האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

רפואת המשפחה בישראל - נספח - לזכרו של דורון חרמוני

מתוך ויקירפואה

Shutterstock 539711368.jpg

רפואת המשפחה בישראל - Family Medicine in Israel
מאת פרופסור חיים דורון, פרופסור שפרה שורץ, פרופסור שלמה וינקר

דברי ד"ר מרטין גרנק-קטריבס

{ייחוס|ד"ר מרטין גרנק-קטריבס, מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז שרון שומרון, שירותי בריאות כללית}} פרופ' דורון חרמוני נולד בישראל ב-26 ביוני 1954, ונפטר בטרם עת ב-24 ביוני 2016, יומיים לפני הגיעו לגיל 62. הוא השאיר אחריו את אשתו מיקי, שלושה בנים ובת. דורון היה רופא משפחה מעולה ומסור למטופליו, שמאוד העריכו אותו וראו בו כתובת להיוועצות בכל נושא רפואי, מורכב ככל שיהיה, ופעמים רבות גם בכל נושא אישי.

במקביל לעבודתו הקלינית ובעצם כבר מתחילת לימודיו, הוא היה חוקר מושבע ופרסם יותר מ-70 מאמרים בעיתונות המדעית המבוקרת, 55 מהם מאמרי מחקר מקוריים. תחומי המחקר שלו היו מגוונים ביותר וכללו:

בני משפחתו וחבריו הרבים מעידים עליו שנהג גם לקרוא הרבה ספרות כללית, לשמוע מוזיקה ולהתעדכן בספורט. ללא ספק היה בעל השכלה כללית רחבה ביותר, התעניין בתחומים רבים, וביחד עם רגישותו לאדם ולחברה, התאפיין בתבונה ובחכמת חיים עשירות ביותר.

כישוריו הרבים כללו גם כישורי מנהיגות, שהביאו אותו לראשות המחלקה לרפואת המשפחה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית – בה הוא התמחה, וכן לראשות החוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה בטכניון שבחיפה וחוגי רפואת המשפחה בפקולטות לרפואה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב.

בגיליון זה השתדלתי ללקט סיפורים שונים מאנשים שהכירו אותו, היו קרובים ללִבו, ועבדו אתו בתקופות שונות של חייו המקצועיים. כל המחברים נענו בשמחה רבה, מעורבת כמובן בעצב עמוק עקב האובדן הגדול שהם חשים, גם עתה, שנה לאחר פטירתו. מכל אחד ביקשתי סיפור קצר שידגים חוויה משותפת ופן אישי ואופייני של דורון מתקופת עבודתם יחדיו. חלקם בחרו לכתוב עליו, וחלקם אליו – בגוף שני – וכך בחרתי להשאיר זאת, ללא עריכה מיותרת, מתוך כבוד לאותנטיות הכתיבה והזיכרונות שלהם.

בין לבין שזורים גם קטעים ותקצירים מפרסומיו של דורון.

אין ספק שעוד הרבה חברים ועמיתים של דורון יכלו להוסיף ולכתוב, ואני מתנצלת בפני מי שעליו לא ידעתי ואליו לא פניתי. כמו כן, מובן שניתן לקרוא כאן רק טעימה מצומצמת מעושר המחקרים והפרסומים של דורון. האתגר היה גדול ואני מקווה שהקוראים ירגישו שיש מקום לחפש ולקרוא עוד.

ברצוני להודות לאלמנתו, מיקי חרמוני, שעזרה לי מאוד באיתור חברים, עמיתים ותלמידים של דורון מתחנות חייו השונות, ונתנה בי אמון – ביחד עם פרופ' שלמה וינקר, יו"ר איגוד רופאי המשפחה וראש החוג הנוכחי בתל אביב – בעריכת גיליון זה לזכרו של דורון. ראיתי במלאכה כבוד גדול והזדמנות להעמיק את היכרותי ואת הערכתי אל פרופ' דורון חרמוני, שעבורי היה עמית, חבר ויועץ יקר במחלקה שלנו.

תקציר קורות חיים

המידע שבדף זה נכתב על ידי המשפחה


את המסלול המקצועי העשיר שלו התחיל דורון ב-1973 בלימודי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, אותו סיים בהצטיינות ב-1976. בשנים 1982-1976 למד רפואה בבאר שבע, ואת הסטאז' ביצע בבית חולים מאיר שבכפר סבא.

כרופא צעיר עבד תחילה בנתיבות ובקיבוץ מגן, ולאחר מכן עבר עם משפחתו הצעירה לצפון ועבד בקיבוץ געתון.

בשנת 1985- קיבל דורון את פרס נשיא המדינה - חיים הרצוג, ביחד עם חבריו לפרוייקט :"פעילי בריאות קהילתיים בנתיבות".- ד"ר אשר אלחיאני, ד"ר דויד מנקוטה, ד"ר איל סיון, ד"ר יהודה קולנדר. יוזמה ייחודית שזכתה להוקרה ולהכרה בארץ ובחו"ל.

בשנים 1990-1986 התמחה ברפואת המשפחה בשירותי בריאות כללית, במחלקה של חיפה וגליל מערבי.

בשנים 2001-1989 עבד במרפאת קיבוץ מעגן מיכאל.

בשנים 2005-2001 עבד במרפאת כפר ויתקין.

מ-2005 ועד לפטירתו עבד כרופא משפחה במרפאה עצמאית בזכרון יעקב ובבקרה רפואית בהנהלת מחוז שרון שומרון של שירותי בריאות כללית.

במקביל להכשרתו הקלאסית כמומחה ברפואת המשפחה, השתתף באין-ספור קורסים ייעודיים וכנסים בארץ ובחו"ל: בארה"ב, יפן, בלגיה, בריטניה, הולנד, שוודיה, ספרד, דנמרק וסינגפור. הנושאים היו מגוונים ונבחרו על ידו כתמיכה לתחומי העניין העשירים שלו, אותם הוא לימד ו/או חקר.

בסולם האקדמי הוא מילא תפקידים רבים, ממדריך קליני לסטודנטים במרפאה שלו ועד מדריך מתמחים, רכז קורסים ומפתח קורסים חדשים. כמו כן מילא תפקידים בוועדות שונות בפקולטה לרפואה בטכניון ובמועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית.

בשנים 2006-2000 כיהן כראש החוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה בטכניון.

ב-1998 קיבל דרגת מרצה בכיר בפקולטה לרפואה בטכניון.

בשנים 2000-1998 ו-2007-2005 כיהן כראש החוג לרפואת המשפחה בטכניון.

בשנים 2005-2001 היה מנהל המחלקה לרפואת המשפחה של חיפה וגליל מערבי בכללית.

ב-2007 הצטרף לסגל המחלקה לרפואת המשפחה של מחוז שרון שומרון בכללית, והשקיע את כישורי ההדרכה והמחקר שלו במחלקה, כמו גם בחוג לחינוך רפואי ובחוג לרפואת המשפחה של בית הספר לרפואה ע"ש סאקלר בתל אביב.

ב-2008 מונה למרצה בכיר בפקולטה לרפואה בתל אביב.

ב-2015 מונה לפרופסור בפקולטה לרפואה בתל אביב.

באותה שנה מונה גם ליו"ר החוג לרפואת המשפחה בפקולטה בתל אביב. למרות כהונתו הקצרה מדי הספיק להשקיע רבות בקידום החוג והמדריכים שלו, ורבות עוד יותר היו תכניותיו לעשייה נוספת. 

סטודנט בבית הספר לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, 1982-1976

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' אורית רייש - רופאת ילדים וגנטיקאית, מנהלת המכון הגנטי, בית חולים אסף הרופא, ופרופסור חבר בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב


דורון נקרא ביני לבינו דורונצ'יק, גם כשהיה בן 60.

טוב, אנחנו מכירים וחברים "רק" 40 שנה, משנה א' של בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, מחזור ג', כששנינו גרנו במעונות סטודנטים ג' בקומה ב', בדירות סמוכות.

הוא רכב על אופניים לכיתה בעוד אני רצתי והגעתי – אמנם באיחור – לשיעור. הוא הכין ארוחות לימוד משותפות מפרוסות לחם עבות, מטוגנות בחמאה, ועליהן פיזר סוכר – בנדיבות – ואני נותרתי אחר כך עם עשרות כפיפות בטן לפיצוי. וכשאני ניסיתי להירדם ולהשקיט את החרדה לפני בחינה, הוא היה דופק על דלתי (וגם על דעתי) ושואל ברצינות: נו, כבר מצאת את האתיולוגיה לפוליציטמיה ורה אידיופטיקה...?

דורון היה מהבודדים שפנו לרפואת משפחה מבין הסטודנטים לרפואה בוגרי אותו מחזור בפקולטה לרפואה והיה מאושר בבחירה שלו, עם תחושה של שליחות וגם שמחה על שנעשה אתו חסד והוא יכול היה לממש עצמו בצורה מיטבית כל כך. אפשר לומר שהבחירה בו כמועמד לרפואה הייתה מצוינת, כי כבר אז ראו בו את מה שהסתבר בהמשך: תבונה רבה, התבוננות פנימית עם ביקורת עצמית, שאיפה אין-סופית להתקדם, הומור עדין, סבלנות גדולה ועניין אמִתי בזולת, ומעל לכול – נכונות לעבודה קשה ולתשלום כל מחיר שנדרש להשגת המטרה, בלי קיצורי דרך ועם כוח רצון עז וענווה בכל הישג.

בהמשך, המשפחות שלנו נפגשו בשלל אירועים, שגם בהם אפשר היה לראות שמעבר לכל אלו – דורונצ'יק גם יודע לספר בדיחות, לצטט אמרות מספרים שקרא ואפילו לשיר בערבי יום העצמאות (וביחס לאחרים, הוא היה הכי קרוב למנגינה).

דורון הוא מקבילת האלגוריה של "העץ הנדיב" – אייקון ספרותי שנכתב על ידי של סילברשטיין בשנות ה-60. העץ הנדיב הוא סיפור אהבה בין עץ לילד. מסופר בו על עץ שבכל שלב בחיים נותן לילד משהו משל עצמו, נותן ונותן ולא מבקש תמורה, ומאוד שמח מעצם הנתינה, השיתוף, ומה שצומח משניהם. כזה היה פרופ' חרמוני כרופא, כבן משפחה וכחבר. בסוף העץ כבר לא יכול היה לתת, אבל המשיך לשמוח כי מה שכבר נתן זה הרבה התחלות חדשות, ענפים וחוטרים לילדים במשפחה, למתמחים ברפואה, ולחברים שמורשתו טבועה בהם.

אז געגוע עצום, ומחויבות להמשכיות של מי שהוא היה.

מסטודנט לרופא צעיר

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' דיויד מנקוטה - מנהל היחידה לרפואת האם והעובר, ביה"ח הדסה עין כרם


חיוך, הטיה קלה של הראש, כחכוח קל בגרון וקשב – דורון. דורון אהב אנשים, בני אדם סִקרנו אותו. העניין באנשים – בבעיותיהם הגופניות, הנפשיות, המשפחתיות – והרצון לסייע הם נשמת אפה של הרפואה, ודורון היה רופא.

כבוגר החוג לביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון החל דורון את לימודיו בבית הספר לרפואה כאשר הוא מקדים אותנו ומסייע לנו – חבריו במחזור השלישי של בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, שרק פתח את שעריו – בידע ובהבנה של ביוכימיה, אימונולוגיה, היסטולוגיה. תוך כדי הלימודים דורון עבד וחקר במעבדה של פרופסור נאוה בשן – ראשיתה של קריירת מחקר ששיקפה סקרנות מדעית, יכולת התבוננות מיוחדת וכישרון כתיבה.

לימים נודע שגם "חטא" בכתיבת שירה.

בסוף השנה החמישית ללימודים שהינו ביחד שלושה חודשים בבית החולים הקהילתי צ׳ארלס ג׳ונסון במחוז קאוזולו שבדרום אפריקה. יחד עם הרופאים הבודדים במקום נסענו בין כפרי הילידים, חיסנו תינוקות, השתתפנו בניתוחים כי פשוט לא היו די רופאים, והקשבנו בלילות לשירת היולדות בבית החולים – שירת כיסופים למשפחותיהן שנשארו הרחק.

