האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

בתא-2 גליקופרוטאין - Beta-2 glycoprotein

מתוך ויקירפואה

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

     מדריך בדיקות מעבדה      
בטא-2 גליקופרוטאין
β-2 glycoprotein
 שמות אחרים  Apolipoprotein H, Apo-H., apo-H, apolipoprotein H, β-2 GPI
תחום בעיות קרישת-יתר, תסמונת אנטי-פוספוליפידים
Covers bdikot.jpg
 
טווח ערכים תקין 150-300 מיקרוגרם למ"ל
יוצר הערך פרופ' בן עמי סלע

מטרת הבדיקה

בירור נטייה ליצירת קרישי דם; אחד המרכיבים בבירור כוללני של גורמים להפלות חוזרות ומצוקות היריון בלתי מוסברות.

בסיס פיזיולוגי

החלבון β2GPI הוא אנטיגן מרכזי בתסמונת האנטי-פוספוליפידית (APS), מפגע המתאפיין על ידי תהליכים מייצרי קרישי-דם, עם פקקת ורידית ועורקית, והפלות חוזרות (בעיקר בטרימסטר השני והשלישי). כן מזוהה חלבון זה עם מפגעיםים אוטו-אימוניים כגון SLE, אך גם במצבים בהם אין כל תגובה אוטו-אימונית ברקע.

מבנה החלבון β2GPI

החלבון β2GPI מיוצר בעיקר בכבד אך גם בתאי אנדותל ובתאי trophoblast בשליה. זהו גליקופרוטאין בעל שרשרת פוליפפטידית אחת, שמשקלו המולקולארי 54,200 דלטון ומורכב מ-326 חומצות אמינו, כאשר השרשרת הסוכריות מהוות כ-20% מכלל המולקולה. מדובר ב-4 שרשרת סוכריות מאוד הטרוגניות בהרכבן, אך נראה שהרכב הסוכרים של β2GPI אינו משפיע על יכולת הקישור של קרדיוליפין או לזו של הנוגדנים כנגד β2GPI. הגן המקודד לחלבון זה ממוקם בכרומוזום 17q23-24, והחלבון מראה דרגה גבוהה של דרגת שימור גבוהה ביונקים: באדם, בקר, כלבים ועכברים, β2GPI מורכב מ-5 קטעים (domains), עם זהות מוחלטת (הומולוגיה) ב-60-80% מרצף חומצות האמינו בין המינים השונים, כאשר domain V מראה את דרגת השימור הגבוהה ביותר.

חמשת המקטעים של β2GPI המוגדרים כ-DI-DV, מתאפיינים על ידי 4 יחידות החוזרות על עצמן של כ-60 חומצות אמינו הידועות כ-short concensus repeats אך גם כ-Sushi domains, ויחידה חמישית (DV). כל אחד ממקטעי Sushi מכיל 4 שיירי ציסטאין כאשר שיירי ציסטאין הראשון והשלישי יוצרים ביניהם קשר די-סולפידי, כמו גם שיירי ציסטאין השני והרביעי, וכך למעשה נוצרות 2 לולאות פנימיות בכל אחד מארבעת מקטעי Sushi. מקטע Sushi השלישי מכיל 3 אתרי קישור N-גליקוזידים של שרשרת הסוכרים, ואילו מקטע Sushi הרביעי מכיל אתר קישור אחד כזה, וכאמור יש לכל מולקולת βGPI 4 שרשרות קרבוהידרטיות צדדיות.

