הצגת המקור של הדף "רפואת המשפחה בישראל - נספח - לזכרו של ארתור פורסט - In memory of arthur forrest"

{{פרק
|ספר=רפואת המשפחה בישראל - Family Medicine in Israel
|מספר הפרק=16
}}
לזכרו של ד"ר ארתור פורסט 1947-2005



משה חדד 
יו"ר ועד מושב צלפון

מושב צלפוון קיים כ-55 שנה כשמתוכן ד"ר פורסט הוא רופא המושב מעל 35 שנה. ניתן לומר, שאיבדנו את אחד מהיסודות ועמודי התווך של המושב, חלק מרכזי ובלתי נפרד מהנוף של מושב צלפון.
את הידיעה קיבלנו ביום שישי, ועד עתה כולנו המומים, כואבים וממש לא מעכלים את אשר נפל עלינו.
בשבילנו, אין משהו אחר, אם לא מרגישים טוב, חולים, באופן אוטומטי חושבים על ד"ר פורסט ופונים אליו.
הוא הכיר כל אחד ואחד מאיתנו בשמו, וידע את כל ההיסטוריה שלו המשפחתית והרפואית.
את עבודתו אצלנו הוא התחיל בשנות השישים, כשהייתי ילד קטן, ובימים שהיתה זו שליחות לעבוד בפריפרייה ובנקודות ההתיישבות ומבחינתו עדיין נשארנו כך, כקהילה שלו. הוא נקשר לאנשים ולמקום, ולמרות היכולות, הידע והמומחיות שלו, סירב להתקדם, ונשאר נאמן לאנשים ולמקום.
הוא פירסם מאמרים רבים בנושא רפואת המשפחה, ונחשב לבעל-ידע רב בתחום. סטז'רים רבים עברו תחת ידו אצלנו, כאשר רבים מהם מפארים את גלריית הרופאים הבכירים בארץ.
למרות ידיעותיו ויכולותיו והשם שקנה לו, נשאר צנוע, ושמר על הטריטוריה שלו, וכשביטלו את המרפאות במושבים, הוא נלחם על המרפאות שלנו שיישארו פתוחות ועצמאיות, וכמובן גם על מעמדו ועצמאותו, והצליח בכך.
ד"ר פורסט האמין בכל מאודו, ברפואת המשפחה, והיחס האישי והקשר הבלתי-אמצעי עם התושבים/המטופלים והסביבה.
הוא עמד בקשר אישי עם כולם, למבוגרים ומי שלא יכל להגיע למרפאה, ערך ביקורי-בית, וידע להתערות ולהיות בקשר.
לילדים נתן תמיד חיוך, והם אהבו אותו, ואין ילד שלא יזכור איך ד"ר פורסט צייר לו חתול על המקל לבדיקת הגרון, וצחק איתו כדי שלא ייבהל מהרופא ומהבדיקה.
את האנשים הוא ליווה באופן אישי, ולכל בעיה התנדב וערך מעקב אחר הטיפול, ולא וויתר ולא הרפה, ולחץ עלינו ללכת לבדיקה וטיפול וכשלא הצליח פנה למשפחה והפעיל לחץ דרכה, ורק כששוכנע לחלוטין שהבעיה טופלה, היה מרפה.
הוא לא התגמד וביקר חוו"ד של רופאים מומחים, וכשהחליט שרופא מומחה לא נתן טיפול או חוו"ד מספקת, לא ויתר ופנה אליו להבהרות, ואף שלח אותך לחוו"ד נוספת, עד שקיבל תשובה לשביעות רצונו.
ד"ר פורסט הרגיש במידה רבה אחריות אישית למטופלים וכך, בכל בעיה, סיפק ראייה רחבה ואפילו את הפאן הפסיכולוגי.
כולנו זוכרים את הנוקשות שלו, כשדרש שהכל יעבור דרכו, ולקבל תשובות לכל הפנייה. כשלא הכיר מחלה או בעיה מסויימת, לא התעצל וערך מחקר משל עצמו, וחזר עם תשובה והכירות של המחלה, הטיפול בה, והמומחים לטיפול בה. תמיד זמין, ודורש שיפנו אליו בכל בעיה, ביום ובלילה, במרפאות ובביתו, ומעולם לא דחה איש גם בלילות גשומים וקרים ובשבתות וחגים ולא התעצל ויצא למרפאה וקיבל את האנשים ונתן מענה ותרופה וטיפול אישי.
גם עכשיו אנחנו עדיין לא מעכלים את מותו הפתאומי, ומתקשים להאמין ולקבל שהוא כבר איננו... אני לא יכול לדמיין את המרפאה ללא ד"ר פורסט, ומי יודע מה יעלה בגורל המרפאות העצמאיות שלו ושלנו עתה.
ד"ר פורסט היה שייך לדור אחר... לתפיסת עולם ייחודית, ונתן ביטוי ונופך לרפואת משפחה כהגדרתה בספרות. אדם יחיד ומיוחד שכולנו נזכור ולא נשכח.
היום, איבדנו, רופא – איש מקצוע מעולה, חבר ואבא של כולנו...
שהשאיר אותנו המומים ופעורי-פה...
אנחנו איתכם באבלכם, ומן השמיים תנוחמו...
מי ייתן ולא נדע עוד צער ת.נ.צ.ב.ה


