מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

גורמי סיכון ודרכי מניעה בסוכרת מסוג 2 - Type 2 Diabetes risk factors and prevention

מתוך ויקירפואה

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה,
וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.


גנטיקה בסוכרת מסוג 2
Genetics of type 2 Diabetes
יוצר הערך ד"ר יאיר ירושלמי, פרופ' יאיר יודפת
Sukeret2.JPG
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםסוכרת


טיפול מונע בסוכרת מסוג 2 חוסך תחלואה משמעותית ומאריך חיים. קשה לנבא מי יחלה, אך ניתן להצביע על גורמים תורמים: סיפור משפחתי, השמנה, תסמונת מטבולית, השתייכות לקבוצה אתנית ואי-סבילות לגלוקוזה. הטיפול היעיל ביותר למניעה הוא על ידי שינוי בהרגלי חיים. באנשים בעלי סיפור משפחתי, או עם IFG או IGT, ניתן לטפל בתרופות היפוגליקמיות או אורליסטט. אין עדיין נתונים מספיקים לגבי השפעת הגליטזונים, נוגדי המערכת רנין-אנגיוטנסין, אסטרוגנים, סטטינים ופיברטים על מניעת סוכרת.

גורמי הרקע להתהוות ולהתפתחות סוכרת שאובים מנתונים אפידמיולוגיים, גנטיים וסביבתיים. בשנים האחרונות קיימת מגמה של עלייה במספר המקרים החדשים כמו גם עלייה במספר סך החולים במחלה. לדוגמה, הסיכון לפתח סוכרת כלשהי במהלך החיים בארה"ב לילידי שנת 2000 הוא 33% בגברים ו-39% בנשים.

הסוכרת משפיעה על אורך החיים: כאשר המחלה מאובחנת לפני גיל 40 יקוצרו חיי הגברים בממוצע ב-12 שנים וחיי הנשים ב-19 שנה (1). יש להניח, שנתונים אלה יתעצמו בעתיד בגלל המגמה והנטייה להשמנה בקרב ילדים. בפרק הנוכחי נתמקד בפתוגנזה ובניסיונות למניעת סוכרת סוג 2.

קבוצות הסיכון לסוכרת

מספר גורמים תורמים להתפתחות המחלה, למרות שקשה לנבא מי יחלה בסוכרת מסוג 2. בין האנשים הנמצאים בקבוצת סיכון לסוכרת:

  1. קרובי משפחה מדרגה ראשונה של חולי סוכרת
    קיימת שכיחות גבוהה לסוכרת בין פרטים של אותה משפחה ונטייה למחלה בגיל דומה לבן משפחה מדרגה ראשונה שסובל מסוכרת מסוג 2 (2). המחלה מופיעה לרוב בגיל מבוגר יותר בחולים ללא סיפור משפחתי, לעומת חולי הסוכרת עם סיפור משפחתי (2).
  2. השמנה
    לא כל השמנה היא גורם סיכון להופעת סוכרת מסוג 2. בהשמנה מרכזית בלבד, או כחלק מהתסמונת המטבולית, קיימת עלייה בתנגודת לאינסולין ונטייה לפתח סוכרת. השמנה מרכזית נמדדת לפי היחס בין היקף הבטן להיקף האגן (W/H) - בגברים מעל 0.95 ובנשים מעל 0.85. השמנה זו נחשבת כהשמנה "גברית", בניגוד להשמנה נשית, המתאפיינת בריכוזי שומן באזורי האגן והירכיים (3,4). חולי סוכרת בעלי סיפור משפחתי לסוכרת סוג 2 שמנים יותר, בעלי רמת אינסולין גבוהה יותר ושכיחות נמוכה יותר של נוגדנים כנגד תאי ביתא, בהשוואה לחולים בעלי רקע משפחתי מעורב של סוכרת סוג 1 ו-2 (5).
  3. התסמונת המטבולית
    משולבים בה מספר גורמי סיכון קרדיו-וסקולאריים. חולים בעלי תסמונת זאת נמצאים בסיכון גבוה לסוכרת (6,7). סיכון זה גבוה גם בחולים בעלי התסמונת המטבולית ללא סוכרת גלויה (5).
  4. השתייכות לקבוצה אתנית
    שכיחות גבוהה יותר של סוכרת קיימת בקרב קבוצות אתניות מסוימות. בסקר שנערך בארה״ב בשנת 2001 נמצא, ששכיחות הסוכרת בקרב הלבנים הייתה 7.2%, 9% בקרב ההיספאנים, 11.2% בקרב השחורים ו-35% בקרב אינדיאנים משבט הפימה (8). שכיחות גבוהה של סוכרת נמצאה גם בקרב פולינזים ואבוריג'ינים באוסטרליה (9).
  5. אי סבילות לגלוקוזה (IGT)
    גורם הסיכון הגדול ביותר לסוכרת מסוג 2 (6,7,10). כשליש מאלה שסובלים מאי-סבילות לגלוקוזה יסבלו מסוכרת גלויה.

