שליש מהן סברו כי דיאטניות הן יעילות בטיפול בעודף משקל והשמנה.

כאמור ישנם מחקרים שהראו תמונת מצב מתונה יותר, בהם דווח על עמדות ניטרליות של דיאטניות כלפי אנשים עם משקל יתר ואפילו על עמדות חיוביות. הסבר אפשרי לכך שיש מחקרים בקרב דיאטניות המצביעים על מגמה חיובית יותר כלפי אנשים עם משקל יתר, היא התנועה ההולכת ומתגברת של דיאטניות לאמץ גישה יותר חיובית וליברלית כלפי אנשים הסובלים מהשמנה ואף גישה המתנגדת לדיאטות הרזיה (Non-dieting approach), והתומכת בבריאות בכל משקל. בגישה הזו, הירידה במשקל היא לאו דווקא המטרה המרכזית בטיפול (כמחצית מהדיאטניות המצדדות בגישה זו אפילו תומכות בהימנעות משקילה), אלא שינוי ופיתוח הרגלי חיים בריאים יותר (הכוללים תזונה נכונה ופעילות גופנית), דימוי גוף חיובי, בטחון עצמי, שביעות רצון ותפיסת מסוגלות וערך עצמי גבוהים אצל האדם עם משקל יתר.[29][39][40]

סטיגמה מצד דיאטניות בישראל

במחקר איכותני שנערך בקרב דיאטניות בקהילה, במטרה להגדיר את המונח התנהגות סטיגמטית כלפי אנשים עם משקל יתר מצד אנשי מקצוע, נמצא כי מונח זה כולל שלושה סוגי התנהגות של הימנעות: הימנעות זמן (קיצור פרק הזמן המוקדש למטופל וצמצום תדירות המפגשים איתו), הימנעות בינאישית (טון דיבור, שפת דיבור ושפת גוף לא נעימים מצד הדיאטנית) והימנעות מקצועית (ירידה באנרגיות הטיפוליות ובמאמץ המושקע בטיפול).

במחקר המשך כמותני שנערך בקרב 263 דיאטנית בקהילה (82% היענות) נמצאה עדות בינונית להתנהגות סטיגמטית של דיאטניות כלפי מטופלים עם משקל יתר. התנהגות סטיגמטית מצד המשתתפות התרחשה בעיקר במקרה של מטופלים עם מיקוד שליטה חיצוני (מטופלים שאינם לוקחים אחריות על תהליך הדיאטה ונוטים לייחס את האחריות לכישלון הדיאטה לאנשים אחרים ובכלל זה לדיאטנית), על רקע התעוררות רגשות שליליים של כעס ותסכול. במקרה של מטופלים עם מיקוד שליטה פנימי, לעומת זאת, התעוררו רגשות חיוביים של אמפתיה ורחמים שהובילו דווקא לאפליה מתקנת של השקעת יתר בטיפול.

התנהגות סטיגמטית מצד הצוות הרפואי

כאמור, המחקר בנוגע למרכיב השלישי וההתנהגותי של הסטיגמה, אפליה, דל. העדר מחקר בנוגע למרכיב האפליה בסטיגמה כלפי אנשים עם משקל יתר מצד הציבור המקצועי הרפואי הוא אולי תוצאה של העדר הגדרה מושגית והעדר כלים למדידת התופעה. בקרב הציבור המקצועי, לרוב לא קיימת האפשרות של דחייה חברתית של המטופלים במובן המקובל של המונח (תפיסת מרחק פיזי וחברתי ממנו). הצוות הרפואי הרי מחויב לתת טיפול ללקוחות, ולרוב לא יכול לבחור לעצמו באילו לקוחות לטפל. ניתן להניח כי המושג של אפליה, עם דגש על דחייה חברתית, מקבל אפוא ביטוי שונה במקרה של איש מקצוע.

רמז לפירושו של המושג מרחק חברתי בקרב אנשי מקצוע ניתן למצוא במחקרים אשר בדקו את חווית הסטיגמה מהצד של המטופלים הסובלים מהשמנה. ממחקרים תיאוריים אלה עולות מספר תופעות שיכולות לשקף דחייה חברתית מקצועית מצד הצוות הרפואי. כך לדוגמה, במחקר שנערך בקרב 105 מועמדים לניתוח בריאטרי, דיווחו 13% מהם שטופלו בצורה לא מכובדת על ידי רופאים בשל המשקל שלהם.[41] במחקר נוסף שנערך בקרב 259 נשים שמנות, דיווחו 10% על ביקורת מצד הרופא כאשר ירדו ועלו חזרה במשקל, 13% דיווחו על ביקורת והערות מעליבות לגבי המשקל, כ-20% נפגעו מהערות של הרופא ביחס למשקל, למעלה מ-20% הרגישו שזכו ליחס של חוסר כבוד מצד הצוות הרפואי, כ-30% חוו ניסיונות של הרופא להפחיד אותן לגבי השלכות אפשריות של בעיית ההשמנה ו-40% סברו כי הרופאים מתנהגים לאנשים עם משקל יתר בצורה פחות יפה מאנשים במשקל ממוצע.[42] דוגמה אחרת לדחייה חברתית מצד הצוות הרפואי היא העדר תמיכה. במחקר שנערך בקרב מטופלי ניתוח בריאטרי במהלך אשפוזם, נרשמו הכי הרבה תלונות של העדר תמיכה מצד צוות הדיאטניות, בהשוואה לצוותים רפואיים אחרים.[42] ביטוי אפשרי נוסף לדחייה מקצועית הוא הימנעות. חווית המטופלים מלמדת על כך שהרופא לא מרבה לעסוק בסוגיית המשקל, וגם אינו מפנה לאפשרויות הטיפול השונות והמגוונות.[43]