עם סיום הסטאז׳ היה קשה להתנתק מהנגב ויצאנו יחד, קבוצה מהכיתה, ל"פרויקט בוגרים" בקהילות בדרום. הקהילה בנתיבות והצוות הסיעודי קיבלו בספקנות את הצוות הרפואי הטרי, מנהל המרפאה ד"ר אשר אלחיאני, ד"ר יהודה קולנדר, ד"ר אייל סיון ושנינו. "מה לכם, רופאים צעירים? באתם 'להתנסות עלינו'?" עם הזמן האמון נרכש והחלה פעילות קהילתית ברוכה, שקידמה הקמת קבוצות של מודעות לבריאות – "פעילי בריאות קהילתיים". הקהילה זכתה ברופאים נמרצים ומסורים ואנחנו זכינו בחוויה מקצועית קהילתית שנחרתה בלִבנו לשנים. ודורון, הוא המשיך לחקור גם במרפאת נתיבות ומחקריו על הפעילות הרפואית הקהילתית הוצגו בכנסים בעולם ופורסמו בירחונים רפואיים מובילים.

הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון חרתה על דגלה הכשרת רופאים קשובים, אמפתיים ומקצועיים, עם הפנים לקהילה. דורון היה מהחלוצים ומנושאי הדגל של שינוי זה. הוא היה האדם, שאם רצית לגלות את סודך למישהו, להתייעץ עמו, לקבל את עזרתו, אליו פנית.

דורון גם ידע ללמוד מרופאי משפחה דגולים ומיוחדים כמו פרופסור טומי ספנסר, פרופסור יוסף הרמן ופרופסור שמואל רייס, ובעצמו הפך מורה לתלמידים רבים באוניברסיטת בן גוריון, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב.

עונג הוא לצפות במהפכה שעברה רפואת המשפחה בישראל בעשורים האחרונים. ממקצוע ששימש מפלט לרופאים "כלליים" הפך למקצוע של מומחים, מקצוע אקדמי, מקצוע שמציב רופאים קשובים ומצוינים בקו הראשון אל מול החולה ומשפחתו.

דורון יכול להביט לאחור בסיפוק, באותו חצי חיוך מפורסם שלו, ולדעת שהוא היה מחלוצי המהפכה ודמות מופת שלה.

על העבודה בנתיבות, על פרויקט "פעילי בריאות קהילתיים" ועל פרס נשיא מדינת ישראל למתנדבים

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' אשר אלחיאני - אז מנהל מרפאת נתיבות בשירותי בריאות כללית, כיום מנהל המחלקה לרפואת משפחה של אסיא שירותי בריאות


את דורון הכרתי עמוקות כאשר עבדנו יחד בנתיבות וגרנו בקיבוצים סמוכים, ושוב נפגשו דרכינו כמה פעמים לאורך השנים בקופה, במחוז, בכנסים ובמפגשים חברתיים.

דורון לא היה רופא משפחה רגיל. הוא לעולם לא הסתפק במתן טיפול רפואי, מסור ככל שיהיה, למטופליו. אין ספק שהתקופה המשותפת בנתיבות הטביעה עליו ועל עבודתו חותם מיוחד והשפיעה על השקפותיו כרופא משפחה מיוחד במינו. לדורון לא היה ספק שאין די במפגש עם מטופליו במרפאה ושיש להכירם היטב גם בסביבתם החברתית; כמו כן, חיוני לגייס את כל משאבי הקהילה כדי להשפיע על התנהגותם הבריאותית ולקדם את אורח חייהם.

יָזמה ייחודית של דורון ביחד עם חבריו, עמיתיו בנתיבות, הייתה פרויקט מיוחד במינו, פרויקט פעילי הבריאות. במסירות, התלהבות וכישרון מיוחד להבין את המטופלים, בני משפחותיהם וקהילתם, התוו קורס שהכשיר את מטופליהם להיות פעילי בריאות, השותפים באחריות על בריאותם ועל בריאות בני משפחותיהם, שכניהם וידידיהם. קשה לתאר את ההתלהבות שגילתה נתיבות כולה באותם הימים, בעזרת עשרות רבות של פעילי בריאות, להתגייס לעזרת צוות המרפאה, לעודד את האוכלוסייה לקחת אחריות לבריאותה ולרתום את מוסדות הקהילה למשימה.

לא לשווא מצאו הפעילים לנכון להמליץ בפני נשיא המדינה להעניק את אות המתנדב המכובד לצוות הרופאים על יזמה מיוחדת זו.

פרויקט זה זכה להכרה וחיקוי בקהילות רפואיות אחרות בארץ ובעולם והיווה דוגמה מצוינת למשמעות הרחבה הניתנת לרפואת משפחה קהילתית, הנדירה כל כך בימינו. שנים רבות עוד אהב דורון לספר בגאווה על תקופת עבודתו בנתיבות, שהייתה קצרה אך משמעותית מאוד לעתידו ברפואת המשפחה.

דורון ייזכר אצלי כחבר נאמן, אך גם כרופא מסור למטופליו, בעל ידע נרחב ומתעדכן, ובעל סקרנות אין קץ להרחיב את תחומי יריעת רפואת המשפחה הן בפעילותו והן בתחומי מחקרו. תרומתו הייחודית לרפואת המשפחה תאיר את דרכנו עוד שנים רבות.

תקופת קיבוץ געתון - חשיבות עבודת הצוות

המידע שבדף זה נכתב על ידי תלמה פאר - אז אחות אחראית במרפאת קיבוץ געתון


את דורון הכרתי בעודי אחות צעירה, אחראית על המרפאה בקיבוץ געתון. דורון, מיקי, דדי ובליקי הכלבה הגיעו מקיבוץ מגן למגורים בגעתון, והוא עבד במקום כרופא שכיר. הבן סער נולד במהלך שהות המשפחה בקיבוץ וכולנו היינו שותפים לשמחה.

מהבחינה המקצועית, נחשפתי לרפואת משפחה במלוא הדרה ועָצמתה בהובלתו של דורון, ולמדתי הרבה מאוד במסגרת עבודתנו המשותפת. חשוב לציין בהקשר זה כי במסגרת העבודה בקיבוץ של אז לא היה מוקד לילה, ואנחנו הצוות היינו זמינים ונענינו לכל קריאה לסיוע רפואי בכל שעות היום והלילה.

מהבחינה האישית, לדורון הייתה מאוד חשובה האווירה בצוות, והוא נהג להקדיש זמן לשיחות עומק על הקשיים שחווינו כאחיות במרפאה קיבוצית. מעבר לכך, הקפדנו לקיים מפגשי צוות חברתיים עם בני הזוג, ואפשר לומר שיצרנו משפחה. עובדה שבמשך 30 שנה שמרנו על קשר ונהגנו להיפגש בכל פעם בבית של איש צוות אחר, עם בני הזוג.

עבור דורון המפגשים האלה היו מאוד חשובים (כמו גם עבורי), ובמהלכם הרבינו להעלות זיכרונות, חוויות וצחוקים מתקופה יפה זו.

לאורך השנים, בכל קידום או תואר אקדמי חדש, קיבלנו פרגון מכל הלב מדורון, שהיה גאה בהתקדמות חברי הצוות שלו.

סיום ההתמחות ברפואת המשפחה - על אהבה, רפואה וסיעוד בקיבוץ מעגן מיכאל, 2001-1989

המידע שבדף זה נכתב על ידי יעל אייזנר - אז אחות אחראית במרפאת קיבוץ מעגן מיכאל


ד"ר חרמוני, או כפי שרצה שכולנו נקרא לו, פשוט דורון, היה כשמו כן הוא – מתנה (גם) עבורי. את דורון הכרתי לראשונה בשנת 1984. הוא היה אז סטאז'ר צעיר בבית החולים מאיר בכפר סבא ואני הייתי תלמידה בבית ספר לאחיות. ההיכרות הייתה שטחית, אבל בלתי נשכחת. משהו בפשטות, באנושיות ובמבט הזה בגובה העיניים הבדיל אותו מעשרות אחרים שפגשתי במהלך שנות הלימודים, ולא זכרתי אותם בהמשך.

כמה שנים אחר כך הבריאה שלחה אותי למרפאת קיבוץ מעגן מיכאל, לכעשר שנים של עבודה משותפת עם דורון. זה יהיה בלתי אפשרי לנסות לספר במילים קצרות מהו דורון עבורי. ספר שלם אני יכולה לכתוב על חוויות מעצימות, מטלטלות, מרגשות, המעצבות אותנו כבני אדם, שחווינו יחדיו כרופא ואחות במרפאה הקיבוצית. הכרנו זו את זה בדקויות שהאינטימיות המקצועית במרפאה יצרה, מה שיסביר אולי את מה שאספר כאן לזכרו.

טיפלנו באותם ימים באישה שחלתה באלצהיימר בגיל צעיר יחסית. בעלה והיא הגיעו אל הקיבוץ מפרס (איראן של היום) וככה, ממש באמצע החיים, החלה התדרדרות ובעזרת טיפול צמוד והרבה אהבה היא חייתה בינינו מספר רב של שנים. לאחר שמצבה הבריאותי התדרדר ובעלה לא יכול היה עוד לטפל בה, היא טופלה על ידי מטפלת צמודה מסביב לשעון (בשנים שזה עוד לא היה כל כך מקובל).

לילה אחד נקראנו בדחיפות אל האישה וכשהגענו מצאנו אותה ללא רוח חיים, מה שהיה כמובן הקלה גדולה לה ולסובביה. קראנו לבעלה האוהב וסיפרנו לו את הבשורה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאנו, כרופא ואחות, ליווינו חולים ברגעיהם האחרונים ומסרנו את הבשורה לאהוביהם. אלו כידוע תמיד רגעי כאב עצום מחד גיסא והתעלות מאידך גיסא. אבל את הלילה הזה שנינו לא שכחנו מעולם.

הבעל נשכב במיטה לצד אשתו והחל לומר לה מילות אהבה והוקרה על חייהם המשותפים בשפתם – פרסית. הוא ליטף אותה ונישק אותה ודיבר ברוך שלא ייאמן. דורון ואני עמדנו בצד בוכים חרישית ומתרגשים ממחוות האהבה לה היינו עדים. הפרידה הזאת נמשכה זמן ממושך וגרמה לשנינו לחשוב על אותו הדבר. יצאנו לחדר השני ודיברנו על אהובינו – באיזו צורה אנו מבטאים את אהבתנו, והאם מישהו אוהב אותנו כל כך, כפי שהאיש הזה אוהב את אשתו. דיברנו על האהובים עלינו וסיכמנו שנלמד מהאיש הזה להוקיר את בני הזוג שלנו ולומר להם זאת כמובן בחייהם.

עשרות פעמים במהלך השנים הזכרנו שנינו את הסיטואציה והבטחנו לעצמנו הבטחות בעניין, שאני לא תמיד עמדתי בהן, ודורון – אני מאמינה שכן. סיפור זה הוא אחד מִני רגעים רבים של חסד בעשייתנו הקהילתית, שבהם הנסיבות מובילות אותנו להתבונן על חיינו וללמוד מהחוויה. דורון אהב ללמוד מכל מיני מקורות. הוא למד הרבה כל הזמן. ממטופליו הוא למד המון, ואת זה אני למדתי ממנו.

אומרים ש"בן אדם לעולם לא יזכור מה אמרת לו, אבל לעולם לא ישכח איך גרמת לו להרגיש". דורון גרם לי להרגיש אחות טובה ומוערכת, ונתן לי את הביטחון שהוא תמיד כאן לצִדי מבחינה מקצועית וחברית. היום אני מתגעגעת כל כך לתחושה הזאת, שהוא כאן במרחק טלפון, במספר שלעולם אזכור אותו בעל פה, מתוך ידיעה שהוא מיד עונה לי ומגויס כל כולו לכל עניין.

לעולם לא אשכח אותך, דורון. ה-רופא שלי, רופא שהוא קודם כל חבר ואדם, שכל אחד היה רוצה בחייו.