מדדים קליניים ומעבדתיים

מדידת תנגודת לאינסולין נחשבת לאמצעי אמין ונמצאת ביחס ישר לנטייה לפתח סוכרת סוג 2. בדיקה זו אינה בשימוש רחב בשל קשיים בזמינותה ובעלותה. לכן, תנגודת זאת נמדדת בשיטות עקיפות:

  1. מדידות רמת הגלוקוזה
    הגדרות חדשות של "אי-סבילות לסוכר" (IGT) ו״אי-סבילות סוכר בצום" (IFG) מאפשרות התייחסות מוקדמת והערכה קלינית של החולים הנוטים לסבול מסוכרת על סיבוכיה. IGT מתייחס לערכי גלוקוזה שאינם חוזרים לאחר העמסת סוכר לנורמה ו- IFG מתייחס לערכי גלוקוזה מעל 100 מ׳׳ג/ד׳׳ל בצום. שתי הפרעות אלו נמצאות ביחס ישר לסיכון לסוכרת סוג 2 על סיבוכיה .(6,11-14) . המעבר מ-IGT לסוכרת סוג 2 יכול להגיע ל-15% ויותר תוך שנתיים, ואנשים עם IGT נוטים לסיבוכים מאקרו-וסקולאריים בדומה לסוכרתיים (אך פחות סיבוכים מיקרו-וסקולאריים כמו רטינופתיה ונפרופתיה).
    גם רמת הגלוקוזה בצום- IFG היא חזאית לסיכוי לפתח סוכרת סוג 2 (14).
    במעקב בן 12 שנה שבוצע בצה"ל אחרי 13,163 חיילים בריאים, התגלו 208 מקרי סוכרת חדשים מסוג 2 (15). רמת הגלוקוזה בצום הייתה החזאית הטובה ביותר לסיכון לסוכרת, בהשוואה לפרמטרים מטבוליים אחרים, והשכיחות הגבוהה נמצאה באנשים בעלי רמת גלוקוזה בצום מעל 100 מ"ג/ד"ל. הסיכון (hazard ratio) בקבוצה זו היה 8.23, לעומת אלה בעלי רמת גלוקוזה בצום מתחת ל-87 מ"ג/ד"ל. היחס הזה היה גבוה מ-30 כאשר נלקחו בחשבון גם ערכי הטריגליצרידים ב-BMI.
  2. העמסת סוכר
    נחשבת לבדיקת הבחירה במצבים שבהם אין ודאות לגבי אבחנת סוכרת.
תסמינים לתהליך דלקתי

במעקב של ארבע שנים במחקר Nurses' Health Study‏ (NHS) נמצאה עלייה בשני פרמטרים דלקתיים: -interleukin 6 -CRP, בהשוואה לבקרה בקרב 188 נשים שפיתחו סוכרת סוג 2 (16). עלייה ברמת ה-CRP היא חזאית עצמאית לסוכרת סוג 2 (17).

חזאית עצמאית נוספת לסוכרת סוג 2 היא היצרות עורקיות ברשתית העיניים. עלייה של 71% בהיארעות של סוכרת סוג 2 נמצאה בקרב 7,993 נבדקים ללא סוכרת עם היצרות זאת לאחר תיקון להשמנה, ליתר לחץ דם, לפעילות גופנית ולרמת הגלוקוזה בצום (18).