גם ממחקרים שנעשו מנקודת המבט של הצוות הרפואי ניתן למצוא רמז לדחייה חברתית מקצועית. במחקר שבדק כיצד משקל המטופל משפיע על אופי הטיפול הרפואי הניתן על ידי הרופא, נמצא שככל שמשקלו של המטופל היה גבוה יותר, כך העידו הרופאים כי יש להם פחות סובלנות ופחות רצון לעזור ולטפל בחולה. יתרה מכך, הרופאים הקדישו בממוצע 10 דקות פחות לפגישה עם המטופל הסובל מהשמנה לעומת המטופל במשקל התקין, זאת למרות שרשמו לו הפנייה ליותר בדיקות.[35]


ביבליוגרפיה

  1. Link BG, Phelan JC. Conceptualizing stigma. Annu Rev Sociol 2001; 27: 363-85.
  2. Major B, O’Brien LT. The social psychology of stigma. Annu Rev Psychol 2005; 56: 393-421.
  3. Corrigan, P, Markowitz FE, Watson A, Rowan D, Kubiak MA. An attribution model of public discrimination towards persons with mental illness. J Health Soc Behav 2003; 44:162-79.
  4. Corrigan PW, Kleinlein P. The impact of mental illness stigma. In P. W. Corrigan (Ed.), On the stigma of mental illness: Practical strategies for research and social change (pp. 11-44). Washington, DC: American Psychological Association, 2005.
  5. 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 5.6 Foster GD, Wadden TA, Makris AP, et al. Primary care physicians' attitudes about obesity and its treatment. Obes Res 2003;11:1168-77.
  6. Price JH, Desmond SM, Krol RA, Snyder FF, O'Connell JK. Family practice physicians' beliefs, attitudes, and practices regarding obesity. Am J Prev Med 1987;3:339-45.
  7. 7.0 7.1 Teachman BA, Brownell KD. Implicit anti-fat bias among health professionals: Is anyone immune? Int J Obes Relat Metab Disord 2001; 25:1525-31.
  8. Bagley CR, Conklin DN, Isherwood RT, Pechiulis DR, Watson LA. Attitudes of nurses toward obesity and obese patients. Percept Mot Skills 1989;68: 954.
  9. 9.0 9.1 Oberrieder H, Walker R, Monroe D, Adeyanju M. Attitude of dietetics students and registered dietitians toward obesity. J Am Diet Assoc 1995;95:914-6.
  10. 10.0 10.1 10.2 Harvey EL, Hill AJ. Health professionals' views of overweight people and smokers. Int J Obes Relat Metab Disord 2001;25: 1253-61.
  11. Puhl R, Brownell KD. Bias, discrimination, and obesity. Obes Res 2001; 9: 788-805.
  12. Puhl RM, Brownell KD. Psychosocial origins of obesity stigma: Toward changing a powerful and pervasive bias. Obes Rev 2003; 4: 213-27.
  13. Schwartz MB, Chambliss HO, Brownell KD, Blair SN, Billington C. Weight bias among health professionals specializing in obesity. Obes Res 2003; 11:1033-9.
  14. Puhl RM, Heuer CA. The stigma of obesity: A review and update. Obesity 2009 ;17: 941-64.
  15. 15.0 15.1 15.2 Bocquier A, Verger P, Basdevant A, et al. Overweight and obesity: Knowledge, attitudes, and practices of general practitioners in France. Obes Res 2005; 13: 787-95.
  16. 16.0 16.1 16.2 16.3 Thuan JF, Avignon A. Obesity management: Attitudes and practices of French general practitioners in a region of France. Int J Obes 2005; 29:1100-6.
  17. 17.0 17.1 17.2 17.3 Campbell K, Engel H, Timperio A, Cooper C, Crawford, D. Obesity management: Australian general practitioners' attitudes and practices. Obesity Research 2000; 8: 459-66.
  18. Huang J, Yu H, Marin E, Brock S, Carden D, Davis T. Physicians' weight loss counseling in two public hospital primary care clinics. Acad Med 2004; 79:156-61.
  19. Fogelman Y, Vinker S, Lachter J, Biderman A, Itzhak, B, Kitai E. Managing obesity: A survey of attitudes and practices among Israeli primary care physicians. Int J Obes Relat Metab Disord 2002; 26:1393-7.
  20. Epstein L, Ogden J. A qualitative study of GPs' views of treating obesity. Br J Gen Pract 2005; 55: 750-4.
  21. 21.0 21.1 Brown I. Nurses' attitudes towards adult patients who are obese: Literature review. J Adv Nurs 2006; 53: 221-32.
  22. 22.0 22.1 22.2 Poon MY, Tarrant M. Obesity: Attitudes of undergraduate student nurses and registered nurses. J Clin Nurs 2009; 18: 2355-65.
