מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

השמנה בקשישים - Obesity in the elderly

מתוך ויקירפואה

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה,
וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.



השמנה בקשישים
Obesity in the elderly
יוצר הערך פרופ' יאיר יודפת
TopLogoR.jpg
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםהשמנה


בשנת 2005 פורסמה סקירה מקפת, לפיה אין עדיין הסכמה ביחס לקשר בין השמנה בגיל המתקדם לבין תמותה כללית או תמותה ממחלות מסוימות, וכן, כי אין עדיין הסכמה ביחס לעצם הגדרת השמנה בגיל המתקדם, משמעותה הרפואית והצורך בטיפול בה [1].

אחת השיטות להעריך השמנה היא באמצעות מדד מסת הגוף‏ (BMI ,‏Body Mass Index), שמתייחס למשקל ולגובה. בקשישים חישוב זה מטעה, היות ובשיעור לא קטן ערכי ה-BMI הם מעל התקין, אלא שהשמנה זאת מורכבת מהשמנה בטנית עם דלדול ניכר של שרירים, ממצא המכונה השמנה סרקופנית (Sarcopenic obesity) ‏[2].

ממצאים ממחקרים אפידמיולוגיים שמתבססים רק על ערכי BMI, מצביעים על כך שההיוותרות בחיים בקרב קשישים עם השמנת יתר שסובלים ממחלות קשות, כגוף מחלת כליות סופנית, אי ספיקת לב ומחלת ריאות חסימתית היא טובה יותר לעומת צעירים שמנים, כלומר, אפידמיולוגיה הפוכה (Reverse epidemiology). השאלה החשובה היא אם השמנה היא טובה בגיל המתקדם ואם יש להמליץ על הורדה במשקל לאנשים בגיל המתקדם עם השמנת יתר.

השינויים במשקל בגיל השלישי

משקל הגוף עולה בהדרגה ומגיע לערכים הגבוהים ביותר בגילאים 59-‏50 בשני המינים. במחקרי חתך נמצא, שלאחר גיל 60 קיימת כביכול ירידה במשקל, אלא שירידה זאת מושפעת כנראה מתמותה מוגברת של חלק מהסובלים מעודף משקל בגיל צעיר יותר, ולכן הנותרים הם רזים יותר [3]. נתונים ממחקרים ארוכי טווח מראים שאין שינוי משמעותי במשקל באנשים שבתחילת המעקב היו בגילאים 60 עד 70 [4].

לאחר הגילאים 30‏-20 קיימת ירידה בעיקר במסת שרירי השלד לצד עלייה במסת השומן, כך שמסת השרירים יורדת בערך ב-40% מגיל 20 עד 70 ומסת השומן מגיעה אז לשיאה. לאחר גיל 70 קיימת ירידה גם במסת השריר וגם במסת השומן [5].

הזדקנות קשורה גם בחלוקה מחדש של השומן והשרירים: קיימת הצטברות שומן תוך-בטני יותר מאשר באזורים התת-עוריים או בשומן הכללי בגוף, וירידה יחסית ברקמה של שרירי השלד. נוסף על כך, קיימת עלייה בשומן התוך-שרירי ובתוך הכבד, דבר שמגביר את התנגודת לאינסולין [6].

צריכת קלוריות אינה עולה בדרך כלל עם הגיל, ויכולה אף לרדת בעשורים האחרונים של החיים [7]. הירידה בחילוף החומרים וההשפעה הקשורה בחום של האוכל (TEM ,‏Thermic Effect of Food), מורידים את צריכת האנרגיה הבסיסית, וזאת במקביל להוצאת אנרגיה מופחתת בגלל ירידה בפעילות הגופנית. בשל כך קיימת הצטברות שומן באזורים המועדים לכך.

ההשפעה ההורמונלית שמלווה את השינוי לרעה ביחס בין שריר לשומן בגיל המתקדם קשורה בירידה ברמת הורמון הגדילה והטסטוסטרון ובתגובה מופחתת להשפעת התירוקסין והלפטין [8].

ההשמנה התוך-בטנית מגבירה את יצירת הציטוקינים הפרו-דלקתיים שגורמים לקטבוליזם של השרירים [2]. מספר מסלולים מעורבים בתהליך זה. כך למשל, אינטרלוקין-6‏ (Interleukin 6) מעכב את תהליך הבנייה (Anabolism) המושרה על-ידי פקטור גדילה דמוי אינסולין 1 ‏(IGF-1 ,‏Insulin-like Growth Factor 1) על השרירים ועם ציטוקינים נוספים גורם לתנגודת לאינסולין. יתרה מכך, ציטוקינים אלו יכולים לגרום נוסף על כך לאפופטוזה (Apoptosis) של תאי השריר [9].