אי-ספיקת לב

במחקר הישראלי Bezafibrate Infarction Prevention נמצא, שחולי אי-ספיקת לב בדרגה III לפי NYHA, היו בסיכון של 1.7 לסוכרת במהלך 12-6 שנות מעקב (19). הפרעה במחזור.

עלייה פי 2.1 בסיכון לסוכרת סוג 2 בנשים בעלות מחזורים מעל 40 ימים.

השפעת אופי הדיאטה על הנטייה לסוכרת.

במחקר רב-מרכזי שכלל 42,000 גברים בריאים, נמצא שכל כמה שהכלכלה הכילה שיעור גבוה יותר של חלב (בעיקר רזה), כך ירד הסיכון לסוכרת סוג 2 (20). ממצא זה נשאר משמעותי גם לאחר תיקון ?-BMI, פעילות גופנית וגורמי דיאטה אחרים. ירידה בסיכון נמצאה גם בקרב אלה שצרכו ירקות, דגים ואגוזים ושתו קפה ואלכוהול בצורה מתונה.

סוכרת הריונית

קשורה בסיכון מוגבר לסוכרת. כמחצית מהנשים בעלות סוכרת הריונית תפתחנה סוכרת תוך חמש שנים (21).

מניעת סוכרת

חמשת הפעולות שבאמצעותן נעשה מאמץ למנוע סוכרת הן:

  1. פעילות גופנית
  2. הפחתת משקל
  3. דיאטה עשירה בסיבים ומגנזיום
  4. הפסקת עישון
  5. טיפול תרופתי
פעילות גופנית

במעקב בן 14 שנה אחרי 5,990 גברים התפתחה סוכרת מסוג 2 בקרב 3.3% (202 אנשים) (7). הסיכון לסוכרת ירד ב-6% על כל ניצול של 500 קלוריות על ידי פעילות גופנית (סיכון יחסי של 0.94). יחס הפוך זה, בין פעילות גופנית לבין הסיכון לסוכרת סוג 2, נשאר משמעותי גם לאחר תיקון להשמנה, יתר לחץ דם וסיפור משפחתי של סוכרת. במחקר מפינלנד נמצא, שפעילות גופנית אינטנסיבית במשך 40 דקות לפחות פעם בשבוע הייתה קשורה בהורדת הסיכון לסוכרת סוג 2 (מנת הסתברות של 0.44) (22). הסיכון לסוכרת היה נמוך ב-64% בגברים בסיכון גבוה לסוכרת (משקל עודף, יתר לחץ דם וסיפור משפחתי) שעסקו בפעילות גופנית אינטנסיבית, לעומת גברים באותה רמת סיכון ללא פעילות גופנית. במעקב של חמש שנים במחקר נוסף מפינלנד נמצא, שמחצית מהאנשים שסבלו מ-IGT וטופלו על ידי דיאטה ופעילות גופנית חזרו להעמסת סוכר תקינה, לעומת אלה שלא עברו כל טיפול (23).

הורדת משקל

במעקב ממוצע של 5.8 שנים אחרי 136 אנשים שמנים מאוד עם IGT שעברו ניתוח לקיצור קיבה נמצא, שהסיכון לסוכרת סוג 2 היה קטן פי 30, בהשוואה לאלה שלא עברו את הניתוח (24). במחקר אחר נמצא, שאיבוד משקל של 4.5 ק״ג באנשים בעלי משקל עודף הוריד את הסיכון לסוכרת סוג 2 בסביבות 30% (25). הורדת הסיכון לסוכרת סוג 2 - על ידי הדרכה להורדת משקל, הורדת צריכת השומן והשומן הרווי, צריכה מוגברת של סיבים ופעילות גופנית, בקרב גברים ונשים בעלי BMI ממוצע של 31 -IGT - הביאה לאחר שנתיים לירידה ממוצעת של ±3.5 5.5 ק״ג בקבוצת ההתערבות, לעומת 0.8 ± 4.4 ק״ג בבקרה (26). התוצאות הראו ירידה של 58% בסיכון לסוכרת בקבוצת ההתערבות לעומת הבקרה.

דיאטה עשירה בסיבים ומגנזיום

במעקב פרוספקטיבי שפורסם לאחרונה שנמשך 11 שנים אחרי למעלה מ - 20 אלף אנשים בגיל 35-65 נמצא שצריכה של סיבי דגניים (ולא סיבים של פירות או ירקות) ומזונות עשירים במגנזיום (כמו תרד ושקדים) הורידה באופן משמעותי את הסיכון לפתח סוכרת ל - 0.72 (27).