רופא וגם חוקר בקיבוץ מעגן מיכאל

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' פול פרום - בית ספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת תל אביב


דורון, היית חבר, רופא המשפחה שלנו בקיבוץ מעגן מיכאל, ושותף לעבודה. הייתי מתקשר אליך להתייעץ על בעיות בריאותיות של משפחתי אפילו לאחר שסיימת להיות רופא המשפחה שלנו. תמיד קיבלתי ייעוץ מקצועי עם שיקול דעת, מעבר למה שאפשר ללמוד מספרי הלימוד. בנוסף דיברנו על עבודות מחקר משותפות ולא משותפות ועל הטיפול בבעיות רפואיות שונות. בדרך כלל היינו בראש אחד, אך חילופי הדעות תמיד הוסיפו לי מימד אחר. לאחר שיחות אלו, דיברנו קצת על המשפחות שלנו והרצון להיפגש. צר לי בעיקר שלא זכית לשנים נוספות רבות עם המשפחה שלך.

רק שנה עברה, אך זה נראה הרבה זמן. תודה לך על הטיפול, העבודה המשותפת והחברות. אתה חסר לי.

רופא וחוקר, וגם מדריך, בקיבוץ מעגן מיכאל

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מיכאל קאפמן - אז סטודנט ומתמחה, כיום יו"ר חימ"ר (החוג הישראלי למורים ברפואת המשפחה)


בפעם הראשונה נפגשתי עם דורון חרמוני בקיץ 1971 בירושלים במסגרת נוער שוחר מדע, ימים של התרגשות נעורים. שנים רבות חלפו עד שנפגשנו שוב כשהגעתי למרפאתו במעגן מיכאל, במסגרת הסבב ברפואת משפחה כסטודנט באוניברסיטת תל אביב. דורון היה כבר מומחה ברפואת משפחה והפגישה המחודשת המפתיעה גרמה לי להחליט סופית שרפואת משפחה זה התחום שבו אני מעוניין להתמחות וחידשה את הקשר בינינו.

כבר אחרי היום הראשון בירכתי על ההחלטה להגיע למרפאת מעגן מיכאל. עבודת הצוות, מגוון הבעיות בכל הגילאים, בתחומי הגוף והנפש, המפגשים המשפחתיים, הגישה הכוללנית ובעיקר יחסיו המיוחדים של דורון עם המטופלים שכנעו אותי מעל לכל ספק שרפואת משפחה היא המקצוע הרפואי שבו אמצא עניין ומשמעות. דורון נתן מיד תחושת קרבה ואכפתיות, ללא פערים או היררכיה. התרשמתי מאופקיו הרחבים, מהיותו אוהב קריאה וספר, מסקרנותו, מידענותו ובעיקר מצניעותו ומדרכו השקטה להקשיב ולגלות עניין בכל אחד ממטופליו. ניכר היה שהמטופלים אוהבים אותו וחשים אמון רב כלפיו.

תוך כדי הסבב החלטנו לבצע יחד מחקר, שהפך לעבודת הגמר שלי ברפואה. בעבודה בדקנו את השימוש ברפואה אלטרנטיבית בקהילה הקיבוצית ואת השפעתה על ביקורים אצל רופא המשפחה. דורון שכנע אותי להציג עבודה זו בכנס השנתי של איגוד רופאי המשפחה ע"ש שבתאי בן מאיר ובהמשך פורסם חלק ממנה על ידו בכתב העת "הרפואה". כבר מראשית התמחותי עודד אותי דורון להתחיל ללמד. בתמיכתו ובעידודו התחלתי ללמד בקורס ההתמחות ובמקביל ללוות קבוצה בקורס "להיות רופא" בפקולטה לרפואה בטכניון שבחיפה. ד"ר חרמוני הפך למנהל המחלקה והמשיך לעודד מעורבות בהוראה ובעיקר חיפש את הדרך לקדם את המחקר ברפואת משפחה. לדידו, ככל שהמחקר ברפואת המשפחה יגדל כך תגדל ההכרה במקצוע ותגדל המעורבות וההשפעה של רפואת המשפחה בפקולטה לרפואה בפרט וברפואה בכלל. בתקופה זו בדקנו יחד עם סטודנטית לרפואה כלי סקירה לדיכאון ברפואה ראשונית.

פרופ' חרמוני היה רופא משפחה חוקר. כל מפגש אתו הניב שאלות רבות, שניתן לחקור או לבדוק אותן. הוא היה מחלוצי ההוראה של EBM ללימודי ההתמחות. עם זאת, עיקר שיחותיי אתו נסב על ספרים שקראנו בתחומי עניין רחבים ומקצתן על רעיונות לקורסים חדשים בלימודי הדיפלומה שבהתמחות ברפואת משפחה. לאחר עזיבתו את המחלקה הקשר בינינו התמעט, אך תמיד שמחנו להיפגש ולהתעדכן איש על רעהו. גם עכשיו אני רואה אותו ברעמת תלתליו, זקנו וחיוכו הנעים והצנוע.

אני מוקיר לדורון תודה כמורה, מדריך וחבר. יהי זכרו ברוך.

ועוד על המדריך שנהיה מנטור וחבר

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר נטע יואלי - אז מתמחה, כיום מומחית ברפואת המשפחה ומנהלת טיפול יום להפרעות אכילה בנוער, בית החולים זיו


בהלוויה של דורון אמרתי למיקי, שאני חושבת שהוא עיצב את מי שאני היום. זה נשמע כל כך גדול, בעיקר לאור העובדה שבשנים האחרונות כמעט לא היה בינינו קשר. ובכל זאת, דורון לימד אותי לחלום, דורון לימד אותי לרדוף אחרי החלומות שלי, ודורון לימד אותי להשיג אותם.

אני לא יודעת איך נקשרנו, אני לא זוכרת. אני חושבת שזה קשור בלימודים בבאר שבע, בבחירה ברפואת משפחה, בעובדה שאני מיחיעם והוא עבד בגעתון, בשלב א' אצל שמואל במשגב ובהמשך בעובדה שלשנינו היו שלושה בנים ובת אחת קטנה...

דורון, ואת זה כולם יודעים, היה איש משפחה למופת, רופא מעולה ובעל יכולות אקדמיות מדהימות, שהביאו אותו כה רחוק ואף העניקו לו תואר פרופסור.

דורון היה חבר שלי. היינו קרובים, ניהלנו שיחות עמוקות על החיים, על המקצוע, על המשפחה. הרגשתי שאנחנו מבינים זה את זו. הוא נתן לי מקום, ראה את מי שאני ועזר לי למצוא את מקומי במקצוע ובחיים בכלל. ככה אני זוכרת אותו: כחבר, כמדריך, כמנטור.

במהלך השנים נולדה בתו, נטע. אני זוכרת איך בישר לי את שמה, שהוא כשמי, וכמה התרגשתי.

ואז, משגם לי היו שלושה בנים וכל כך רציתי בת, הפנה אותי למאמר שנותן עצות... חחח... הצלחתי, נולדה לי בת והרגשנו קצת כמו אחים, שחייהם מתקדמים באופן מקביל. דורון הביא לי צעצועים ובגדים, שמתאימים לבנות.

מתישהו, עם עזיבתו הקשה את המחלקה, נותקו קשרינו כמעט לחלוטין. תחושת החלל והחוסר מלווה אותי עוד מאז, תחושה שהתעצמה עשרות מונים עם מותו. אין מילים היכולות לנחם את משפחתו.

באהבה.

איך נולד ספר

המידע שבדף זה נכתב על ידי לין חלמיש - טנטולוגית, מחברת הספר ביחד עם דורון חרמוני


פגשתי את דורון כשהוא היה רופא המשפחה שלי. כשהתחלתי ללמד בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, הוא שמע על כך והתקשר אליי כדי לברר מה אני מלמדת.

נפגשנו וישבנו יחד ארוכות על כוס קפה. שוחחנו על טנטולוגיה, רפואה ותקשורת ומצאנו שפה משותפת. אז התחלנו לעבוד יחד. אני ייעצתי לאנשים שחוו אובדן והוא עסק ברפואה. דורון ואני היינו מתייעצים האחד עם השנייה בנוגע לאנשים שעבדנו אִתם, על מנת לשפר את העבודה של כל אחד מאתנו.

אחרי זמן מה, הייתה לדורון הברקה בנוגע להפצת הידע שצברנו. הוא ביקש שאעביר קורס בחירה בפקולטה לרפואה בטכניון, אז ישבנו לבנות אותו ביחד: הוא סיפר לי לאילו דברים רופאים זקוקים על מנת לסייע להם בטיפול בחולים במצב קשה או סופני, ואני הרמתי את תרומתי בנושאי תקשורת ותהליכי אבל. הלכנו לדקאן ביחד להציג בפניו את הקורס, שהתקבל בהתלהבות והפך לאחד הקורסים המבוקשים, עם רשימת המתנה ארוכה.

בשלב זה, הפקולטות לרפואה בארה"ב החלו לשים דגש על טראומת הדיסקציה בקרב סטודנטים לרפואה שנה א'. דורון, שהיה מתעדכן דרך קבע בכל הנושאים החינוכיים הקשורים ברפואה, התקשר לספר לי על המחקר. "אנחנו חייבים להעביר קורס לסטודנטים בנושא הטראומה מנתיחת גופות", הוא אמר. "מי?" שאלתי. "זה מושלם עבורך", הוא טען. "מה?! אני עוסקת באבל, לא בגוויות!" עניתי. "תחשבי על זה ונדבר שוב בשבוע הבא", השיב. כמובן שחשבתי וחזרתי אליו. בנינו קורס אחד לסטודנטים וקורס נוסף לרופאים שילוו אותם במהלך שנת הנתיחה הראשונה.

"את צריכה לכתוב מאמרים". הוא חזר ואמר לי את המשפט הזה במהלך כל השנים שבהן עבדנו יחד. "אני אמנם צריכה לקרוא מאמרים, אבל אפילו מזה אני לא נהנית. למה שאכתוב אותם?" השבתי.

"כל מה שאת לומדת בשטח, מה שאנחנו מדברים עליו, מה שאנחנו מפתחים, הנושאים עליהם אנחנו מרצים – הכול ילך לאיבוד אם לא תכתבי על זה".

"אני לא רוצה לכתוב מאמרים. אני רוצה לכתוב סיפורים, משלים, ספר". שבוע לאחר מכן, התקשרתי אליו: "דורון, אני רוצה לכתוב ספר. מה דעתך? אתה רוצה שנכתוב אותו יחד?"

נפגשנו כעבור כמה ימים לדבר על הספר – מה צריך להיות בו, עבור מי הוא יהיה, איך הוא יהיה כתוב. נפגשנו ושוחחנו ארוכות בטלפון על בסיס שבועי ולעתים יותר, על הרעיונות שלנו, העבודה שלנו. עושים סיעורי מוחות, מוסיפים ידע זו לזה.

משנכתבו כבר שלושה פרקים, רצינו לשמוע את דעתו של מישהו – רופא, שכתב ספרים רבים – אז פנינו לאריק קאסל. לא הכרנו אותו, אף שפגשנו אותו כמה שנים קודם לכן כשהגיע להרצות בטכניון. הוא לא זכר אותנו, אך הסכים לקרוא את מה שכתבנו. שלחנו לו את שלושת הפרקים הראשונים וביקשנו שיגיד לנו אם מדובר במשהו ראוי לפרסום או לא.

הוא מאוד התלהב ממה שקרא והתחלנו לעבוד מולו, לשלוח לו הכול ולקבל ממנו פידבקים. בשלב מסוים שאלתי את אריק איך בעצם מוציאים דבר כזה לאור. הוא ענה: "כשיהיה לכם שליש מהספר בכתב, תתחילו לשלוח אותו למו"לים. בעצם... לא, לא חשוב. שלחי אותו אליי. יש לי ישיבה עם המו"ל שלי, אדאג שהיא תקרא את זה." המו"ל שלו היה הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. שבוע לאחר מכן כבר היינו בקשר ישיר אִתם, זמן קצר לאחר מכן כבר היה בידינו חוזה, ובתום שנה – הספר שלנו ראה אור. זה היה מסחרר.

שנה מוצלחת.

דורון שיפר את עבודתי בצורה משמעותית על ידי שיתוף בהיבטים הרפואיים של מחלות המטופלים שייעצתי להם, מה שאִפשר לי להעניק להם הרבה יותר כלים ומידע, שיעזרו להם להתמודד עם מה שעובר עליהם. הוא היה אדם חכם, חדשני ובעל חזון. אני אסירת תודה על שהייתה לי ההזדמנות לעבוד אתו וללמוד ממנו. הוא דחף את הגבולות שלו והמריץ אחרים לדחוף את שלהם. הוא עזר לי לדחוף את שלי, ועל כך תמיד אודה לו ואוקיר אותו.