המקטע החמישי (הידוע כ-DV אך גם Sushi 2) בקצה ה-C טרמינאלי, מורכב משיירי חומצות אמינו 244-326, שונה בהרכבו מארבעת המקטעים האחרים. מקטע זה מכיל גרעין הידרופובי המוקף על ידי 14 חומצות אמינו טעונות חיובית, כאשר 6 מהן ממוקמות בין שיירי ציסטאין 281 ו-288. רצף זה המורכב מ-Lys-Asp-Lys-Glu-Lys-Lys, קריטי לקישור של פוספוליפידים טעונים שלילית למולקולת β2GPI. בנוסף למקטע החמישי יש "זנב" המכיל 20 חומצות אמינו, המסתיים בשייר ציסטאין בקצה הקרבוקסי-טרמינאלי שמסוגל ליצור קשר די-סולפידי עם שייר ציסטאין עודף בעמדה 307 של החלבון, ליצירת לולאה טרמינאלית בלתי רגילה, שאין לה מקבילה באף לא אחד מהחלבונים שתוארו עד כה. לולאה C-טרמינאלית זו בת 20 חומצות אמינו היא בעלת רצף משומר ביותר באדם, כלב ובקר, כאשר בחולדה יש שוני בחומצת אמינו בודדה, ובעכבר קיים שוני ב-2 חומצות אמינו בלבד.

המקטע החמישי עובר ביקוע על ידי פלזמין ובמידה פחות יעילה על ידי פקטור קרישה X המשופעל, כאשר הביקוע מתבצע בין שייר Lys317 ושייר Thr318, ולאחר הביקוע לא מתאפשר קישור פוספוליפיד למולקולת β2GPI. מבנהו התלת-ממדי של חלבון זה הביא לתוצאות שונות בתנאי גיבוש שונים וכך דווח על צורת חכה (fishhook), או צורת S, ובמיקרוסקופ אלקטרוני נצפה החלבון בפלזמה בצורה "פתוחה" או בצורה מעגלית סגורה.

בצורתו המעגלית הסגורה, חומצות האמינו הבסיסיות ליזין בעמדה 19, ארגינין בעמדה 39 וארגינין בעמדה 43, נחשפים על פני השטח כמו גם Lys305 ו-lys317 במקטע החמישי, וידוע אמנם ששני שיירי הארגינין בעמדות 39 ו-43 הם אפיטופים מרכזיים לקישור נוגדנים לפוספוליפידים במטופלים עם תסמונת אנטי-פוספוליפידית. אך מגוון התצורות של β2GPI בפלזמה עדיין לא הגיע למיצוי מלא של הבנתנו אותו, ולאחרונה נמצא שטסיות-דם ותאי אנדותל משחררים אנזימים דוגמת thiol oxireductases, המחזרים את 2 שיירי ציסטאין בעמדות 288 ו-326 ומשנים את דרגת ההתקפלות של החלבון בשינוי של יצירת לולאות די-סולפידיות בהשתתפות 2 שיירי ציסטאין האחרונים.

גילוי β2GPI והתמורות שחלו בהבנה של תפקידו

החלבון β2GPI התגלה בשנת 1961 על ידי השוויצרי Schultze, אך העניין בתפקידו התפתח במהירות לאחר קביעת הרצף חומצות האמינו שלו ב-1984 על ידי Putnam. החלבון זוהה כמולקולת ספיחה שמסוגלת להיקשר לפוספוליפידים דוגמת פוספטידיל-סרין על פני הממברנה של טסיות דם משופעלות, כמו גם למספר מולקולות טעונות שלילית כמו הפארין, DNA, וליפופרוטאינים (LDL ו-VLDL). בשנות ה-90 זוהה β2GPI כיעד עיקרי של הנוגדנים הידועים כ-antiphospholipid antibodies, והפך להיות נושא מחקרים רבים כחלבון בעל תפקיד קריטי בפקקת, בעל תפקידים פרו-קואגולנטיים אך גם אנטי-קואגולנטיים.

העניין ב-beta2GPI גבר בעקבות פענוח תפקידו כקו-פקטור חיוני לספיחת נוגדנים עצמיים לפוספוליפידים, והצטברות מידע על ההשפעה של חלבון זה בהיבטים שונים של יצירת קרישי דם, המסת הקריש, שפעול תאים, תגובה חיסונית, טרשת עורקים, אפופטוזיס, אנגיוגניות ובעיקר בתחום הפלות עוברים. יחד עם זאת, הטרוזיגוטיות בביטוי של חלבון זה, או אפילו חסר של β2GPI באנשים אינם פוגעים בבריאותם, ואינם כרוכים במפגעים תרומבוטיים או בשטפי-דם, ונראה שתפקידו הפיזיולוגי של β2GPI הוא בעיקרו בעל אופי תומך או מווסת. בעכברים עם חסר הומוזיגוטי של חלבון זה, או אפילו בעכברים הטרוזיגוטיים, נמצאה יצירה מוגברת משמעותית של תרומבין בהשוואה לזן העכברים עם רמה תקינה של β2GPI, מה שמשתמע גם מהעובדה שעכברים ואוגרים להם נעשה עירוי של נוגדנים ל-β2GPI, הגיבו ביצירת קרישי דם.