עישון

הקשר הישיר בין עישון להופעת סוכרת נצפה במספר מחקרים ותלוי בכמות ובקצב העישון. העישון פוגע ברגישות לאינסולין ומעודד השמנה מרכזית, ורמת הגלוקוזה במעשנים העוברים העמסת סוכר גבוהה, בהשוואה ללא מעשנים. במספר מחקרים נמצא, שעישון הוא גורם סיכון עצמאי לסוכרת מסוג 2, הן בגברים והן בנשים (28-32). במחקר פרוספקטיבי בריטי נערך מעקב אחרי 7,735 אנשים בני 59-40, שחדלו לעשן (33). נמצא, שהשפעת הפסקת העישון על הסיכון לסוכרת מתבטאת רק לאחר חמש שנים ושהסיכון יורד לדרגה של אלה שלא עישנו רק לאחר 20 שנה מהפסקת העישון.

מניעת סוכרת בעזרת טיפול תרופתי

טיפול תרופתי מיועד לאותם אנשים שנמצאים בסיכון לסוכרת ואשר אינם מצליחים להתמיד ב"הרגלי החיים" הבריאים - פעילות גופנית, ירידה במשקל והפסקת עישון. התרופות שנבחנו במחקרים פרוספקטיביים כוללות תכשירים היפוגליקמיים, מונעי ספיגה מהמעי, מורידי משקל ואחרים.

Metformin

במחקר Diabetic Prevention Program נבדקה השפעת הטיפול במטפורמין, לעומת שינוי בהרגלי החיים באנשים עם 34) IGT). הטיפול במטפורמין הוריד את שיעור ההיארעות של סוכרת סוג 2 ב-31% לאחר מעקב של 2.8 שנים. הטיפול בתכשיר זה היה יעיל פחות באנשים רזים ובמבוגרים, ויעיל פחות משינוי בהרגלי החיים.

Thiazolidinedione

במחקר Troglitazone In Prevention of -TRIPOD)‏ (Diabetes נמצא, שטיפול בטרוגליטזון למשך 30 חודשים בנשים היספניות שסבלו בעבר מסוכרת הריונית, הוריד את היארעות הסוכרת ל-5.4%, לעומת הבקרה (35). טיפול בפיוגליטזון למשך שנה באותן נשים שסיימו את מחקר ה-TRIPOD הביא להפסקת הירידה בתפקוד של תאי ביתא, לשיפור ברגישות לאינסולין, לירידה בדרישה להפרשת אינסולין ולהיארעות נמוכה יותר של סוכרת, בהשוואה לבקרה (36). ממצאים דומים הושגו גם במחקר The Diabetes Prevention DPP) Program) על ידי טיפול בטרוגליטזון, שהופסק לאחר כשנתיים בגלל התופעות הטוקסיות של תרופה זאת (37). טיפול ברוסיגליטזון למשך זמן ממוצע של שלוש שנים במחקר הרב-מרכזי, הרב-לאומי, האקראי וכפול-הסמיות DREAM Diabetes Reduction Assessment with Ramipril and) (Rosiglitazone Medicaion באנשים עם IFG, או IGT או שניהם, הוריד את היארעות הסוכרת ל-11.6% לעומת 26% בבקרה, והחזיר 50.5% מהמטופלים לנורמוגליקמיה, לעומת 30.3% בבקרה (38). ביקורת קשה על התוצאות של מחקר זה פורסמה ב - BMJ באפריל 2007 וזאת בגלל היעדר תוצאות מובהקות לירידה בתחלואה ובתמותה הקרדיו-וסקולארית ובהשפעות השליליות של הגליטזונים על התפתחות אי ספיקת לב, בצקת של המקולה בעין ואיבוד מסת העצם עם הגדלת הסיכון לשברים (39). אישור לביקורת זאת מופיע במטה-אנליזה של 42 מחקרים שפורסמה לאחרונה נמצא שטיפול ברוזיגליטזון בהשוואה לטיפולים אחרים בסוכרת היה קשור ב - Odd Ratio משמעותי של 1.43 לאוטם שריר הלב ולתמותה קרדיו-וסקולארית של 1.64 (40). נצטרך לחכות לאישור ממצאים אלו במחקרים עתידיים. כתגובה לפרסום זה פורסם דו"ח הביניים של המחקר האקראי, מבוקר ופתוח The Rosiglitazone Evaluated -RECORD) for Cardiac Outcomes and Regulation of Glycaemia (in Diabetes בו דווח שטיפול ברוזיגליטזון עם מטפורמין או סולפונילאוריאה לא העלה את הסיכון לתמותה קרדיו-וסקולארית או תמותה מסיבה אחרת אבל בסיכון מוגבר לאי ספיקת הלב (41). לא היו עדיין מספיק נתונים לגבי הסיכון לאוטם שריר הלב. אין ספק שהוויכוח לגבי השפעת הגליטזונים עדיין לא הגיע לסיומו.