הגדרת השמנה בגיל השלישי ושכיחותה

אחת ההגדרות של השמנה בכלל היא "הצטברות חולנית של שומן בגוף שמעלה את הסיכון לתחלואה ותמותה מוקדמים" [8]. BMI, המתאים לאנשים צעירים, לא רק שאינו מבטא את החלוקה מחדש של השומן ומסת השריר בגיל המתקדם, אלא שהוא מטעה גם בגלל איבוד הגובה בגיל זה עקב דחיסת החוליות ועקשת (Kyphosis). מרבית המחקרים שנערכו בגיל המתקדם השתמשו ב- BMI כאמת מידה לקביעת משקל יתר (BMI בין 25 ל-39), ולהשמנה (BMI מעל 30).

ההערכה היא, ששיעור ההשמנה שקשורה לגיל יעלה עד שנת 2010 בין 15% ל-20% בארצות המתועשות, ונטייה דומה תימצא גם בארצות מתפתחות עם שיפור כלכלתן [10].

BMI ותמותה מעל גיל 65

השמנה בצעירים ובמבוגרים שאינם קשישים קשורה בהורדת תוחלת החיים. לעומת זאת, במחקרים אפידמיולוגיים רבים נמצאה ירידה בסיכון היחסי לתמותה בגיל המתקדם למרות ערכים גבוהים של BMI [11]. יתר על כן, בחלקם נמצא גם שעלייה ב-BMI לאחר גיל 65 אינה קשורה לעלייה בתמותה [12].

בניתוח בדיעבד (Retrospective analysis) של קוהורטה (Cohort) נמצא, כי ערכי BMI מעל 28.5 מורידים את הסיכון לתמותה, וזאת לאחר תיקון לגורמים דמוגרפיים, שימוש בשירותי הבריאות והמצב התפקודי [13].

במעקב אחרי קוהורטה בקהילה, שכללה 697 קשישים בגיל 80, מעל 50% מכלל הקשישים בגיל זה, נמצאה תמותה כללית, שלא מסיבות של מחלות לב וכלי דם או מסרטן, נמוכה משמעותית בקשישים עם BMI מעל 25 לעומת אלו עם BMI בגבולות התקין [14]. לעומת זאת, אלו עם משקל ירוד, BMI מתחת ל-18.5, היו בסיכון גבוה פי 4 לתמותה כללית ופי 17.7 לתמותה מסרטן בהשוואה לשמנים ופי 4.6 בהשוואה לאלו עם משקל תקין.

קיימים מספר הסברים לתופעה זאת. לפי ההסבר הראשון, התמותה גבוהה בשמנים בגיל צעיר יותר, ולכן התמותה בגיל מתקדם אינה קשורה בהשמנה אלא במחלות אחרות [15]. באחד המחקרים נמצא, שאנשים שהשמינו בגיל המתקדם לא היו בסיכון גבוה למחלת לב כלילית לעומת אלו שהיו שמנים בגיל הביניים [12]. במחקר EPESE‏ (Established Populations for Epidemiological Studies of the Elderly) נמצא שהסיכון לתמותה היה קשור ל-BMI גבוה ביותר בגיל 50, בעוד שהסיכון התהפך בגיל המתקדם, בו BMI נמוך היה קשור בתמותה גבוהה יותר [16].

הסבר חשוב נוסף הוא כי BMI אינו הסמן המושלם לאבחון ההשמנה הסרקופנית בגיל המתקדם. כך, נמצא שהתמותה הייתה גבוהה יותר בקשישים עם BMI תקין, אבל עם ערכים גבוהים של יחס היקף מותן-ירך [17].

לאחרונה הופיעו מספר פרסומים, שמתייחסים להיקף המותניים, ליחס היקף מותן-ירך או למסת השריר ולא לערכי BMI. ראשית, במעקב בן 9 שנים אחרי יותר מ-150 אלף גברים ויותר מ-90 אלף נשים בגילאים 72-51 במסגרת NIH-AARP diet and health study, נמצאה עלייה משמעותית של כ-20% בתמותה הכללית בשני המינים באלו עם BMI תקין, אבל עם היקף מותניים גבוה, יותר מ-102 סנטימטרים בגברים ויותר מ-88 סנטימטרים בנשים [18].