לחלבון β2GPI יש מעורבות מאוד מורכבת בתהליכי צימות טסיות בהיותו יכול לשנות צימות תאי-דם אלה המתווך על ידי ADP. לחלבון הידוע גם כ-apo-H יש בדרך כלל השפעה נוגדת קרישה בפלזמה על ידי עיכוב גורמי קרישה אחדים, אך במצבים בהם חלים שינויים בגורמים שונים בדם, תיתכן פעילות הפוכה של עידוד קרישה על ידי β2GPI.

עם ריכוז גבוה יחסית בפלזמה (150-300 מיקרוגרם למ"ל), נחשב β2GPI לאחד החלבונים הקשורים לתהליכי קרישה שריכוזם מהגבוהים ביותר (למעשה שני רק לפיברינוגן). β2GPI נע בפלזמה כחלבון חופשי, אך גם בצורה קשורה לליפיד. רמת החלבון בפלזמה יכולה לעלות במצבי הדבקות כרוניות, כאשר בהדבקות חריפות β2GPI נוהג דווקא כמגיב שלילי של הפאזה החריפה, כאשר בדומה לרמת אלבומין גם רמתו פוחתת (לדוגמה בתרחיש של DIC) מה שמרמז לכך שיש צריכה גדולה של החלבון. רמת beta2GPI גבוהה בגברים יותר מאשר בנשים, במעשנים, בגיל מתקדם ובהיפר-ליפידמיה.

הספיחה של פוספולידים למקטע החמישי עתיר שיירי הליזין, נעשית ללא צורך במעורבות של יוני סידן. יש סברה שבתנאים פיזיולוגיים החלבון β2GPIהוא בעל תפקיד אנטי-קואגולנטי על ידי שהוא נכנס במקומם של חלבונים שונים מעודדי-קרישה מתאחיזתם באזורים אניוניים של פוספוליפידים. נראה ש-β2GPI אינו נקשר ל-LDL, והחלבון אינו תלוי להתנהלותו בליפופרוטאינים. יחד עם זאת, כאשר יש תהליכים של שינוי חמצוני ב-LDL יש אמנם אינטראקציה של LDL שעבר שינוי מולקולארי עם מולקולת β2GPI, מה שמוביל לקליטת חלקיקי LDL המחומצנים על ידי מקרופאגים. לכן באופן שאינו מפתיע נמצאה נוכחות של β2GPI ברבדי טרשת עורקים, וכן נמצא שתהליך הפאגוציטוזה על ידי מקרופאגים מושרה על ידי קישור β2GPI לפוספוליפידים אניוניים.

פעילויות מעכבות של β2GPI

חלבון זה מעכב באופן מוחלט שחרור סרוטונין על ידי טסיות, ומונע את התהליכים הבאים של צימות תאים אלה בעזרת ADP. כמו כן, β2GPI מעכב צימות טסיות על ידי שפעול במגע של מסלול הקרישה ה"פנימי" (intrinsic coagulation pathway) על ידי tissue factor. פעולות מעכבות נוספות כוללות הפחתה במספרם של אתרי קישור לאנזים prothrombinase על פני טסיות-דם, כמו גם הפחתה של השפעול הנגרם על ידי קולאגן כאשר תרומבין נוכח בריכוזים פיזיולוגיים של β2GPI בנסיוב, מה שמרמז על תפקיד רגולטורי של חלבון זה בתהליך קרישת הדם. β2GPI גם מעכב יצירה של פקטור X משופעל (Xa), בנוכחות טסיות., ומעכב גם את השפעול של פקטור XII.