Alpha Glucosidase Inhibitor

במחקר האקראי והמבוקר The Study -STOP-NIDDM‏ (to Prevent Non-Insulin-Dependent Diabetes Mellitus נמצא, שבקרב 32% מהאנשים עם IGT, שטופלו על ידי Acarbose במשך 3.3 שנים, התפתחה סוכרת סוג 2, לעומת 42% בבקרה- ירידה משמעותית של 25% בסיכון לסוכרת (42).

תרופות נוספות

טיפול במעכב הליפזה במעי Xenical) Orlistat) בקרב 3,305 אנשים שמנים עם IGT למשך ארבע שנים הוריד ב-37% את היארעות הסוכרת, לעומת הבקרה (43). במטה-אנליזה נמצא, שעל ידי טיפול באורליסטט היה שיעור ההיארעות של סוכרת באנשים שמנים עם 3% IGT, לעומת 7.6% בבקרה (44). לפי תוצאות אלו, יש צורך בטיפול ב-45 אנשים שמנים עם IGT כדי למנוע מקרה אחד של סוכרת.

תרופות נגד יתר לחץ דם ודיסליפידמיה

במספר מחקרים גדולים, שנועדו לבדוק מניעה של מחלות קרדיו-וסקולאריות, נערכו אנליזות משניות בתת-קבוצות לגבי השפעת התרופות השונות על ההיארעות של סוכרת. במחקר The Heart Outcomes Prevention Evaluation -HOPE) (Study Investigators היה שיעור החולים הכליליים שטופלו 1-ACEI - רמיפריל למשך 4.5 שנים ופיתחו סוכרת 3.6%, לעומת 5.4% בבקרה (45). היארעות הסוכרת בחולי יתר לחץ דם עם היפרטרופיה של החדר השמאלי, שטופלו בחוסם קולטני האנגיוטנסין (ARB) - לוסרטן הייתה 1.3%, לעומת 1.75% בחולים שטופלו בחוסם הביתא-אטנולול (46). במטה-אנליזה של 12 מחקרים אקראיים נמצא, שטיפול ב-ACEI היה קשור בירידה של 27% בהיארעות של סוכרת וטיפול על ידי ARB בירידה של 23% (47). במטה-אנליזה נוספת, שכללה למעלה מ-66,000 חולים, נמצא שהסיכון לסוכרת סוג 2 על ידי טיפול ב-ACE, או ב-ARB, היה 0.78, לעומת התרופות ממשפחות אחרות (48). לעומת זאת, טיפול מונע ברמיפריל במחקר DREAM לא הוריד את הסיכון לסוכרת לעומת הטיפול ברוסיגליטזון (38). היארעות של סוכרת על ידי טיפול בפראבסטטין במינון של 40 מ"ג ליום במשך 5.5 שנים ה-West of Scotland Coronary Prevention Study הייתה 1.9%, לעומת 2.8% בבקרה (49). במחקר אקראי ומבוקר שנערך בארץ נמצא, שעל ידי טיפול בבזאפיברט באנשים שמנים בעלי רמת גלוקוזה 125-110 מ"ג/ד"ל היה הסיכון לסוכרת 0.70, לעומת הבקרה (50). אין עדיין מחקרים אקראיים גדולים ופרוספקטיביים להוכחת הטיפול בשומני הדם למניעת הופעת הסוכרת או לדחייתה.