ד"ר אמנון להד 
החוג והמחלקה לרפואת המשפחה בירושלים

ב-10 בנובמבר, בשעות הערב, 2005 נפטר באופן פתאומי ד"ר ארתור (חנן) פורסט. ארתור עבוד בקופת חולים הכללית מאז עלייתו ארצה בשנות השבעים. ארתור היה הבכיר ברופאי המשפחה הפעילים בירושלים. הוא היה יו"ר איגוד רופאי המשפחה, קיבל את פרס איגוד רופאי המשפחה, היה חבר במועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית, חבר בוועד הבחינות, יו"ר הוועדה המייעצת למקצוע רפואת המשפחה בהסתדרות הרפואית, ואלו רק חלק קטן מפעילותיו.
כקלינאי היה רופא כפרי ביישובי פרוזדור ירושלים. הוא האמין במרכזיות רפואת הקהילה בכלל ורפואת המשפחה בפרט במערכת הבריאות. הוא ראה ברופא המשפחה את האחראי על בריאות האוכלוסייה כשלרשותו עומדים יועצים מהתמחויות אחרות. הוא נזקק לייעוץ רק לפעמים נדירות. באותן פעמים רגז מאוד כשנדרש להשתמש בשירותי מוקד ההפניות, כיוון שהאמין (ובצדק) שהוא מבין טוב יותר מכל אחד מאתנו את הצרכים של מטופליו. ארתור חי בקרב מטופליו והיה חלק מהקהילה בה טיפל. לאחרונה אף הפיק סרטים לערוץ הטלוויזיה המקומי.
כמו שכתב מורנו, פרופ' יודפת, היה ארתור איש שידע “לומר בלי כחל וסרק כל מה שיש לו להגיד" אך כדבריו של ד"ר שמואל רייס “תוך ביקורת לגופו של עניין ולא לגופן של אדם".
תחום נוסף שאותו קידם היה המחקר ברפואת המשפחה. מחקריו נועדו לענות על שאלות אמיתיות שמטרידות את הרפואה הראשונית. נוסף על כך ניסה לקדם מספר רופאים צעירים ולהקנות להם כלי מחקר.
הוא היה דייקן מאוד בעבודתו ומאמר היה זוכה לעשרות גרסאות לפני שליחתו לפרסום.
אולם יותר מכול היה ד"ר פורסט מורה. הוא לימד סטודנטים לרפואה, מתמחים (וביניהם רבים ממנהלי המרפאות במחוז) והרצה בפני רופאים ותיקים רבים. רבים מאתנו פנו לקבל את עצתו כשנתקלנו במחלה לא ברורה או בחולה שלא הבינו את בעיותיו. ידיעותיו היו נרחבות ביותר והוא לא הפסיק ללמוד לרגע. ארתור היה מעודכן ברוב הפרסומים המדעיים האחרונים ובחלק מהתחומים אף פרסם מאמרים.
ד"ר פורסט היה מעורב בכל הפעילויות של המחלקה והחוג לרפואת המשפחה. ארתור נאבק לשמר את שיטת הלימוד שבה האמין: הפניה ללימוד עצמי בכל סוגיה המטופלת במרפאה, בילוי שעות רבות בספריה ודיון אישי עם המודרך. הוא האמין שתפקידו הראשוני של המתמחה הוא לימוד ולא לשמש כרופא מחליף וכנותן שירות נוסף במרפאה.
ארתור ראה בעבודתו שליחות. הוא האמין בתפקידו המרכזי של רופא המשפחה. כך לימד וכך טיפל. אחת ההתבדחויות שלו הייתה שיש general practitioners (רופאים כללים) ושכל שאר הרופאים הם partial practitioners (רופאים חלקיים), לכן ראה ברופא המשפחה, ובעצמו, את המרכיב המרכזי וההכרחי במערכת הבריאות. הוא היה זמין 24 שעות ביום למטופליו ושאף שכל חולה יפנה קודם אליו. כאשר כבר השתמש ביועץ הוא ציפה לשיתוף פעולה מלא ומפורט.
ארתור שאף למסד מחלקה אקדמית במסגרת הפקולטה לרפואה. אנו, ברפואת המשפחה בירושלים, מחויבים למטרה זאת יחד עם מחויבותו של ארתור להנחלת הרמה הרפואית הגבוה ביותר ברפואה הראשונית.
אבד לנו מורה וחבר יקר. אני משתתף בצער חברי בירושלים ובמיוחד בצער תלמידיו הרבים של ארתור שהיו לו כילדים.
יהי זכרו ברוך.