בנוסף, β2GPI מעכב את את שפעולו של protein C, אך אם protein C כבר עבר שפעול אין ל-β2GPI יכולת לעכב את פעילותו. כיוון ש-protein C כרוך בפירוק של פקטור V המשופעל, נראה ש- β2GPI פועל לעיכוב הפירוק של factor Va, אם כי פעילות מעכבת זו פוחתת על ידי הוספת פוספוליפידים. נתון זה מדגים שבתנאים מסוימים ל-β2GPI הוא בעל תכונות מעודדות קואגולציה.

תפקידו של β2GPI בפיברינוליזה

מתרבות הראיות שאנשים עם APS לוקים בתהליכי פיברינוליזה פגומים. נמצא ש-β2GPI באופן בלתי תלוי בנוגדנים לפוספוליפידים, משפיע לא רק על יצירת הקריש, אלא גם על הרחקתו. תהליך הפיברינוליזה מדוכא משמעותית על ידי מעכבים של פעילות סרין-פרוטאזות או של מעכבי-plasmin, שכנראה מושפעים על ידי β2GPI.

פיברינוליזה היא התהליך הפיזיולוגי של התפוררות מארג הפיברין כדי להימנע מצמיחה מוגזמת בגודל קריש הדם. פיברין הוא למעשה קו-פקטור לפלסמינוגן אליו הוא נקשר והופך אותו לפלזמין. במסלול "החיצוני" של פיברינוליזה תהליך התפוררות פיברין מתרחש בנוכחות הסרין-פרוטאזה, tPAאו tissue plasminogen activator המופרש מתאי אנדותל. מחקרים הראו אינטראקציה בין β2GPI לבין פלסמינוגן, שניתן היה לעכב על ידי ε amino caproic acid. הודגם ש-β2GPI יכול להגביר את הפעילות הפיברינוליטית של האנזים סטרפטוקינאזה.

תהליך הפיברינוליזה מבוקר על ידי PAI או plasminogen activator inhibitor, וכן על ידי alpha2-antiplasmin ו-alpha2-macroglobulin, כמו גם על ידי TAFI או thrombin activatable fibrinolysis inhibitor. נמצא ש-β2GPI מדכא את פעילות PAI לביטול פעילות tissue plasminogen activator שחשיבותו מרכזית בתהליך הפיברינוליזה. ניסויים תוך שימוש בשני נוגדנים חד-שבטיים אנטי-β2GPI ממקור אנושי, EY2C9 ו-EY1C8, הדגימו שניתן היה לבטל בעזרתם את ההשפעה המגנה של β2GPI על ביטול פעילות PAI על יד tPA.

מעורבות של β2GPI במהלך הקרישה

תהליך הקרישה כולל סדרה של סרין-פרוטאזות המביאים בסוף תהליך רב-שלבי ליצירה של תרומבין ויצירת מארג פולימרים של פיברין מחוברים בקשרי-צילוב. יצירת הקריש מתחילה כאשר פקטור קרישה VII בא במגע עם Tissue factor או CD142, המתחיל את רצף הקרישה על ישי שפעול של גורמי קרישה IX ו-X, מה שמוביל ליצירת תרומבין. נראה שאין ל-β2GPI כל השפעה ישירה על tissue factor, יחד עם זאת נראה ש-β2GPI בנוכחות של נוגדנים חד שבטיים כנגד קרדיוליפין או כנגד β2GPI יכולה להשרות התבטאות של tissue factor בתאי אנדותל, ובמונוציטים.

המסלול הפנימי (intrinsic pathway) של הקרישה, מגורה על ידי שפעול במגע של פקטור XII ולאחריו פרוטאוליזה של פקטור XI, כמו גם של prekallikrein ושל kininogen גבה-מולקולארי. נמצא ש-β2GPI מעכב את השפעול של prekallikrein ושל פקטור XII בנוכחות פוספוליפידים טעונים שלילית, והשפעה אחרונה זו של β2GPI יכולה להיות מוגברת בנוכחות נוגדנים כנגד β2GPI. כמו כן נמצא ש-β2GPI נקשר לפקטור XI כמו גם לפקטור XI משופעל in vitro, ומעכב את השפעול של פקטור XI על ידי תרומבין ופקטור XII משופעל. כמו כן נמצא שנוגדנים כנגד β2GPI מגבירים את ההשפעה המעכבת של חלבון זה על פעילותו של תרומבין ביצירת פקטור XI משופעל.