ראש החוג ומנהל המחלקה בחיפה

המידע שבדף זה נכתב על ידי ריקי ון ראלטה - סוציולוגית רפואית (MA), הפקולטה לרפואה בטכניון, חיפה


דורון, איפה אתה כשצריך אותך!

זו המחשבה שמלווה אותי לאחרונה בכל פעם שאני עוברת ליד ביתכם – שלך, של מיקי והילדים – במסלול ההליכה בצד המערבי של גבעת עדן. אני מרימה מבט, מתבוננת על הבית ונזכרת כמה אהבת, אתה דורון, את הבית בו התגוררת ואליו עברת לאחר שעזבת את מעגן מיכאל, ובעיקר, ותמיד, כמה הערכת, כיבדת ובעיקר אהבת את מיקי וילדיכם. אני מסיטה את מבטי לצד המערבי, משקיפה על הים וחושבת: "דורון, איפה אתה כשצריך אותך!"

הכרתי אותך עוד כשהיית מתמחה צעיר, גילך קרוב לגילי.

בהמשך הדרך נפגשנו בכמה נקודות במעגל החיים המקצועי שלנו, בתחומי ההוראה, ההדרכה והמחקר. במישור האקדמי פגשתי באדם צנוע וישר, ידען, חקרן וסקרן. חוקר יסודי, ממוקד ובעיקר מסודר, ממש ההפך הגמור ממני. ממך למדתי, בין השאר, שכל מטופל "הוא עולם", וכשפגשת או טיפלת בכאלו שהיה להם "עולם" עם מכנה משותף אתך, בשילוב של תבונה, סקרנות וידע שהיו כל כך אופייניים לך, מצאת את הדרך לנתב את זה לתחום המחקר.

ויותר מזה, בכל פעם שמתמחה או עמית/ה התלבטו איזה נושא מן הראוי שייחקר, שלחת אותם בחזרה לחדר הרופא ואמרת להם: " שם, בחדר הרופא, תימצא התשובה". ואכן, בחלק גדול מהפעמים אכן צדקת.

יחד, ובשיתוף פעולה עם ד"ר טומי ספנסר ז"ל, הצלחנו "להשחיל" את קורס "מעגל החיים" לסטודנטים לרפואה, שנה ראשונה, בפקולטה לרפואה בטכניון. תהליך בניית הקורס והכנתו היה מרתק ובעיקר מאתגר, כמעט כמו דמותך ואישיותך. הוא היווה תהליך מקביל לתהליך מעגל החיים, כשתחילתו מלווה ב"צירי לידה" ובהמשך באו האופוריה שליוותה את הקורס בשנים הראשונות, שלב החיזור אחר הנהלת הפקולטה והמרצים האורחים, הבעיות שהתעוררו עם הזמן, הקיפאון אליו נכנס הקורס ולבסוף – גוויעתו לאחר יותר מעשור.

יחד גם בנינו את קורס המחקר במחלקה בתחילת הדרך, למדנו את התאוריות, את שיטות המחקר, בנינו מערכי שיעור, נתקלנו בהתנגדויות מצד המתמחים ללמוד את הנושא ולהכיר בחשיבותו כחלק ממקצועיות הרופא בכלל ורופא המשפחה בפרט. עשינו שיחות מוטיבציה ויצאנו לדרך, כשאתה דורון מהווה "מודל לחיקוי" של שילוב רצוי ואפשרי של רופא-חוקר.

עם השנים קיבלת מינוי של "מנהל המחלקה", וככזה פתאום הפכת להיות גם מנהל המחלקה האישי שלי. מנהל מקצועי, עם ראייה אקדמית, עניינית, אדיב, עם לב רחב, יכולת נתינה ורצון ללמד ולהכשיר. בוא נודה, לא תמיד היית מקובל וחביב על כולם, אבל אלו שהיו קרובים אליך והכירו אותך ואת יכולותיך מקרוב – העריצו אותך.

לצד ההיכרות והחברות רבת השנים בצד המקצועי, ולאחר שעברנו להתגורר בזכרון יעקב, נבחרת להיות גם רופא המשפחה האישי שלי. ודורון, כמו דורון, גם בתפקיד "הרופא" ידעת להציב גבולות בצורה מקצועית. קיבלת אותי בנימוס הכל כך אופייני לך, וקמת מהכיסא לברך אותי עם כניסתי לחדר. לקחת על עצמך משימה לא קלה בעצם הסכמתך להיות "הרופא שלי". אבל אתה דורון, בחלק שהיווה את המפגש "רופא-חולה" בינינו, הצלחת לנהוג כאילו אין לנו עולם משותף נוסף ואחר: אתה בתפקיד "הרופא" ואני בתפקיד "החולה". ואז... לקראת סיום המפגש היה משתנה מבטך, הופך רך יותר, שינית את תנוחת הישיבה עם רכינה קלה כלפיי, וזה היה הסימן לסיום המפגש הרפואי ותחילת המפגש החברי לכמה שניות, לפני צאתי מחדר הרופא. בדיוק אותן כמה שניות להן הייתי זקוקה.

והיום, יותר ויותר, ויותר מתמיד, אני מוצאת את עצמי ממלמלת: "דורון, איפה אתה כשצריך אותך". מתגעגעת!

תקופת הפריחה בחיפה: התלמיד, היורש והפורש

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' שמואל רייס - רופא משפחה, מנהל אקדמי של המרכז לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים


דברים לזכרו של דורון (נכתבו כחודשיים לאחר פטירתו)

דורון, חלפו כבר כמעט חודשיים. חבריך נאספים להיזכר בך, להזכיר אותך, למצוא אותך בתוכם. משפחתך – מיקי, הילדים – כאן. בשבועות שחלפו ניסיתי לשחזר את הזמן שהיה לנו ביחד. סימני הדרך: אתה מגיע כסטודנט וכסטאז'ר, מביא אתך גם את דיויד ואייל, אחר כך אתה בנתיבות, כבוגר באר שבע בפרויקט הבוגרים, ויחד עם חבריך (גם יהודה ביניהם) מקים את קורס פעילי הבריאות. אתה מזמין גם אותי להעביר הרצאה בנתיבות. נסיעה ארוכה שקשה לשכוח. אחר כך, אתה מתמחה, המתמחה הראשון במשגב. קלינאי מעולה, מסור, יסודי, אמין וגם פעיל מאוד אקדמית.

ב-86' אתה חלק מחבורה של המחלקה בחיפה שנוסעת ללונדון לכנס WONCA ואתה מציג שם את קורס פעילי הבריאות. את הדירה שקיבלת דרך באר שבע להתארח בה, אתה מחלק גם אתי ועם מרילין, ועם חברים נוספים – עד שהתורם מגיע אליה יום אחד אחר הצהריים ומבהיר שזו לא הייתה הכוונה. בהמשך אתה פעיל מאוד במחלקה, בהוראה ובמחקר.

מדלג לגעתון (בזמן שאני ביחיעם) ונוחת בהמשך במעגן מיכאל. אנחנו מבלים הרבה ביחד, גם המשפחות, ילדים נולדים, חונכים בתים חדשים, יש תמונה ממסיבת הרווקים שלי בנישואיי השניים, וכמובן שאתה אתי שם. וגם פעילות מקצועית משותפת רבה: הנושא המחקרי המשותף כאבי גב תחתון.

עד 2008 פרסמנו 27 מאמרים ביחד, חלקם הגדול בתחום זה. אנחנו נוסעים שוב לכנס, הפעם בלי הנשים. ב-98' כנס הערכה בחינוך בלובן. בדרך אנחנו לוקחים את הרכבת הלא נכונה ונוסעים כשעה דרומה מבריסל רק כדי לגלות שהיעד שלנו נמצא מזרחה מבריסל. אחר כך אנחנו מטיילים כמה ימים בסקוטלנד עד הקצה המערבי שלה (כולל יום כיפור בדרך), מקנחים באזור האגמים (בארוחה חלומית על לייק וינדרמיר) וממשיכים לכנס כאבי גב במנצ'סטר. אולי פרק הזמן הארוך ביותר שבילינו צמודים – באותו רכב שכור, באותם B&B ובאותם כנסים על פני כשבועיים. את ההצגה שלך במנצ'סטר לא ישכחו המשתתפים, הממת את כולנו בפירוטכניקה של PPT, מעבר לתוכן המאלף של העבודה שהצגת.

חולפות עוד שלוש שנים ואתה מחליף אותי כמנהל המחלקה. אין נחת גדולה יותר. אתה מנהל את המחלקה בכישרון ובהצלחה. בכל השנים האלו יש גם עבודה משותפת רבה עם טומי ספנסר ז"ל, עם גיורא אלמגור, עם ג'ף בורקן, עם ג'ק פרום ז"ל, עם צביקה בהריר, עד שבמפתיע ובלי כל סימני התרעה מתרחש השבר הגדול, שבו אתה עוזב את חיפה. אני, אתך, שבור גם כן אל מול האי-צדק והשרירותיות, אבל קצרה ידינו מלשנות את רוע הגזֵרה.

ההפסד של חיפה הופך לזכייה של תל אביב. אתה פורח: פרופסורה, ניהול החוג. מהתקופה הזאת ואילך אנחנו מתראים הרבה פחות, עדיין מפרסמים ביחד שנים מספר אבל גם עניין משותף זה דועך, ואנחנו מצליחים להיפגש במקרה ובאופן יזום לעתים רחוקות יחסית.

אבל, הפגישה האחרונה שלנו מתרחשת כחודש לפני פטירתך. ארוחת הבוקר המשותפת אתך ועם מיקי בגליליון, ההתעדכנות על הילדים והנכדים. הייתי משוכנע שאנחנו מוצאים שוב עניין זה בזה וקיוויתי להמשך של קרבה רבה יותר – תקווה שנגדעה בצורה אכזרית כל כך. אין אבסורד גדול יותר מכך שהקרבה המחודשת אתך ועם מיקי מתרחשת ככה. אין אבסורד גדול יותר מהיפוך הסדר הטבעי, שבו הזקן יותר מוספד על ידי הצעיר ממנו ולא להפך. אין נחמה בכך שזיכרונך הופך מוחשי כל כך בערב כזה.

עבורי, המפגש המחודש עם מקומך בי, בלִבי, הוא יקר מאוד. יהי זכרך ברוך.

שנינו מאותו הכפר

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' משה פרנקל - רופא משפחה ומנהל היחידה לרפואה משלימה במכון האונקולוגי בבית החולים מאיר


מחקרים, מחקרים, מחקרים – זה המוטו שאפיין את דורון. תמיד שאלות, תמיד חקירה, האם יש בזה ממש או שזה עוד מיתוס שצריך לשבור.

כשני "זכרונאים" נפגשנו לא מעט, ובתקופה ששהיתי בארה"ב חלק מחופשות המולדת נועד להקצות זמן ולשבת במרפסת של דורון במרום ההר, להשקיף על הים ולחשוב, לדון ולהתחבט בשאלות מחקריות, במחקרים שעשינו, ברעיונות למחקרים עתידיים, ולראות אם יש מקום לשיתוף פעולה.

באחד המפגשים האלה צץ הנושא של חולי סרטן יוצאי דופן והאם ניתן ללמוד מהם משהו שניתן לשתף עם חולים במצב דומה כמקור לתקווה. זהו נושא מורכב למדי ולגמרי לא פשוט לחקור אותו. סיפרתי לדורון על הקשיים לחקור את הנושא במערכת האמריקאית. זו מערכת מורכבת ומפותלת, עם קשיי מעקב אחר מטופלים לאורך זמן. המטופלים נוטים לנדוד ממקום למקום, עוברים מרופא לרופא, מחברת ביטוח אחת לשנייה, ללא כל תקשורת והעברת מידע בין הגורמים השונים, וכמובן בעקבות כך יש יכולת מוגבלת לאיסוף נתונים ולמעקב בצורה מסודרת. דורון שמע על הקשיים, הקשיב, נד בראש, שאל כמה שאלות והִרהר.