במטא-אנליזה (Meta-analysis) של עשרה מחקרים נמצא כי BMI היה החזאי הגרוע ביותר לגורמי הסיכון הקשורים לכלי דם וללב, וזאת בהשוואה ליחס היקף המותן-גובה [19]. במחקר נוסף נבדק הקשר בין מדדים אנתרופומטריים (Anthropometric measurements) של הרכב הגוף, המודדים את מסת השרירים והשומן, והתמותה הכללית בקרב 4,107 גברים בגילאים 79‏-60 [20]. לא נמצא כל קשר בין BMI, היקף המותניים ויחס מותן-ירך לתמותה לאחר תיקון למאפייני סגנון החיים. לעומת זאת, ככל שמסת השריר הייתה קטנה יותר, כפי שנמדד על ידי היקף שריר הזרוע, כך היה הסיכון גבוה יותר משמעותית לתמותה כללית. השילוב של מסת שריר נמוכה והיקף מותניים מעל ל-102 סנטימטרים, היה החזאי הטוב ביותר לתמותה.

בסקירת 17 מחקרים נמצא, שההשפעה הטובה ביותר על ההיוותרות בחיים הייתה קשורה במשקל יציב [21]. לעומת זאת, במחקר מעקב (Prospective study) שבוצע בקרב 5,722 גברים עם משקל עודף או השמנה בגיל מתקדם בשוודיה נמצא, שירידה בלתי רצונית במשקל הייתה קשורה בתמותה גבוהה יותר מאשר בגברים עם משקל יציב [22].

שני מחקרים שפורסמו ב-Arch Intern Med ‏(Archives of Internal Medicine) מציעים מדדים טובים יותר להערכה של עודף משקל. שני המחקרים אינם מוגבלים לקבוצת הגיל השלישי, ובשניהם מתייחסים החוקרים לעובדה שעודף משקל או השמנה לפי כל ההגדרות אינם קשורים בהכרח בעלייה בסיכון לתחלואה לבבית או כזו הקשורה בכלי דם. במחקר הראשון נכללו 314 מבוגרים עם סיפור משפחתי של סוכרת מסוג 2, BMI מעל 27, סיפור קודם של הפרעה בתנגודת לאינסולין או סוכרת הריונית [23]. הנבדקים עברו סריקה על ידי דימות תהודה מגנטית (MRI ,‏Magnetic Resonance Imaging) למדידת השומן הכללי בגוף, השומן הבטני וכמות השומן בכבד ובתוך שרירי השלד. כמו כן, נבדקו היקף המותניים, התנגודת לאינסולין ועובי האינטימה-מדיה (IMT ,‏Intima-Media Thickness) של עורק התרדמה כסמן לטרשת עורקים. המשתתפים חולקו לארבע קבוצות- בעלי משקל תקין, בעלי משקל עודף, הסובלים מהשמנה עם רגישות לאינסולין ומהשמנה עם תנגודת לאינסולין. נמצא כי כמות השומן הבטני הייתה גבוהה יותר בשמנים עם תנגודת לאינסולין מאשר באלו עם רגישות לאינסולין, אבל הממצא היה לא משמעותי. הממצא החשוב ביותר היה ריכוז גבוה של שומן בכבד ובשרירי השלד בשמנים עם תנגודת לאינסולין. לא נמצא הבדל ברמת השומן התת-עורי בבטן, בכלל השומן בגוף וב-BMI בין הרגישים לאינסולין לבין אלו עם תנגודת לאינסולין. יתר על כן, לא נמצא הבדל במדידת עובי האינטימה-מדיה בין שמנים עם רגישות לאינסולין לבין אנשים במשקל תקין. לאור הזמינות הנמוכה של דימות תהודה מגנטית, המחברים מציעים להבחין בין שמנים "שפירים" לבין שמנים "ממאירים" לפי שעה בעזרת היקף מותניים ורמת אינסולין בדם.

במחקר השני נבדק הקשר בין משקל תקין, עודף משקל והשמנה, לבין הפרעות לבביות-מטבוליות, קרי יתר לחץ דם, רמות גבוהות של טריגליצרידים, גלוקוזה בצום וחלבון מגיב עם סי (CRP ,‏C-Reactive Protein), תנגודת לאינסולין ורמה נמוכה של ליפופרוטאין בעל צפיפות גבוהה (HDL ,‏High Density Lipoprotein), בקרב 5,440 משתתפי סקר NHANES 9991-2004 ‏[14]. התוצאות הראו, של-23.5% מהמשתתפים עם משקל תקין היו הפרעות לבביות-מטבוליות, ואילו ל-51.3% מהמשתתפים עם משקל עודף ול-31.7% מהשמנים לא היו הפרעות לבביות-מטבוליות. הפרעות לבביות-מטבוליות באנשים עם משקל תקין היו שכיחות יותר בגיל המתקדם, במשתתפים שלא מבצעים פעילות גופנית וכן בבעלי היקף מותניים גבוה יותר.