ד"ר מרטין גרנק-קטריבס
מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז שרון שומרון, שירותי בריאות כללית

 הזדעזעתי לשמוע על פטירתו טרם עת של ד”ר ארתור פורסט, איש כה יקר בקהיליית רופאי המשפחה בארץ.מפגשי הראשון אתו היה כאשר בחן אותי בשלב ב’, ב-1987. זכור לי שהאיש בהופעתו החיצונית הרשים אותי מאד, אפילו הפחיד אותי, וזאת בניגוד לשאלות שלו שהיו מבוססות על Common Sense ועל הניסיון והמציאות במרפאה. במפגשים הבאים בכנסים שונים וכאשר הצטרפתי אני לבחון אחרים, ניתנו לי הזדמנויות נוספות להכיר בידע הרחב ובחוכמה שלו, אך אלה היו חלונות הצצה צרים ובודדים בעושרו הפנימי של ארתור. הוא לא הרבה בדיבורים, אך תמיד התערבויותיו היו קצרות וממוקדות.רק כאשר קיבל את פרס ההצטיינות של האיגוד, למדתי על היקף פעילותו בחוג ובמחלקה בירושלים, ברפואת המשפחה בכלל, בארץ ובעולם הגדול.בשנים האחרונות ניתנו לי הזדמנויות נוספות לפגוש ולעבוד עם ארתור, בתפקידו כיו”ר הוועדה המקצועית המייעצת לרפואת המשפחה, של הר”י. שם פגשתי אדם מסור לתפקידו, מכבד את חבריו לוועדה, ואת הפונים לוועדה בבקשותיהם החריגות, תוך שמירה קפדנית על איכות וכבוד המקצוע – רפואת המשפחה.היום צר לי על ההזדמנויות הנוספות שלא יהיו יותר, להיפגש ולהכיר איש גדול וצנוע, הנותן כבוד לזולת ומעורר כבוד.
יהיה זכרו ברוך.


ד"ר פרידה גליקברג
מ"מ המחלקה לרפואת המשפחה ירושלים, שרותי בריאות כללית 

לארתור היקר,
בשקט ובלי הכנה מוקדמת ובלי להפריע לאף אחד עזבת אותנו ואת העשייה העשירה רבת השנים.
בשנות ה-70 הקמת יחד עם פרופ' יודפת וד"ר פידל את המחלקה בירושלים. אז היינו כל כך מעטים, ולאט לאט התמלאו השורות.
ביום רביעי האחרון דווקא האולם היה מלא מקצה לקצה וישבת אתנו – מין פרדה בלי מילים.
היה זה יום של פעילות נמרצת, בבוקר ישבנו ביחד בוועדת קבלה, לאחר מכן תכנון קורס למתמחים וארגון כנס בן-מאיר. מצב רוח טוב במיוחד ליווה אותך כל היום. נפרדנו בחיוך וסיכמנו על המשך עבודה בשבוע הבא.
לצערנו הכול השתנה והיום עומדים כאן מיטב רופאי המשפחה מירושלים וחבריך מכל הארץ. אצל כולנו השארת את חותמך.
דרך מיוחדת של הסתכלות הייתה לך על כל נושא ושום דבר לא היה מובן מאליו. כל דבר היה צריך לבחון מכל זווית אפשרית ורק אז להסיק מסקנות.
עם גדילת מספר המתמחים הוקם “חוג ארתור" לשם הצטרפו מתמחים חדשים. אך הוותיקים לא ויתרו ועם או בלי תואר  נפגשו כולם על כוס קפה ועבדו באווירה מיוחדת במלון הילטון.
השאלות שלך הפכו למפורסמות מאוד, היית אתגר לכל הנבחנים, זכורה לי תמונה של כפתורים באוזניים שנראתה בבחינות וזה תמיד ב-100% – ציון 0.
הנבחנים נהגו להגיד לנבחנים הירושלמים כמה הם בעלי מזל שאתה לא בוחן אותם. אבל מה שהם לא ידעו שכולנו עברנו דרכיך ורק מי ששרד וענה על כל שאלותיך ניגש למבחן.
לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור הקטן, אך לכולנו נתת הרגשה של מסירות להוראה גם למתמחים וגם לסטודנטים.
לאורך השנים מילאת תפקידים רבים באיגוד, במועצה המדעית ובפקולטה לרפואה, ובכולם ייצגת אותנו בכבוד.
בסקרנותך ובצורך לחקור הדבקת אחרים ויחד נבנו מחקרים מעניינים וחדשים ביותר. חבל שאת כל הדברים היפים אומרים במצבים כאלה. אתה יכול להיות גאה מאוד בתרומתך למחלקה ולחוג.
אתה תהיה חסר לנו מאוד – וחבל שלא אמרנו לך לעיתים יותר קרובות כמה אהבנו אותך.
יהיה זכרך ברוך.

http://medmedia.co.il/publications/ArticleDetails.aspx?artid=168&sheetid=21