  23. 23.0 23.1 Zuzelo PR, Seminara P. Influence of registered nurses' attitudes toward bariatric patients on educational programming effectiveness. J Contin Educ Nurs 2006; 37:,65-73.
  24. Maroney D, Golub S. Nurses' attitudes toward obese persons and certain ethnic groups. Percept Mot Skills 1992; 75: 387-91.
  25. Bagley CR, Conklin DN, Isherwood RT, Pechiulis DR, Watson LA. Attitudes of nurses toward obesity and obese patients. Percept Mot Skills 1989; 68, 954.
  26. 26.0 26.1 Brown I, Stride C, Psarou A, Brewins L, Thompson J. Management of obesity in primary care: Nurses' practices, beliefs and attitudes. J Adv Nurs 2007; 59:329-41.
  27. Brown I, Thompson J. Primary care nurses' attitudes, beliefs and own body size in relation to obesity management. J Adv Nurs 2007; 60: 535-43.
  28. 28.0 28.1 28.2 28.3 28.4 Campbell K, Crawford D. Management of obesity: Attitudes and practices of Australian dietitians. Int J Obes Relat Metab Disord 2000; 24: 701-10.
  29. 29.0 29.1 29.2 29.3 Barr SI, Yarker KV, Levy-Milne R, Chapman GE. Canadian dietitians' views and practices regarding obesity and weight management. J Hum Nutr Diet 2004; 17:, 503-12.
  30. Marchessault G, Thiele K, Armit E, Chapman GE, Levy-Milne R, Barr SI. Canadian dietitians' understanding of non-dieting approaches in weight management. Can J Diet Pract Res 2007; 68: 67-72.
  31. 31.0 31.1 31.2 Harvey EL, Summerbell CD, Kirk SF, Hill AJ. Dietitians' views of overweight and obese people and reported management practices. J Hum Nutr Diet 2002; 15:, 331-47.
  32. 32.0 32.1 32.2 32.3 Puhl R, Wharton C, Heuer C. Weight bias among dietetics students: Implications for treatment practices. J Am Diet Assoc 2009; 109: 438-44.
  33. 33.0 33.1 Berryman DE, Dubale GM, Manchester DS, Mittelstaedt R. Dietetics students possess negative attitudes toward obesity similar to nondietetics students. J Am Diet Assoc 2006; 106:1678-82.
  34. McArthur LH, Ross JK. Attitudes of registered dietitians toward personal overweight and overweight clients. J Am Diet Assoc 1997; 97: 63-6.
  35. 35.0 35.1 McArthur LH. Nutrition and nonnutrition majors have more favorable attitudes toward overweight people than personal overweight. J Am Diet Assoc 1995; 95: 593-6.
  36. Bacon JG, Scheltema KE, Robinson BE. Fat phobia scale revisited: The short form Int J Obes Relat Metab Disord 2001; 25: 252-7.
  37. Hebl MR, Xu J. Weighing the care: Physicians' reactions to the size of a patient. Int J Obes Relat Metab Disord 2001; 25: 1246-52.
  38. Hoppé R, Ogden J. Practice nurses' beliefs about obesity and weight related interventions in primary care. Int J Obes Relat Metab Disord 1997; 21:141-6.
  39. Chapman GE, Sellaeg K, Levy-Milne R, et al. Canadian dietitians' approaches to counseling adult clients seeking weight-management advice. J Am Diet Assoc 2005; 105:1275-9.
  40. Marchessault G, Thiele K, Armit E, Chapman GE, Levy-Milne R, Barr SI. Canadian dietitians' understanding of non-dieting approaches in weight management. Can J Diet Pract Res 2007; 68: 67-72.
  41. Anderson DA, Wadden TA. Bariatric surgery patients' views of their physicians' weight-related attitudes and practices. Obes Res 2004; 12: 1587-95.
  42. 42.0 42.1 Kaminsky J, Gadaleta D. A study of discrimination within the medical community as viewed by obese patients. Obes Surg 2002;12:14-8.
  43. Wadden TA, Anderson DA, Foster GD, Bennett A, Steinberg C, Sarwer DB. Obese women's perceptions of their physicians' weight management attitudes and practices. Arch Fam Med 2000; 9: 854-60.


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר אסנת סטון דיאטנית, מכבי שירותי בריאות; מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה ב JIDA כתב העת של הדיאטנים בישראל, תחת השם "סטיגמה כלפי אנשים עם משקל יתר מצד אנשי מקצוע בתחום הבריאות"; עריכה מדעית - ד"ר טלי סיני. (יוצר\י הערך)