עם החזרה שלי לארץ, במפגש משותף שכזה בשקיעה מול הים, דורון אמר לי בשלווה: "אני חושב שאצלנו במחוז נוכל לעשות את המחקר בצורה כזו שתתגבר על הקשיים שנתקלת בהם במערכת האמריקאית". אמר, ומיד אחרי כן התווה אבני דרך לביצוע המחקר.

בניית המחקר הייתה כרוכה בצורך בקבלת אישורים מדרגים שונים בקופה והתקדמה באטיות, עד שלבסוף קיבלנו את האור הירוק – האישור הנכסף מוועדת הלסינקי לביצוע המחקר.

עבדנו לא מעט: הפעלת מערכות ממוחשבות לאיתור המטופלים וסינונם מבחינת התאמה... מציאת עוזרי מחקר מתאימים והפעלתם... איסוף נתונים הנדרשים לדיווח תוצאות, עיבודם, סיכום שלהם וישיבות חוזרות מול הים ... הכול מתוך תאוות מחקר וסקרנות מדעית.

כאשר סוף כל סוף התפרסם המאמר בו סוכמו ממצאי המחקר, היה זה כמו סגירת מעגל של לא מעט שנות חשיבה. לדורון הייתה איזו מין תחושת סיפוק על כך שהתגברנו על קשיים, שנראו בהתחלה כבלתי אפשריים להתמודדות. זה היה המאמר האחרון שהוא הספיק לראות, שכן התפרסם זמן מועט לפני שנפטר.

מעניין... או צירוף מקרים... אך השבוע, כמעט שנה לאחר פטירתו של דורון, התפרסם מאמר ב-YNET על התהליך המחקרי שביצענו ועל תוצאותיו. אפשר לקרוא אותו בקישור הבא: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4960001,00.html.

ההתחלה השנייה: בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר מרטין גרנק-קטריבס - מנהלת המחלקה לרפואת המשפחה, מחוז שרון שומרון, שירותי בריאות כללית


הכרתי את דורון חרמוני שנים לפני המפגש אתו, לא אישית אלא דרך הפרסומים והמחקרים הכה רבים שלו, בזמן שכמעט שלא היו חוקרים ברפואת המשפחה.

מאוחר יותר נפגשתי אתו כשיזם וארגן סדנאות לכתיבת שאלות לבחינות שלב א׳, פעילות ארצית שהייתה אז מאוד חדשנית ואיכותית. באותה התקופה הוא מונה למנהל המחלקה של מחוז חיפה וגליל מערבי בכללית ולראש החוג בטכניון בחיפה.

כאשר עשה תפנית בחייו לכיוון תל אביב, פנה למחלקה שלנו, במחוז שרון שומרון, כדי להשתייך אליה ובאמצעותה להתחבר לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

היה לא מעט חשש מצדנו, בהנהלת המחלקה לרפואת המשפחה. חששנו עקב התארים, המעמד הבכיר של דורון, יראת הכבוד כלפיו, והפוטנציאל להשפעה על המרקם החברתי שהיה קיים בהנהלה של המחלקה ובסגל המדריכים.

בפגישה שיזם, דיבר דורון בצורה מאוד צנועה, הסביר שאין לו ציפיות ושאיפות מנהיגותיות ושבכוונתו להמשיך לעבוד בשקט במחוז בבקרת תרופות, תוך כדי המשך השקעה במחקר. ביחד עם קבלת מסגרת למחקר, הציע לעזור ולתרום היכן שיתבקש לתרום, בהתאם לצרכים של המחלקה ובהתאם לכישורים שלו.

דורון תרם כל כך הרבה, בשקט, ברוגע, בידע העצום שלו, בשיקול הדעת ובחוכמה! הוא תרם לסטודנטים בשנה א' בחוג לחינוך רפואי, אותם התחיל להנחות כאילו רק עתה פתח בצעדיו הראשונים כמדריך, המשיך עם סטודנטים בשנה השישית – ממש התקדמות למי שהיה לפני כן ראש החוג למדעי ההתנהגות והחוג לרפואת המשפחה! הוא המשיך עם המתמחים במחלקה ובקורס הדיפלומה בבית הספר ללימודי המשך, ועם הסגל של המחלקה. במקביל היה נותן מענה לשאילתות של כל רופאי המחוז, והשפעתו גלשה גם מעבר לגבולות המחלקה והמחוז במחקרים המשותפים שלו עם מקצועות אחרים.

דורון ידע גם לפרגן ולתת מקום לאחרים. פעמים רבות היה בא ואומר: "תודה שקיבלתם אותי למחלקה..." ואני כל פעם חשבתי בלִבי עד כמה אנחנו אלה שצריכים לומר לו תודה על כך שהצטרף למחלקה שלנו, על ההעשרה שאנחנו חייבים לו, על קשר האמון שנבנה, על כל השותפות שהפכה להיות חברות, על האפשרות להתייעץ ולהתלבט אתו.

עם הקידום של דורון באוניברסיטה בתל אביב, באה הפרופסורה שכל כך הגיעה לו, וגם ההצעה שלא התכוון אליה, לקבל על עצמו את ראשות החוג לרפואת המשפחה בפקולטה בתל אביב. התחילו התוכניות לשנות ולקדם, גם שם, את פני רפואת המשפחה, ותמיד בנועם הליכות, בתושייה ובחכמה – תוכניות שנקטעו בטרם עת...

עוד לא הבנו עד כמה יהיה חסר לנו!

הפסד גדול לכל המשפחה של רופאי המשפחה.

שותף במחקרים ובארוחות צהריים

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר שמואל (מוקי) גבעון -רופא משפחה בכיר וחוקר


הכרתי את דורון שנים רבות כעמית למקצוע, אבל לא היה בינינו קשר קבוע כלשהו, עד שעבר למחוז שלנו והצטרף למחלקתנו במחוז שרון שומרון. מכיוון שדורון עסק במחקר והדרכה עשרות שנים ואלה היו גם תחומי העניין שלי, מצאנו מהר מאוד שפה משותפת.

חדרינו בהנהלת המחוז היו סמוכים זה לזה, מה שאִפשר לנו תקשורת יומיומית בנושאים המשותפים שעסקנו בהם. מדי יום, כמה פעמים ביום, היינו נכנסים זה לחדרו של זה ומלבנים סוגיות שקשורות במחקרים שלנו. כשההתלהבות שלי בנושאים מסוימים הרקיעה שחקים, דורון היה קוטע אותי לפעמים ואומר: "מוקי, מספיק. עכשיו תגדיר בדיוק מה אתה רוצה, תכתוב טבלאות ריקות ותכתוב אילו נתונים בדיוק אתה רוצה שאמלא שם".

ארוחות הצהריים המשותפות שלנו הפכו במהרה לארוחות עסקיות לכל דבר: ניצלנו את הזמן לדיון על הנקודות השונות והתלבטנו יחד איך לשפר ולחדד את המשתנים שאותם בדקנו. בדרך הטבע דיברנו גם על נושאים אחרים ובין השאר דורון סיפר עד כמה הוא היה מתוסכל מהעובדה שבאוניברסיטאות אחרות חברינו קיבלו פרופסורה בעוד שהוא, שפרסם הרבה יותר מחקרים, לא זכה עדיין לתואר הנכסף. זה הפך בהמשך למעין בדיחה מקאברית, כשכל פעם היינו מדברים על האופק שמתרחק כל הזמן. אחרי כל ארוחה כזאת, כשירדנו בחזרה לחדרינו, הייתי אומר לו שבדיונים האלה הרגשתי כאילו שמתי את המוח על אבן משחזת ושהם בעצם הסיבה לכך שאני עוסק במחקר – תענוג אינטלקטואלי טהור.

דורון התמחה בשימוש בתוכנת עיבוד נתונים סטטיסטיים SPSS. הוא סיפר לי שבמהלך הקריירה המחקרית שלו הוא פיתח תסכול מהתלות בגורמים אחרים לניתוח הנתונים והחליט פשוט ללמוד להשתמש בתוכנה הזאת בעצמו ולהיפטר מהצורך להמתין לטובות של אחרים. מהר מאוד השתלט על התוכנה ושמח תמיד לעזור לי ולאחרים לעבד את הנתונים שהוצאנו במחקרים השונים.

בתקופה האחרונה לפני קבלת התואר דורון היה מאוד לחוץ ומתוסכל ובלי שהתכוון לכך הוא נטה להיות קצר רוח, בניגוד לטבעו החייכן והנינוח. ביום בו קיבלנו את הבשורה המיוחלת שהוא זכה סופסוף במינוי, חיבקתי ובירכתי אותו ואמרתי שעכשיו אני רץ לקנות לו פרחים. הוא ביטל את הרעיון ואמר שהחיבוק היה המתנה הטובה ביותר.

שלוות הנפש והחיוך חזרו לפניו ומאז ואילך, בתקופה שלאחר מכן, שלצערנו הרב הייתה קצרה, הוא חזר להיות אותו דורון החביב והמוכר, ששש לעזור ולענות לכל דכפין ולעסוק ביתר שאת בנושאים המשותפים שלנו. התואר הרם שזכה לו לא שינה אותו כהוא זה: הוא המשיך להיות אותו דורון צנוע, עם אותו חיוך ביישני. הנחינו יחד סטודנטים בעבודות גמר וזכינו גם להכרה של המועצה המדעית להנחות מתמחה בפנימית במדעי יסוד וזה היה מקור לגאווה משותפת.

את המחמאות החשובות ביותר בחיי קיבלתי מדורון, בשתי הזדמנויות שונות. לא הייתה לו שום סיבה לתת אותן והעובדה שטרח בכלל להעלות אותן העידה על אצילות וגדלות נפש שלו. בעידן הנוכחי של חוסר פרגון, לצפות ממישהו שיחמיא לך, בלי קשר לשום דבר ובלי צורך לקבל משהו בתמורה – זו ממש תופעת טבע ואני אוקיר לו תמיד תודה על כך.

ביום ראשון שבו אושפז, טלפנתי וחיפשתי אותו. הוא לא ענה. ניסיתי שוב ביום שני – שוב לא ענה.

ביום ששי בצהריים קיבלתי את בשורת האיוב שדורון עזב אותנו. דורון חסר לי מאוד ואני ממש חש יתמות, עד כדי כך. אני נתקל בשמו כל יום, כשאני נכנס לתיבת הדוא"ל שלי ורואה את המיילים האחרונים ששלחתי לו, שנגעו (איך לא) במחקרים השונים. לצערי, אני כבר לא אקבל תגובה עליהם.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

סיפורים, סקרנות ומחויבות

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר אביב יערי - פסיכו-גריאטר, פסיכיאטר מחוזי


דורון ידע לספר חוויות בצורה שריתקה את השומע, בין אם סיפר על מסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של דרום אפריקה כסטודנט, על מחקר בו היה שותף, או על גילוי וריפוי מחלה אצל חולה. הפעם, ברצוני לספר דווקא על פן פחות דרמטי בעבודתו של רופא משפחה, והוא ביקור בית אצל חולה מרותקת. יום אחד, "על כוס קפה", דורון שאל אותי אם אוכל להתלוות אליו לביקור אצל קשישה ערירית, שזקוקה להערכה פסיכיאטרית כדי לממש את זכויותיה למיטה בבית אבות אך היא אינה יכולה להגיע למרפאתו.

לאחר שסיים לבדוק את אחרון החולים באותו בוקר, נסענו ביחד ממרפאתו אל אותה קשישה. הגענו לבניין דירות מוזנח בפאתי העיר, ועלינו לדירה קטנה וצפופה בחפצים שנערמו עם השנים. המטפלת שלה הובילה אותנו אל חדר השינה ובדרך, על השולחן המגובב חפצים אישיים, צד את מבטי תצלום פניה של אישה צעירה ונאה. התצלום היה שחור לבן, כמו צילומי פורטרט של פעם. בינתיים, דורון התיישב ליד מיטת החולה, החל לשוחח אִתה באמצעות תרגום של המטפלת, בדק את לחץ הדם, הדופק וסימנים אחרים. גישתו הייתה טבעית ונינוחה. הלכתי בעקבותיו והתעניינתי בסימנים הדרושים לי כדי לגבש חוות דעת על מצבה המנטלי של החולה.