המלצות

יש צורך להתמקד בקבוצות בסיכון מוגבר לסוכרת. הגישה המועדפת, ללא כל ויכוח, היא שינוי בהרגלי החיים - פעילות גופנית, ירידה במשקל והפסקת עישון. הקושי בביצוע משימה זאת בחיי יום יום מאפשר טיפול תרופתי, שכרוך לא פעם בתופעות לוואי - כאשר התוצאות פחותות מאשר השינוי בהרגלי החיים.

בין קבוצות הסיכון יש להזכיר:

  • סיפור משפחתי למחלות סוכרת סוג 2, יתר לחץ דם והיפרליפידמיה.
  • השמנה מרכזית.
  • ערכי גלוקוזה בצום מעל 90 מ"ג/ד"ל.
  • אנשים עם IFG- IGT.

סיכום

במחקרים הרבים שנערכו נמצא, שהטיפול היעיל ביותר למניעת או לדחיית הופעת סוכרת סוג 2 הוא על ידי שינוי בהרגלי החיים - פעילות גופנית, ירידה במשקל והפסקת עישון. ניתן לטפל באנשים בעלי סיפור משפחתי של סוכרת, עם IFG או IGT, בתרופות היפוגליקמיות, או אורליסטט להורדת הסיכון לסוכרת, כאשר אין עדיין נתונים מספיקים לגבי השפעתם של נוגדי המערכת רנין-אנגיוטנסין, האסטרוגנים, הסטטינים והפיברטים. הטיפול המונע חוסך תחלואה משמעותית ומאריך חיים. השאלה אם הטיפול מונע את הופעת הסוכרת או מעכב את הופעתה עדיין אינה פתורה.

ביבליוגרפיה

  1. Narayan KM, Bolle JP, Thompson TJ, et al. Lifetime risk for diabetes mellitus in the United States. JAMA, 2003;290:1884-1890.
  2. Li H, Isomaa B, Taskinen MR, et al. Consequences of a family history of type 1 and type 2 diabetes on the phenotype of patients with type 2 diabetes. Diabetes Care, 2000;23:589-594.
  3. Chen K-W, Boyko EJ, Bergstrom RW, et al. Earlier appearance of impaired insulin secretion than visceral adiposity in the pathogenesis of type 2 diabetes: 5-year follow-up of initially nondiabetic Japanese-American men. Diabetes Care, 1995;18:747-753-9.
  4. Chan JM, Rimm EB, Colditz, GA, et al. Obesity, fat distribution and weight gain as risk factors for clinical diabetes in men. Diabetes Care, 1994;17:961.
  5. Nijpels S, Popp-Snijders C, Kostense PJ, et al. Fasting proinsulin and -2h post-load glucose levels predict the conversion to NIDDM in subjects with impaired glucose tolerance: the Hoorn Study. Diabetologia, 1996;39:113-8.
  6. Mokdad AH, Ford ES, Bowman BA, et al. Prevalence of obesity, diabetes, and obesity-related health risk factors, 2001. JAMA, 2003;289:76-9.
  7. Helmrich SP, Ragland DR, Leung RW, et al. Physical activity and reduced occurrence of non-insulin-dependent diabetes mellitus. N Engl J Med, 1991;325:147-152.
  8. Brancati FL, Kao WH, Folsom AR, et al. Incident type 2 diabetes mellitus in African American and white adults: the Atherosclerosis risk in communities study. JAMA, 2000;283:2253.
  9. Prevalence of diabetes among Hispanics- Selected areas,1998-2002 MMWR Morb Mortal Wkly Rep, 2004;53:941-4.
  10. Edelstein SL, Knowler WC, Bain RP, et al. Predictors of progression from impaired glucose tolerance to type 2 diabetes. An analysis of six prospective studies. Diabetes, 1997;46:701-10.
  11. Genuth S, Alberti KG, Bennett P, et al. Follow up report on the diagnosis of diabetes mellitus. Diabetes Care, 2003;26:3160-7.
  12. Ten year follow-up report on Birmingham Diabetes Survey of 1961. Report by the Birmingham Diabetes Survey Working Party. Br Med J, 1976;2:35-7.
  13. Sartor G, Schersten B, Carlstrom S, et al. Ten year follow-up of subjects with impaired glucose tolerance: prevention of diabetes by tolbutamide and diet regulation. Diabetes, 1980;29:41-9.
  14. Fuller JH, Shipley MJ, Rose G, et al. Coronary heart disease risk and impaired glucose tolerance: the Whitehall study. Lancet, 1980;1:1373-6.
  15. Tirosh A, Shai I, Tekes-Manova D, et al. Normal fasting plasma glucose levels and type 2 diabetes in young men. New Engl J Med, 2005;353;1454-62.
  16. Hu FB, Meigs JB, Li TY, et al. Inflammatory markers and risk developing type 2 diabetes in women. Diabetes, 2004;53:693-700.
  17. Pradhan AD, Manson JE, Rifai N, et al. C-reactive protein, interleukin 6, and risk of developing type 2 diabetes mellitus. JAMA, 2001;286:327-334.
  18. Wong TY, Klein R, Sharrett AR, et al. Retinal arteriolar