מסלול הקרישה המשותף מתחיל על ידי שפעולו של פקטור X דרך פעילות tissue factor: פקטורי קרישה המשופעלים X, VII ו-V יוצרים את הקומפלקס המכונה prothrombinase. שפעול פקטור X הידוע כ-tenase, המיוצר על ידי טסיות דם, מייצר עודף של prothrombinase, מה שתורם לשטף (burst) של תרומבין וליצירה של קריש דם יציב. ידוע ש-β2GPI מעכב יצירת prothrombinase על פני טסיות משופעלות, מה שמפחית יצירת תרומבין. יחד עם זאת הוצע שהשפעה המעכבת של β2GPI על prothrombinase אינה קשורה לאינטראקציה ישירה עם אתרי הקישור של prothrombinase על פני טסיות. נוגדנים אנטי-פוספוליפידים בקומפלקס עם β2GPI מגבירים את ההשפעה המעכבת של חלבון זה על יצירת prothrombinase. יתרה מכך, נמצא ש-β2GPI מונע in vitro את השפעול של פקטור V, כאשר lupus anticoagulant כמו גם אחדים מהנוגדנים כנגד קרדיוליפינים מגבירים את העיכוב האחרון של β2GPI של שפעול פקטור V.

תפקידו של β2GPI במפגעי היריון והפלות

הפלות חוזרות הן מאפיינים מרכזיים של תסמונת אנטי-פוספוליפידים-APS. ההוכחה הראשונה לתפקיד הפתולוגי של נוגדנים לפוספוליפידים בהיריון, באה מניסוי של Silver וחב' שהתפרסם ב-1997 ב-Am J Obstet Gynecol, בו הזריקו לעכברות הרות נוגדנים לפוספוליפידים מנשים המאובחנות עם APS, פעולה שגרמה להפלות בחלק מהעכברות המטופלות. נראה ש-β2GPI במשולב עם פעילות נוגדנים לפוספוליפידים, יכולים לעכב את השגשוג והפעילות ההפרשתית של תאים טרופובלסטים בשלייה, מה שעלול לגרום לכל המפגעים המוכרים של היריון. הגילוי של נוגדנים לפוספוליפידים בנסיוב של נשים הרות בתלות ב-β2GPI, מבליט את משמעות חלבון זה כיעד אנטיגני מרכזי במצוקות או אובדן עוברים ב-APS.

נכון להיום, עדיין לא מובהר לחלוטין תפקידם של נוגדנים ל-β2GPI בהפלות החוזרות. סברה אחת של Aoki וחב' משנת 1995 הייתה שנוגדנים אלה מונעים את ההשרשה על ידי קישורם לתאי הטרופאקטודרם של הבלסטוציסט המתפתח. השערה אחרת של מנגנון הנזק, היא שיש פגיעה בסינתזה של פרוסטאגלנדינים בשלייה, הנגרמת מאינטראקציה של נוגדנים לפוספוליפידים עם פעילות של האנזים lipoprotein lipase על פוספולידים בממברנת השלייה, המתווכת על ידי β2GPI.

סברה נוספת הייתה שיש הגברה בקליטה של LDL מחומצן על ידי מקרופאגים, הנובעת בחלקה על ידי קישור נוגדנים לפוספוליפידים, מה שמגביר תהליכים טרשתיים בשלייה. ראוי לציין שנוכחות בלעדית של נוגדנים לפוספוליפידים אינה מספיקה להסבר הפלות חוזרות בתסמונת APS באדם, כיוון שנוגדנים אלה מופיעים רק ב-10% הנשים הנוטות להפלות חוזרות, בה בשעה שנוגדנים אלה מופיעים ללא כל משמעות קלינית באחוז גבוה של הריונות תקינים.