בדרכנו החוצה, התעכבנו לרגע מול אותו צילום ותהינו אם זו תמונה של בת יחידה שחיה רחוק מאִמה, או אולי אף תצלום ישן של החולה עצמה בצעירותה. בכל מקרה, הניגוד בין מצבה הנוכחי של החולה למה שנשקף מהתצלום היה בולט ורמז על עבר שהיה שונה מאוד.

זמן קצר אחר כך, נודע לנו שהחולה אכן קיבלה את ההכרה שנדרשה ועברה לגור בבית אבות.

כזה היה דורון, שגם בהיותו כבר פרופסור ראה בטיפול בחוליו מחויבות כוללנית, דאג ללוות כל תהליך עד לסיומו ולא הסתפק רק במחשבה ש"מספיק שנתתי לחולה המלצות והשאר לא באחריותי".

מחקרים משותפים עם רופאי בית החולים

המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' מיכאל לישנר - מנהל מחלקה פנימית א', מרכז רפואי מאיר


פניתי לדורון לראשונה ביוזמת ד"ר נצר, שהציע לי לפגוש את ד"ר חרמוני, שיושב במחוז שרון שומרון ומעוניין מאוד במחקר רפואי.

בפגישה זו גיליתי רופא סקרן, בעל חשיבה יצירתית, סקרנות ויכולת חשיבה לוגית מעמיקה. הוא היה מעוניין מאוד בשיתוף הפעולה והחלטנו לבדוק את הפוטנציאל לכך בעבודה משותפת ולצאת לדרך. בשיתוף רופאים נוספים מהמחלקה (ד"ר אבישי אליס, ד"ר דוד פרג) תכננו שורה של עבודות משותפות הקשורות בעיקר בגורמי סיכון למחלות כלי דם והשפעת איזון גורמי הסיכון על התחלואה והתמותה ממחלות אלה. דורון היה שותף פעיל ונלהב בתכנון העבודות, עיבוד התוצאות והדיון על משמעותן. העבודות פורסמו בעיתונים מובילים וגרמו לו גאווה ושמחה רבה, שהגיעו לשיא עת מונה לדרגת פרופסור בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

העבודה האחרונה ואולי המעניינת ביותר שכתבנו ביחד פורסמה אחרי מותו ועסקה בהשפעת טיפול משולב באספירין ופלויקס על היארעות סרטן. מותו בטרם עת הכה את כולנו בתדהמה. איבדנו חבר לדרך המחקרית, שתרם תרומה מכרעת למחקר הרפואי האפידמיולוגי ולשיתוף הפעולה האקדמי בין המחוז לבית החולים שלנו. הוא חסר ויחסר לנו מאוד.

יהיה זכרו ברוך.