narrowing and risk of diabetes mellitus in middle-aged persons. JAMA, 2002;287:2528-33.

  1. Tenenbaum A, Motro M, Fisman EZ, et al. Functional class in patients with heart failure is associated with the development of diabetes. Am J Med, 2003;114:271-275.
  2. Choi HK, Willett WC, Stampfer MJ, et al. Diary consumption and risk of type 2 diabetes mellitus in men: a prospective study. Arch Inter Med, 2005;165;997-1003.
  3. Damm P. Gestational diabetes mellitus and subsequent development of overt diabetes mellitus. Dan Med Bull, 1998;45:495-509.
  4. Lynch J, Helmrich SP, Lakka TA, et al. Moderately intense physical activities and high levels of cardiorespiratory fitness reduce the risk of non-insulin-dependent diabetes mellitus in middle-aged men. Arch Intern Med, 1996;156:1307-1314.
  5. Eriksson KF, Lindgarde F. Prevention of type 2 (non-insulin-dependent) diabetes mellitus by diet and physical exercise. The 6-year Malmo feasibility study. Diabetologia, 1991;34:891-898.
  6. Long SD, O'Brien KO, MacDonald KD Jr. Weight loss in severely obese subject prevents the progression of impaired glucose tolerance to type II diabetes. A longitudinal interventional study. Diabetes Care, 1994;17:372-375.
  7. Wing RR, Venditti E, Jakicic JM, et al. Lifestyle intervention in overweight individuals with family history of diabetes. Diabetes Care, 1998;21:350-359.
  8. Tuomilehto J, Lindsrom J, Eriksson JG, et al. Prevention of type 2 diabetes mellitus by changes in lifestyle among subjects with impaired glucose tolerance. N Eng J Med, 2001;344:1343-1350.
  9. Schulze MB, Schulz M, Heidemann C, et al. Fiber and Magnesium Intake and Incidence of Type 2 Diabetes: A Prospective Study and Meta-analysis. Arch Intern Med. 2007;167:956-65.
  10. Manson JE, Ajani UA, Liu S, et al. A prospective study of cigarette smoking and the incidence of diabetes mellitus among US male physicians. Am J Med, 2000;109:538-542.
  11. Rimm EB, Manson JE, Stampfer MJ, et al. Cigarette smoking and the risk of diabetes in women. Am J Public Health, 1993;83:211-214.
  12. Rimm EB, Chan J, Stampfer MJ, et al. Prospective study of cigarette smoking, alcohol use, and the risk of diabetes in men. BMJ, 1995;310:555-559.
  13. Uchimoto S, Tsumura K, Hayasshi T, et al. Impact of cigarette smoking on the incidence of type 2 diabetes mellitus in meddle-aged Japanese men: the Osaka Health Survey. Diabet Med, 1999;16:951-955.
  14. Foy CG, Bell RA, Farmer DF, et al. Smoking and incidence of diabetes among U.S. adults: findings from the Insulin Resistance Atherosclerosis Study. Diabetes Care, 2005;28:2501-2507.
  15. Wannamethee SG, Shaper AG, Perry IJ. Smoking as a modifiable risk factor for type 2 diabetes in middle-aged men. Diabetes Care, 2001;24:1590-1595.
  16. Knowler WC, Barrett-Connor E, Fowler SE, et al. Reduction in the incidence of type 2 diabetes with lifestyle intervention or metformin. N Engl J Med, 2002;346:393-403.
  17. Buchanan TA, Xiang AH, Peters RK, et al. Prevention of pancreatic beta-cell function and prevention of type 2 diabetes by pharmacological treatment of insulin resistance in high-risk Hispanic women. Diabetes, 2002;51:2796-2803.
  18. Xiang AH, Peters RK, Kjos SL, et al. Effect of pioglitazone on pancreatic beta-cell function and diabetes risk in Hispanic women with prior gestational diabetes. Diabetes, 2006;55:517-522.
  19. Knowler WC, Hamman RF, Edelstein SL, et al. Diabetes Prevention Program Research Group. Prevention of type 2 diabetes with troglitazone in the Diabetes Prevention Program. Diabetes, 2005;54:1150-1156.
  20. Gerstein HC, Yusuf S, Bosch J, et al. DREAM (Diabetes REduction Assessment with Ramipril and Rosiglitazone Medication) Trial Investigators. Effect of Rosiglitazone on the frequency of diabetes in patients with impaired glucose tolerance or impaired fasting glucose: a randomised controlled trial. Lancet, 2006;368:1096-1105.
  21. Montori VM, Isley WL, Guyatt, GH. Waking up from the DREAM of preventing diabetes with drugs. BMJ 2007;334:882-