תפקידו של β2GPI בכשלי הריונות זכה להארה נוספת בעקבות ניסויים בעכברי knock out בהם נוצר חסר בחלבון זה. עכברים אלה מסוגלים להשלים היריון מלא שאינו שונה לכאורה מזה שמתקיים בעכברי ביקורת עם β2GPI תקין. אף-על-פי-כן נמצא שהייתה הפחתה של 15% בגודל השגר (litter), עם שינויים קלים בגודל ובמבנה השלייה, שמעידים על פגם שלייתי, שייתכן שמשמעותו קריטית עוד יותר באדם.

מדידת רמת הנוגדנים כנגד β2GPI ומשמעות התוצאות

בפלזמה של אנשים בריאים נמצא ריכוזים נמוכים של אימונוגלובולינים מסוג IgG המכוונים כנגד β2GPI, עם זיקה מתונה יחסית אשר מגיבים כנגד אפיטופ הממוקם במקטע הראשון (DI) של החלבון סמוך לקצה ה-N טרמינאלי. לעומת זאת, רמות פתולוגיות של נוגדנים כנגד β2GPI מופיעות באנשים עם תסמונת אנטי-פוספולידית (APS) הידועה גם כתסמונת Hughes. תסמונת זו כרוכה במגוון של מפגעים קליניים משמעותיים כגון פקקת, סיבוכי היריון, תרומבוציטופניה או אנמיה המוליטית, nonbacterial thrombotic endocarditis, ומפגעי עור בלתי מוסברים עם בעיות צירקולטוריות דוגמת livedo reticularis ו-pyoderma gangrenosum. נוגדנים כנגד β2GPI מוצאים בתדירות גבוהה באנשים עם מחלות ריאומטיות סיסטמיות, בעיקר עם SLE.

השם המקורי לתסמונת זו- APS, נובע מהממצא שהמאובחנים עם תסמונת זו מכילים בדמם רמה גבוהה של נוגדנים כנגד הפוספוליפיד החומצי קרדיוליפין. אך מחקר המשך הראה שהמושג APS הוא לכאורה שם מטעה: נוגדנים לקרדיוליפין הכרוכים בתסמונת זו, מזהים למעשה את החלבון β2GPI הנקשר לקרדיוליפין in vitro, ולא לקרדיוליפין עצמו. לכן הנוגדנים לקרדיוליפין הכרוכים בתסמונת APS, שונים מנוגדנים המזהים ממש קרדיוליפין כמו אלה המופיעים הנבדקים עם עגבת.

גילוי נוגדנים עצמיים כנגד β2GPI ניתן לגלות במעבדה בשיטות immunoassay תוך שימוש במצע משולב המורכב מהחלבון עצמו בתוספת פוספוליפיד אניוני כמו קרדיוליפין או פוספטידיל-סרין, אך גם בנוכחות β2GPI בלבד. נוגדנים מסוימים כנגד β2GPIB מסוגלים לעכב יצירת קריש דם והם ידועים כ-lupus anticoagulants.

האבחון של APS מחייב קיום של לפחות קריטריון קליני אחד וקריטריון מעבדתי אחד. הקריטריון הקליני המתחייב כולל פקקת ורידית או עורקית בכל רקמה או איבר נתונים, או סיבוכי היריון (מות עובר בלתי מוסבר, לידה טרם-עת, פראקלמפסיה קשה, או אי-ספיקה שלייתית). תסמינים קליניים נוספים הכוללים מחלת מסתמי לב, livedo reticularis, נפרופתיה, תרומבוציטופניה ותסמינים נוירולוגיים, כרוכים לעתים קרובות עם APS אך אינם נכללים בקריטריונים האבחוניים של תסמונת זו.