פרסומים

  • חרמוני, ד., מנקוטה, ד., סיון, א., קולנדר, י. ופורטר ב. (1986). "פעילי בריאות" – הפעלתה של שיטה חדשנית למעורבות הקהילה בקידום בריאותה. הרפואה, קי(יב).
  • Kafman, M., Alon, N., & Hermoni, D. (2003). Screening for Depression in Primary Care Clinics in Israel – how wide is the gap (Heb.). Harefuah, 142(12), 815-819, 879, 880. https://www.ima.org.il//FilesUpload/Medicine/0/15/7557.pdf
תקציר
קיים מצב של תת-איבחון דיכאון ברפואה הראשונית. כמענה לבעיה פותח כלי-עזר איבחוני המורכב משני שלבים לסקירת דיכאון.
המטרות במאמר להלן הן בדיקת יישום כלי-עזר זה ברפואה ראשונית, יעילות ההסתייעות בו, ומידת המיתאם בין המימצאים העולים ממנו לבין התיעוד הרפואי ובדיקת שיעור הפנייה לרפואה הראשונית של חולים שאובחנו כלוקים בדיכאון.
לשם כך חולק למבקרים בחמש מירפאות ראשוניות שאלון למילוי עצמי המכיל פרטים דמוגרפיים ושלוש שאלות בנושא דיכאון. נבדקים שענו בחיוב על אחת מהשאלות לפחות נתבקשו למלא שאלון נוסף, מפורט ובעל רגישות גבוהה לאיבחון דיכאון. נבדק שיעור החולים שאובחנו כלוקים בדיכאון, הטיפול שניתן להם ומספר הביקורים של כל נבדק במירפאה במהלך חצי שנה.
חמש-מאות-חמישים-ואחד מטופלים מילאו את השאלון הראשון: 222 (40%) ענו בחיוב על אחת השאלות, 113 מתוכם (51%) הסכימו למלא את השאלון השני ו-15 מהם (13.3%) אובחנו כלוקים בדיכאון. רק בשלושה מהמאובחנים באופן זה נמצא רישום של דיכאון בתיק הרפואי. חמישה מטופלים (כ-4.4%) אובחנו על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון, אולם אבחנה זו לא עלתה מתוצאות השאלונים המלאים. בבדיקת מידגם של 50 תיקים רפואיים מאלה שענו בחיוב על השאלון הראשון אך סירבו למלא את השאלון השני אובחנו 10 מטופלים נוספים (20%) על-ידי רופאיהם כלוקים בדיכאון ו-12% עם בעיה נפשית כלשהי. מטופלים הלוקים בדיכאון פונים לרופא הראשוני 12.7 פעמים בממוצע בחצי שנה לעומת 7.14 בחולים שאינם לוקים בדיכאון (P>0.028).
לסיכום, מטופל הלוקה בדיכאון פונה לרופא בתדירות גבוהה יותר. ההסתייעות בכלי דו-שלבי לסקירה בקרב מטופלי מירפאה ראשונית מדגימה פערים משמעותיים בשיעורי האיבחון באמצעות הכלי לרשום בתיק הרפואי, ותועלתו של כלי סקירה זה מוטלת בספק. עם זאת, נראה כי מישלב של שלוש שאלות סיקור באוכלוסייה המצויה בסיכון ללקות בדיכאון (כגון המרבים לבקר במירפאה) יכול להיות כלי-עזר ראשוני יעיל לאיתור מטופלים הלוקים בדיכאון.
  • Hermoni, D., Mankuta, D., Sivan, A., Kolander, Y., & Porter, B. (1987). Community Health Activists Program: A new model of community health involvement. Isr J Med Sci, 23, 1084-1087.
  • Hermoni, D., Friedman, M., Morel, D., Mankuta, D., Sivan, A., & Porter, B. (1989). Effects of Health Activist Course on Knowledge and Awareness of Antibiotic Use. Fam Pract, 6, 27-32.
Abstract
A cohort study investigated the specific outcomes of a health education coursed carried out by recently graduated physicians in an urban primary care setting in Israel. Questionnaires were used to study the effects of the programme on knowledge and awareness concerning antibiotic usage. The results showed a significant gain in knowledge about the causes of infectious disease, appropriate duration of antibiotic intake, side effects of antibiotics and the importance of compliance. In contrast with other studies, low income blue collar workers with less than high school education showed the most significant gains from the programme. Inexperienced physicians were able to implement a community health education programme with clearly defined goals.
  • Hermoni, D., Mankuta, D., & Reis, S. (1990). Failure to Keep Appointments at a Community Health Center – Analysis of causes. Scand J Prim Health, 8, 107-111.
Abstract
The scheduled appointment system in primary care clinics became popular recently in Israel. Failed appointments created a problem for the doctors, patients and the clinic in Netivot. During 11 months, 2,317 appointments were surveyed. The survey showed 36% of failed appointments, with a decrease to 28% one year later. Rates of failed appointments were 38% for the paediatric population, 35% for adults, and 34% for pensioners. Market days and holidays predisposed to more failed appointments, representing community customs. The presence of a chronic disease that needed follow-up ensured a higher rate of attendance (76%), especially among the paediatric population (92% attendance rate). By contrast, a geriatric patient with an acute disease had difficulty attending the clinic (only 16% attending). 512 people (35% of the population) were responsible for the 827 failed appointments, and among them only 12% of the population accounted for 59% of the failed appointments. These findings have important implications in the planning of an appointment system in an urban health centre, and they strengthen the assumption that a small number of patients cause a large number of failed appointments.
  • Hermoni, D., Bluzer, Z., Strulov, A., & Reis, S. (1991). Evaluation of a Rapid Method for Diagnosing Streptococcal Pharyngitis in a Rural Community Clinic. Isr J Med Sci, 27, 192-195.
Abstract
Group A beta-hemolytic streptococcal pharyngitis is a common ailment whose accurate diagnosis is dependent on laboratory testing. Transport problems common to rural practices, for laboratory testing, could be resolved by a reliable rapid test. Laboratory evaluations of rapid streptococcal tests, performed mostly in research settings, indicate that the tests have acceptable specificity and sensitivity. This paper describes a comparison study of 248 consecutive throat swab specimens using a commercially available agglutination test with routine throat culturing. All agglutination testing was done by the office staff under actual working conditions, in a rural primary care clinic. The cultures were processed in the main regional microbiology laboratory. As a result of transportation delay, swabs were plated either within 6 h from collection or after 6 h. The test sensitivity (72%) and specificity (88%) compared well with that reported in the literature from microbiology laboratories, especially for swabs plated within six hours (80% and 93% respectively). The rapid test is an acceptable alternative to the standard culture technique in the family practice office under normal working conditions, provided that patients with negative results follow up with throat cultures.
Abstract
The aims of this study were to examine mortality in one village in Israel and to determine which deaths could have been prevented by identifying those which were associated with avoidable factors or were caused by conditions which would have been amenable to preventive measures. The medical records of all 171 patients (91 males and 80 females) who died in the geographically defined population of 1800 during the 16 year period 1974-89 were reviewed. The mortality rate, adjusted for age, in the second eight year period (1982-89), was significantly lower for females (4.0 deaths per 1000 females per year) than for males (8.5) (P < 0.01). Downward trends in the birth rate, stillbirth rate and perinatal mortality rate were found, while there was an upward trend in both mean and median age at death. Of the 171 deaths, 36 (21%) were classified as being associated with a total of 44 factors which could be perceived as being avoidable. Twenty five of the avoidable factors were patient related and of these 17 were smoking (more than 20 cigarettes a day in patients aged less than 70 years who died of a smoking related disease). These findings confirm the need for continuous health education for patients. An audit of mortality in general practice is valuable and may contribute towards the prevention of some deaths.
  • Froom, J., & Hermoni, D. (1993). The Inventory to Diagnose Depression (IDD) in Primary Care Patients. Fam Pract, 10, 312-316.
Abstract
Major depressive disorder (MDD) is highly prevalent in ambulatory primary care patients. Severe functional impairment and risk of suicide are features of the condition. Although treatment can reduce morbidity, detection of MDD by primary care physicians is suboptimal. The aim of this study is to assess the inventory to diagnose depression (IDD) as compared with clinical psychiatric assessment for case finding in primary care patients. Adult members of an Israeli kibbutz (communal settlement), where all psychiatric diagnoses made by the family physician are confirmed by psychiatric consultation, were asked to complete the IDD; a 22 question, self-administered questionnaire. Patients whose scores indicated MDD, if not previously diagnosed, were also referred to psychiatrists. Patients' medical charts were reviewed for the diagnosis of MDD and response to therapy prior to the administration of the IDD. Of the sample of 312 patients, 207 (66.3%) completed the IDD. Refusers were younger (P = 0.04), more likely to be native born Israelis (P = 0.02), and had a higher prevalence of known MDD (P = 0.05) than participants. MDD by IDD scores was present in seven patients, in three of whom the diagnosis had previously been established; the other four were newly diagnosed. In the three previously diagnosed patients, one (metastatic carcinoma) refused treatment and two were receiving psychotherapy; all were clinically depressed. Four additional previously diagnosed patients whose IDD scores were insufficient for MDD had had a successful response to current therapy.(ABSTRACT TRUNCATED AT 250 WORDS
  • Froom, J., Aoyama, H., Hermoni, D., Mino, Y., & Galambos, N. (1995). Depressive Disorders in Three Primary Care Populations: United States, Israel, and Japan. Fam Pract, 12, 274-278.
Abstract
Primary care patients in the United States, Israel and Japan received the Inventory to Diagnose Depression and the Dartmouth COOP Functional Status Charts modified for international use. Patients were classified as having major depressive disorder or minor depression. Although demographic characteristics varied by country, the rank order and frequency of the depressive symptoms were similar for both major and minor depression. Functional impairment was most severe in patients with major depression, less severe in those with minor depression and was least impaired in those not depressed. The results suggest that depressive disorders have similar presentations in the three countries studied, although the separate cultures confer different consequences on patients receiving these diagnoses.
  • Froom, P., Melamed, S., Triber, I., Ratson, N. Z., & Hermoni, D. (2004). Predicting Self-reported Health: The CORDIS study. Prev Med, 39(2), 419-423.
Abstract
BACKGROUND: There have been few attempts to determine factors important in predicting subsequent self-reported health (SRH) in population studies of men or women.
METHODS: In the following study, we determine the predictive value of behavioral and biomedical risk factors for self-evaluated health 7.7-11.5 years later in 2,962 male industrial workers.
RESULTS: We found that age [odds ratio (OR) per 10 years = 1.5, 95% confidence interval (CI) = 1.30,1.74], current smoking (OR = 1.63, 95% CI = 1.23,2.16), higher systolic blood pressure (SBP) measurements (OR = 1.16 per 10 mm Hg, 95% CI = 1.03,1.31), use of chronic medications (OR =2.75, 95% CI = 2.03,3.71), diabetes mellitus (OR = 2.83, 95% CI = 1.73-4.63), low educational status (OR = 1.67, 95% CI = 1.23, 2.25), and lack of regular leisure sports activity (OR = 1.67, 95% CI = 1.04, 2.17) significantly added to a logistic regression model predicting poorer self-evaluated health 7.7-11.5 years later ]area under the receiver-operator curve (ROC) = 76.0%]. There was a trend for poorer self-rated health in the obese workers (OR = 1.40, 95% CI = 0.97-2.01).
CONCLUSIONS: Behavioral and biomedical risk factors for mortality predict self-evaluated health 7.7-11.5 years later.
  • Kafman, M., Hermoni, D., & Kitai, E. (1996). Complementary or Alternative Medicine (Heb.). Harefuah, 131(1-2), 46-50.
Abstract
Interest in, and use of alternative medicine has increased in the past few years in Israel. Still, little is known about the extent to which it is utilized, the more common treatments, patterns of use, and its influence on the conventional primary care system. We surveyed a kibbutz community to determine prevalence and patterns of use of alternative medicine and satisfaction with the outcome. The entire kibbutz population was asked to fill out a questionnaire (parents answered for their children). They were questioned as to their use of alternative medicine in the previous 5 years, types and dates of treatment, duration of treatment, and whether it had helped.
Of 1044 subjects, 830 responded (79.5%). 16.4% had used alternative medicine at least once in the previous 5 years. Of these, more than a 1/4 were treated by 2 or more types of alternative therapy. About 2/3 of those responding were women. Most had muscle-skeletal (36%), upper respiratory and/or atopic problems (19.3%). The most common treatments were homeopathy (31%) and acupuncture (20%). In approximately 2/3, the treatment was considered helpful, and either solved the problems or gave long-lasting improvement. 70% of those who used alternative medicine were treated within the previous 15 months and about 40% within the previous 3 months. The use of alternative medicine is increasing and it is now include in standard medical services. Most of those who used alternative therapy felt it had helped.
  • Halamish, L. D., & Hermoni, D. (2007). The Weeping Willow: Encounters with grief. New York, NY: Oxford University Press.
Abstract
This book is a practical and direct handbook for grieving. It presents 30 stories from real life that examine how we grieve and how we can help those who grieve—whether the griever is oneself, someone we care about, or a client or patient. The authors present vignettes from practice that show how death—lingering, unexpected, violent, or self-inflicted—and the loss of a relationship—to oneself or with a child, sibling, parent, mate, grandparent, or friend—give life to grief, together with the process by which each person fully encounters his or her grief. Each story is no more than two or three pages, and the authors follow each one with a short summary of its teachings and a selection of annotated recent references for those who wish to read more about a topic.
  • Hermoni, D., Borkan, J., Pasternak, S., Van-Raalte, R., Lahad, A., Biderman, A., & Reis, S. (2000). Doctor-Patient Concordance and Patient Initiative during Episodes of Low Back Pain. Brit J Gen Pract, 50, 809–810.
Abstract
Doctor-patient concordance and patient initiative were examined in a prospective network interview study, with telephone follow-up, of a cohort of 100 patients presenting with low back pain to their family physician. The average overall rate of concordance was 60% (95% CI = 53 to 66), with the highest rates for radiographic imaging studies and sick leave. No correlation was found between concordance and patient parameters. Subjects initiated an average of two (95% CI = 1.7 to 2.3) diagnostic or therapeutic procedures, the most common of which were for medications (40%), followed by bed rest (26%) and back school (22%). One out of every six subjects initiated a referral to a complementary therapist. Positive correlation was found between patient initiatives and pain severity (P = 0.022) and disability (P = 0.02). There was a negative correlation between the subjects' initiatives and their belief that the physician understood the cause of their pain and its influence on their life (P = 0.02). Overall, those patients who described more pain or disability sought more types of diagnostic and therapeutic measures, while those who felt they had been understood sought less.
  • Dahan, R., Reis, S., Van-Raalte, R., & Hermoni, D. (2001). Changing the Approach for Teaching Medical Students in the Primary Care Setting. Educ Gen Pract, 12(1), 41-46.
  • Borkan, J., Reis, S., Hermoni, D., & Biderman, A. (1995). Talking about the Pain: A patient-centered study of low back pain in primary care. Soc Sci Med, 40, 977-988.
Abstract
Despite considerable research, low back pain (LBP) often proves resistant to treatment. This study was designed to increase the understanding of low back pain through access to patients' perceptions, beliefs, illness behaviors and lived experiences. The findings are based on focus groups, individual interviews and participant observation conducted in primary care practices and community settings in three regions in Israel. Inclusion criteria for the interviews and groups include age greater than 18 years and a history of at least one episode of LBP. Seventy-six LBP subjects between the ages of 18 and 67 (mean 39.5) participated, 65% male and 35% female. The analytic method is content analysis, consisting of a formal, multi-step process designed to elucidate inherent patterns and meanings. This research finds that LBP subjects articulate a rich world of pain sensation, awareness and meanings. From subjects' own words and experiences we present a patient-centered classification system of backache symptoms based on typical pain intensity, dysfunction, duration and treatment. An elaborate system of explanatory models of LBP and a typology of dominant coping styles designed to either minimize pain or maximize function are also derived. Subjects choose multiple conventional and alternative treatments based on 'what works', and articulate ample criticisms of and suggestions for the medical system. In addition, we find that variations in the social construction of the back pain experience vary sharply, even between similar neighboring communities. Given the difficult state of diagnosis and treatment and the frustration of practitioners, attempts at greater understanding of patients' health beliefs, experiences, and behaviors are warranted.(ABSTRACT TRUNCATED AT 250 WORDS)
  • Reis, S., Hermoni, D., Borkan, J. M., Biderman, A., Tabenkin, C., & Porat, A. (1999). A New Look at Low Back Complaints in Primary Care: A RAMBAM Israeli family practice research network study. J Fam Pract, 48(4), 299-303.
Abstract
Background: Low back pain (LBP) is one of the most frequent reasons patients seek consultations in primary care, and it is a major cause of disability. Our research examines the natural history of LBP and the prediction of chronicity in the context of patients presenting to family medicine clinics.
Methods: We performed a prospective cohort study of new episodes of LBP within the framework of a national family practice research network. The setting was 28 primary care family practice clinics located throughout Israel. Of 238 eligible subjects, 219 (92%) completed the study.