884.

  1. Nissen SE, Wolski K. Effect of Rosiglitazone on the Risk of Myocardial Infarction and Death from Cardiovascular Causes. N Engl J Med 2007;356;2457-71.3 Home PD, Pocock SJ, Beck-Nielsen H, et al. Rosiglitazone Evaluated for Cardiovascular Outcomes — An Interim Analysis. N Engl J Med 2007;356: June 5, 2007, in Print July 5, 2007
  2. Chiasson JL, Josse RG, Gomis R, et al. Acarbose for prevention of type 2 diabetes mellitus: the STOP-NIDDM randomised trail. Lancet, 2002;359:2072-2077.
  3. Torgerson JS, Hauptman J, Boldrin MN, et al. Xenical in the prevention of diabetes in obese subjects (XENDOS) study: a randomized study of Orlistat as an adjunct to lifestyle changes for the prevention of type 2 diabetes in obese patients. Diabetes Care, 2004;27:155-161.
  4. Heymsfield SB, Segal KR, Hauptman J, et al. Effects of weight loss with Orlistat on glucose tolerance and progression to type 2 diabetes in obese adults. Arch Intern Med, 2000;160:1321-1326.
  5. Yusuf S, Gerstein H, Hoogwerf B, et al. Ramipril and the development of diabetes. JAMA, 2001;286:1882-1885.
  6. Lindholm LH, Ibsen H, Borch-Johnsen K, et al. Risk of new-onset diabetes in the Losartan Intervention For Endpoint reduction in hypertension study. J Hypertension, 2002;20:1879-1886.
  7. Abuissa H, Jones PG, Marso SP, et al. Angiotensin-converting enzyme inhibitors or Angiotensin receptor blockers for prevention of type 2 diabetes a meta-analysis of randomized clinical trails. J Am Coll Cardiol, 2005;46:821-826.
  8. Gillespie EL, White CM, Kardas M, et al. The impact of ACE inhibitors or angiotensin II type 1 receptor blockers on the development of new-onset type 2 diabetes. Diabetes Care, 2005;28:2261-2266.
  9. Freeman DJ, Norrie J, Sattar N, et al. Pravastatin and the development of diabetes mellitus: Evidence for a protective treatment effect in the West of Scotland Coronary Prevention Study. Circulation, 2001;103:357-362. 50. Tenenbaum A, Motro M, Fisman EZ, et al. Effect of Bezafibrate on incidence of type 2 diabetes mellitus in obese patients. Eur Heart J. 2005;26:2032-8.


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר יאיר ירושלמי, מנהל מרפאת סוכרת ואנדוקרינולוגיה, זמנהוף, שירותי בריאות כללית, ורופא בכיר בפנימית, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון פתח-תקוה; פרופ' יאיר יודפת, הקתדרה לרפואת המשפחה ע"ש ד"ר רוזאן, ביה״ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים (יוצר\י הערך)