הקריטריונים המעבדתיים לאבחון APS הם נוכחות של לופוס אנטי-קואגולנט, נוכחות של נוגדנים מסוג IgG או IgM כנגד קרדיוליפין, ו/או נוכחות של נוגדנים מסוג IgG או IgM כנגד β2GPI. נוכחות של כל סוגי הנוגדנים הללו חייבת להיות מודגמת לפחות ב-2 או יותר בדיקות מעבדה המתבצעות בהפרש של לפחות 12 שבועות בין אחת לשנייה. בחינה ישירה של נוכחות נוגדנים ל-β2GPI היא אמנם יותר מעט יותר ספציפית, אך היא בעלת רגישות יותר נמוכה.

ערכי ייחוס לרמת נוגדנים כנגד β2GPI (או בשמם האחר נוגדנים כנגד Apo-H) כאשר הערכים מתייחסים לכל הגילים:

רמת נוגדנים נמוכה מ-10.0 יח' למ"ל נחשבת שלילית; רמת נוגדנים בין 10.0-15.0 יח' למ"ל נחשבת גבולית; רמת נוגדנים מעל 15.0 יח' למ"ל נחשבת חיובית. רמה מוגברת משמעותית של נוגדנים, מסוג IgG או IgM כנגד β2GPI (מעל 40 יח' למ"ל), היא קריטריון אבחוני ל-APS. רמות נוגדנים נמוכות יותר, וכן הופעת נוגדנים מסוג IgA יכולים להופיע בנבדקים עם תסמינים קליניים של APS, אך התוצאות אינן נחשבות אבחוניות. גילוי נוגדנים עצמיים ל-β2GPI אינו מושפע מטיפולים אנטי-קואגולנטיים.

מדידת רמת נוגדנים כנגד β2GPI נעשית במקביל למדידת רמת נוגדנים לקרדיוליפין ומדידת lupus anticoagulant, לנסות ולאבחן מקרים של פקקות בלתי מוסברות, או הפלות חוזרות. כיוון שמדידת נוגדנים ל-β2GPI פחות שכיחה מאשר מדידת נוגדנים כנגד פוספוליפידים, יש לבצע אותה לקבלת מידע נוסף במקרים של תוצאות בלתי ברורות. בכל מקרה, נוגדנים ל-β2GPI נחשבים ספציפיים יותר ממדידת נוגדנים לקרדיוליפין באבחון של APS.

אם כל שלושת מדידות הנוגדנים השונים (IgG ו-IgM) נמצאים שליליים, אך יש עדיין חשד לנוכחות APS, יש לבצע מדידת IgA של שלושת הנוגדנים האמורים, כמו מדידת נוגדנים כנגד פוספוליפידים פחות שכיחים כמו anti-phosphatidylserine, וכן מדידת anti-prothrombin. יש לציין עם זאת שמשמעות מדידת IgA שנויה במחלוקת, ונוכחות נוגדני IgA כנגד קרדיוליפין או כנגד beta2GPI אינה יכולה להיחשב קריטריון מקובל לאבחון APS. כאשר בנבדק עם מחלה אוטו-אימונית ידועה, מתקבלת תוצאה שלילית של נוגדנים ל-β2GPI, יש לחזור על הבדיקה בפרקי זמן קצובים לבדוק אפשרות של התפתחות מאוחרת של נוגדנים.

אם בנבדק מתקבלת תוצאה שלילית לנוגדנים כנגד β2GPI אך הוא נמצא חיובי כנגד הנוגדנים האחרים כנגד פוספוליפידים, ובנוסף הוא מראה תסמיני וסימנים של התסמונת, יש להניח שהוא אמנם לוקה ב-APS. אם בנבדק מתקבלת תוצאה חיובית מתונה של מציאות נוגדנים כנגד β2GPI לעומת תוצאה חיובית חלשה או אף שלילית של נוגדנים כנגד פוספוליפידים, יש להניח שמדובר בתרחיש שאינו APS. אם בדיקות חוזרות מתקבלות שליליות, מדובר כנראה בנוגדנים "זמניים" שמופיעים לעתים במצבי הדבקה משמעותית עם פתוגן כלשהו, בחולי AIDS, בסוגי סרטן אחדים, וגם כתוצאה משימוש בתרופות כגון phenytoin, פניצילין ו-procainamide.

ראו גם