Results: During the 2-month study period, 2 subjects were referred to the emergency department and discharged, and 2 others were hospitalized. Forty-five percent did not require bed rest, and 38% of the employed were not absent from work. Seventy-one percent showed improvement in functional status; however, only 37% noted complete pain relief. Clinical and demographic data usually did not predict LBP-episode outcomes. The strongest predictors of chronicity were depression, history of job change due to LBP in the past, history of back contusion, lack of social support, family delegitimization of patient's pain, dissatisfaction with first office visit, family history of LBP or other chronic pain, coping style, and unemployment.
Conclusions: The cohort patients displayed a relatively benign natural history of LBP, matched by benign clinical behavior from their physicians. In Israeli primary health care, acute LBP is infrequently associated with hospitalization or prolonged work absenteeism. Although most patients have functional improvement, pain often lingers. Almost all predictors of chronicity are psychosocial.
Abstract
Objective: To document the frequency of conversations about alternative medicine during primary care consultations for back pain in diverse settings.
Design: "Exit interview" type patient survey.
Settings: General practices in Seattle, Washington; rural Israel; and Birmingham, England.
Patients: A convenience sample of 218 adults completing a doctor visit for back pain.
Main Outcome Measures: Frequencies of doctor-patient discussions of alternative medicine.
Results: Alternative medicine was discussed in a minority of visits (US site 40%, Israel site 37%, UK site 14%, p < 0.05). At each site, patients initiated at least half of the discussions. Users were five to six times more likely to discuss alternative medicine with their doctor than non-users (p < 0.05 for comparison at each site). The percentage of patients who used alternative medicine but left the consultation without discussing it was similar at all sites (US site 17%, Israel site 23%, UK site 15%).
Conclusions: Discussions of alternative medicine occurred in a minority of consultations for back pain although the rate varied considerably by site. Discussions were initiated primarily by patients who use it.
Abstract
Study Design: Review of advances in the primary care research on low back pain (LBP) from a unique international forum, and analysis of open-ended questionnaires from participants.
Summary Of Background Data: LBP continues to be one of the most common and challenging problems in primary care. It is associated with enormous costs in terms of direct health care expenditures, and indirect work and disability-related losses.
Objective: To ascertain the current status and state of the art regarding LBP in primary care.
Methods: Four reviewers independently assessed the content and implications of presentations at the Fourth International Forum for Primary Care Research on LBP, pooled the data, and then augmented it with open-ended questionnaires completed by 35 participants.
Results: The Fourth Forum documented the field's emergent new paradigm-a transition from thinking about back pain as a biomedical "injury" to viewing LBP as a multifactorial biopsychosocial pain syndrome. The paradigm shift has occurred in the context of increased interest in evidence-based medicine regarding LBP in primary care. The Forum demonstrated the strides taken in moving from research and evidence gathering, through guidelines and policy formulations and finally to the dissemination and implementation imperative. There was an increasing confidence among the Forum researchers that LBP can be managed successfully in primary care settings through a combination of encouraging activity, reassurance, short-term symptom control, and alteration of inappropriate beliefs about the correlations of back pain with impairment and disability. There is also recognition that a wide range of international, evidence-based guidelines now exists that have very similar messages.
Conclusions: The Fourth Forum reflected a major shift in the conceptualization of LBP in primary care and an increased emphasis on implementation and dissemination of LBP research findings and clinical guidelines. Although there is a wide array of challenges ahead, the Fourth Forum provided a clear message regarding the need to focus research energies on changing practitioner behavior.
  • Ben-Arye, E., Bar-Sela, G., Frenkel, M., Kuten, A., & Hermoni, D. (2006). Is a Biopsychosocial-Spiritual Approach Relevant to Cancer Treatment? A study of patients and oncology staff members on issues of complementary medicine and spirituality. Support Care Cancer, 14(2), 147-152.
Abstract
BACKGROUND:
Complementary and alternative medicine (CAM) is increasingly being used by patients with cancer.
OBJECTIVES:
Our aim is to compare the attitudes of cancer patients who use CAM to those of nonusers, on issues of CAM, biopsychosocial considerations, and spiritual needs.
METHODS:
Questionnaires were administered to patients and medical care providers in a tertiary teaching hospital with a comprehensive cancer center.
RESULTS:
Forty-nine percent of the study patients reported integrating CAM into their conventional care. Health care providers considered psychological and spiritual needs as major reasons for CAM use, while patients considered the familial-social aspect to be more important.
CONCLUSIONS:
Cancer patients do not correlate CAM use with spiritual concerns but expect their physicians to attend to spiritual themes. Health care providers involved in oncology cancer care should emphasize spiritual as well as CAM themes. The integration of these themes into a biopsychosocial-spiritual approach may enrich the dialogue between patients and health providers.
  • Frenkel, M., Gross, S., Popper Giveon, A., Sapire, K., & Hermoni, D. (2015). Living Outliers: Experiences, insights and narratives of exceptional survivors of incurable cancer. Future Oncol, 11(12), 1741-1749.
Abstract
AIM:
Unexplained prolonged survival given a diagnosis of incurable advanced cancer is a puzzling phenomenon that recently has attracted more scientific research. The purpose of this study was to add to the understanding of how exceptional patients perceive and explain their unusual experience.
METHODS:
We recruited patients for interviews from a population registry, patients with advanced lung or pancreatic malignancy who experienced exceptional survival.
RESULTS & CONCLUSION:
In total, 15 participants were interviewed. The main recurrent themes in most of the interviews were patient-doctor communication, family support and the patient's proactive attitude. In this study, patients attribute their longevity to relationships with their doctor and their family - not the type of treatment they received. Further research on this phenomenon is needed.
  • Twito, O., Ahron, E., Jaffe, A., Afek, S., Cohen, E., Granek-Catarivas, M., Klein, P., & Hermoni, D. (2013). New Onset Diabetes Mellitus in Elderly Subjects: Association between HbA1c levels, mortality and coronary revascularization. Diabetes Care, 36(11), 3425-3429.
Abstract
OBJECTIVE:
New-onset diabetes mellitus (DM) in elderly patients is associated with increased risk of diabetes complications and mortality. It is unknown whether glycemic control in this population influences the mortality risk.
RESEARCH DESIGN AND METHODS:
The current study was conducted using the computerized database of the Sharon-Shomron District of Clalit Health Services in Israel. Included in the study were subjects 65 years of age and above with new-onset DM. The primary outcome measures were all-cause mortality and coronary revascularization procedures with either percutaneous coronary intervention or coronary artery bypass grafting.
RESULTS:
Participants (n = 2,994) were stratified into four groups according to their mean HbA1c levels during the follow-up period (<6.5% [48 mmol/mol], 6.5-6.99% [48-52 mmol/mol], 7-7.49% [53-57 mmol/mol], and ≥7.5% [58 mmol/mol]). During a mean follow-up of 5.54 ± 2.1 years, 1,173 (39.17%) participants died and 285 (9.51%) underwent coronary revascularization. An HbA1c level >7.5% (58 mmol/mol) was associated with a significantly increased all-cause mortality rate (hazard ratio [HR] 1.74 [95% CI 1.2-1.8], P < 0.0001). This difference remained statistically significant after a multivariate model adjusted for the conventional cardiovascular risk factors and for the use of hypoglycemic agents and statins. Kaplan-Meier survival plots revealed lower survival rates in this group of patients. Coronary revascularization rates were highest among subjects with HbA1c 6.5-6.99% (48-52 mmol/mol) (HR 1.6 [1.01-2.4], P < 0.05) and lowest in patients with HbA1c ≥7.5% (58 mmol/mol).
CONCLUSIONS:
An HbA1c level >7.5% (58 mmol/mol) is associated with increased risk for all-cause mortality and with a lower revascularization rate in elderly patients with new-onset DM.
  • Pereg, D., Elis, A., Neuman, Y., Mosseri, M., Leader, A., Segev, D., Granek-Catarivas, M., Lishner, M., & Hermoni, D. (2013). Lipid Control in Patients with Coronary Heart Disease Treated in Primary Care or Cardiology Clinics. J Clin Lipidol, 7(6), 637-641.
Abstract
BACKGROUND:
Guidelines recommend low-density lipoprotein-cholesterol (LDL-C) target of <70 mg/dL in patients with coronary disease. However, this goal is not achieved in many patients.
OBJECTIVES:
We compared LDL-C control in patients with coronary disease treated by a primary care physician or with the addition of a cardiologist.
METHODS:
Included were patients with coronary disease who had full lipid profile. Primary end points included the percentage of patients who achieved the LDL-C goals of <100 mg/dL and <70 mg/dL.
RESULTS:
Of the 27,172 patients, 12,965 (47.7%) were followed only by a primary care physician and 14,207 (52.3%) were also followed by a cardiologist. Overall, 18,366 patients (67.6%) achieved the LDL-C goal of <100 mg/dL, and 6517 patients (24%) achieved the LDL-C goal of <70 mg/dL. Patients followed by a cardiologist more frequently achieved the LDL-C goal of <100 mg/dL (74.3% and 60.3%; P < .0001, in patients treated by a cardiologist or by a primary care physician, respectively), as well as the lower LDL-C goal of <70 mg/dL (27.2% and 20.4%; P < .0001, in patients treated by a cardiologist or by a primary care physician, respectively). Differences in LDL-C control remained significant after a multivariate adjustment. Patients followed by a cardiologist were more commonly treated with highly potent statins and with non-statin cholesterol-lowering drugs.
CONCLUSIONS:
Among patients with coronary disease, those followed by a cardiologist receive a more aggressive antilipid treatment and more frequently achieve lipids goals. Nevertheless, the disappointingly poor lipid control in both groups warrants an effort to improve adherence for guidelines in both primary care and cardiology clinics.
  • Pereg, D., Elis, A., Neuman, Y., Mosseri, M., Lishner, M., & Hermoni, D. (2010). Cardiovascular Risk in Patients with Fasting Blood Glucose Levels within Normal Range. Am J Cardiol, 106(11), 1602-1605.
Abstract
Fasting glucose levels elevated beyond the normal range have been associated with increased cardiovascular risk. However, it is unknown whether this association exists for variations of fasting glucose within the normal range. The present study was conducted using the computerized database of the Sharon-Shomron District of Clalit Health Services. Included in the present study were subjects with fasting glucose levels within the normal range (< 100 mg/dl). We excluded patients with a history of cardiovascular disease or diabetes. The primary outcome was the incidence of coronary revascularization with either percutaneous coronary intervention or coronary artery bypass grafting. The 28,263 participants (age 53.7 ± 12.2 years) were divided into quartiles according to the fasting glucose level (75.4 ± 4.5, 83.6 ± 1.7, 88.9 ± 1.4, and 95.1 ± 2.2 mg/dl). During a mean follow-up of 5.9 ± 0.7 years, 424 subjects required coronary revascularization. A progressive increase was seen in the risk of coronary revascularization as the fasting glucose levels increased within the normal range (hazard ratio 1.73, 95% confidence interval 1.3 to 2.3, p > 0.001, between the fourth and first quartiles). However, this association lost its statistical significance after adjustments for the conventional coronary risk factors (hazard ratio 1.17, 95% confidence interval 0.85 to 1.62, p = 0.328). In conclusion, elevated fasting glucose levels within the normal range were associated with an increased cardiovascular risk. This association was caused by the greater prevalence of the other conventional risk factors and not by the glucose level itself.
  • Pereg, D., Tirosh, A., Elis, A., Neuman, Y., Mosseri, M., Segev, D., Lishner, M., & Hermoni, D. (2012). Mortality and Coronary Heart Disease in Euthyroid Patients. Am J Med, 125(8):826.e7-12.
Abstract
BACKGROUND:
Subclinical thyroid dysfunction is associated with increased mortality and cardiovascular risk. It is unknown whether this association remains within normal thyroid function range.
METHODS: The study was conducted using the computerized database of the Sharon-Shomron district of Clalit Health services. Included were subjects aged ≥40 years with normal thyroid function. Patients with a history of thyroid or cardiovascular diseases or diabetes were excluded. The primary end points were all-cause mortality and the need for coronary revascularization with either percutaneous coronary intervention or coronary artery bypass grafting.
RESULTS:
The 42,149 participants were stratified into 3 groups of equal thyrotropin intervals (0.35-1.6, 1.7-2.9, and 3-4.2 mIU/L). During a mean follow-up of 4.5±2.1 years, 4239 (10.1%) participants died and 1575 (3.7%) underwent coronary revascularization. For both women and men, the lowest mortality rates were observed in the intermediate thyrotropin group. Nevertheless, only for the low thyrotropin group, mortality risk remained significantly higher as compared with the intermediate thyrotropin group, even following multivariate model adjusted for the conventional cardiovascular risk factors, in both women (odds ratio 1.22; 95% confidence interval, 1.09-1.36 for the low thyrotropin group, compared with the intermediate group) and men (odds ratio 1.14; 95% confidence interval, 1.01-1.3 for the low thyrotropin group, compared with the intermediate group). There was no significant difference in the need for coronary revascularization among the 3 thyrotropin groups in both men and women.
CONCLUSIONS:
Low thyrotropin level within the reference range is associated with increased risk for all-cause mortality.
  • Pereg, D., Neuman, Y., Elis, A., Minha, S., Mosseri, M., Segev, D., Lishner, M., & Hermoni, D. (2012). Comparison of Lipid Control in Patients with Coronary versus Peripheral Artery Disease Following the First Vascular Intervention. Am J Cardiol, 110(9), 1266-1269.
Abstract
Peripheral arterial disease (PAD) is a strong risk factor for cardiovascular morbidity and mortality. Therefore, target low-density lipoprotein (LDL) cholesterol level in patients with PAD is ≤70 mg/dl, similar to patients with coronary artery disease (CAD). However, despite their high cardiovascular risk, patients with PAD less frequently achieve LDL cholesterol goals compared to patients with CAD. We aimed to compare LDL cholesterol control in patients after first coronary or peripheral vascular intervention. Included were patients ≥18 years of age without a history of cardiovascular disease who underwent first coronary or peripheral vascular intervention from 2004 through 2010. Primary end points were percentage of patients who achieved the LDL cholesterol goal of <100 and <70 mg/dl. Of 9,138 patients available for analysis, 7,512 (82.2%) underwent first coronary revascularization and 1,626 (17.8%) underwent first peripheral revascularization. Patients after first coronary revascularization were treated more frequently with any statin and with highly potent statins. Furthermore, they more frequently achieved the LDL cholesterol goals compared to patients after first peripheral intervention. This was true for the LDL cholesterol goal of <100 mg/dl (65% and 46.7%, p <0.0001) and for the lower LDL cholesterol goal of <70 mg/dl (23.3% and 13.3%, p <0.0001). Differences in LDL cholesterol control between the 2 groups remained statistically significant after multivariate adjustment. In conclusion, lipid control in patients with PAD is poor and significantly inferior to that of patients with CAD even after the first vascular intervention.
  • Leader, A., Ayzenfeld, R. H., Lishner, M., Cohen, E., Segev, D., & Hermoni, D. (2014). Thyrotropin Levels within the Lower Normal Range are Associated with an Increased Risk of Hip Fractures in Euthyroid Women, but not Men, over the Age of 65 Years. J Clin Endocrinol Metab, 99(8), 2665-2673.
Abstract
CONTEXT:
The contemporary literature on the relationship between serum TSH levels and osteoporotic fractures in euthyroid individuals is limited by conflicting results and analyses conducted on a small number of fractures.
OBJECTIVE:
Our objective was to examine the association between the normal range of variation of TSH and the incidence of hip fractures in male and female euthyroid patients aged 65 years or older.
DESIGN AND SETTING:
We performed a population-based historical prospective cohort study within the Clalit Health Services population.
PARTICIPANTS:
Clalit Health Services members aged ≥65 years with at least 1 TSH measurement during the year 2004. We excluded patients with preexisting hip fracture, thyroid disease, malignancy, or chronic kidney disease.
OUTCOME MEASURES:
The primary outcome was hip fracture, and the secondary outcome was any other osteoporotic fracture.
STATISTICAL ANALYSIS:
Adjusted odds ratios comparing episodes of each outcome across 3 TSH groups (low, 0.35-1.6 mIU/L; intermediate, 1.7-2.9 mIU/L; high, 3-4.2 mIU/L) were generated using logistic regression models.
RESULTS:
The 14 325 included participants suffered from 514 hip fractures (mean follow-up, 102 ± 3 months). Women, but not men, in the lowest TSH group had a higher incidence of hip fractures (odds ratio = 1.28, 95% confidence interval = 1.03-1.59, P = .029) when compared with the intermediate group, after multivariate adjustment for age, comorbidities, and use of drugs affecting bone metabolism. There was no difference in hip fracture incidence between intermediate- and high-TSH groups. No association was found between TSH levels and other osteoporotic fractures.
CONCLUSIONS:
TSH levels within the lower normal range are associated with an increased risk of hip fractures in euthyroid women, but not men, aged 65 years and more.