המסקנה מתוצאות שני המחקרים היא שחשוב לכלול בכל עיבוד של השמנה, כולל בקשישים, גם את היקף המותניים, את רמת האינסולין ואת כלל ההפרעות הלבביות-מטבוליות. בכל מקרה, יש להמליץ על פעילות גופנית, וההמלצה להורדה במשקל צריכה להיות מבוססת על הממצאים בעיבוד לעיל.

ירידה מכוונת במשקל בגיל מתקדם

השמנה בגיל המתקדם קשורה לכאורה בסיכון מופחת לתמותה, מצד אחד, אך בסיכון מוגבר לתחלואה ממושכת, מצד שני. השאלה העיקרית היא מהן ההשפעות של ירידה מכוונת במשקל בקבוצת גיל זו. מרבית התוצאות ממחקרים בנושא זה מבוססות עדיין על BMI באבחנה של עודף משקל או השמנה. בסקירה מפורטת שפורסמה בשנת 2008, מבססים המחברים את תוצאות השפעת ההורדה במשקל על מחקרים אקראיים ומבוקרים עם מעקב של ששה חודשים לפחות עם משתתפים מגיל 60 ומעלה שנערכו במחלות ממושכות שקשורות בהשמנה [24]. לא נכללו בסקירה מחקרים שבהם לא הושגה ירידה במשקל ונכללו רק אלו שבהם הושגה ירידה במשקל של 3% או 2 קילוגרמים.

בשני מחקרים שעסקו בהשפעת הורדת המשקל על ידי דיאטה ופעילות גופנית בחולי אוסטאוארתריטיס בקרב קשישים שמנים, נמצא שיפור בתפקוד הגופני לפי SF-36‏ (Short Form 36 Health Survey), שיפור ב-CAMOW‏ (Western Ontario and McMaster Universities)‏, מדד האוסטיאוארתריטיס (Osteoarthritis index), שיפור במרחק ההליכה במשך 6 דקות וירידה ברמת הלפטין, CRP ואינטרלוקין-6.

במחקר שנערך בחולי יתר לחץ דם, נמצא שהורדה במשקל וצמצום בצריכת מלח שיפרו את לחץ הדם, הורידו את מספר הנזקקים לטיפול ואת שיעור האירועים הקשורים בתחלואה של כלי דם ולב [25].

במחקר אחר שבו נכללו קשישים עם תשישות גופנית, שטופלו על ידי תרגול של 90 דקות שלוש פעמים בשבוע ודיאטה, נמצא שיפור משמעותי בביצועים הגופניים, במצב התפקודי ובמרכיבי התסמונת המטבולית [26]. במחקר שבו נכללו חולי סוכרת מסוג 2 קשישים ושמנים, שטופלו בבסיס בדיאטה או בתרופות פומיות, וטופלו בתרגול נגד התנגדות (Resistant training) והורדה במשקל על ידי דיאטה, נמצא שיפור בהמוגלובין המסוכרר (Hemoglobin A1C) וחיזוק בשרירי הגפיים [27].

השינויים בצפיפות מינרלי העצם בתגובה להורדה במשקל נבדקו בשני מחקרים [28][29]. בשניהם נמצאה ירידה בבדיקה לצפיפות עצם (Bone mineral density test) כלל גופית, אבל לא במקומות שמועדים לשברים כמו הירך או עמוד השדרה. השינויים היו קטנים וללא משמעות רפואית. במספר מחקרים נמצא קשר בין ירידה במשקל לבין ירידה במסת השרירים [29][30]. השיטה הטובה ביותר להתגבר על כך הוא על ידי תרגול נגד התנגדות [27][29].

תוצאות כל מחקרי ההתערבות בסקירה [24] מראות שלהורדה במשקל יש לרוב השפעה מטבולית ורפואית חיובית שמתבטאת גם בנקודות הקצה התפקודיות באוסטאוארתריטיס, מחלת לב כלילית וסוכרת. להורדה במשקל יש השפעה שלילית קלה על צפיפות מינרלי העצם ועל מסת השריר.

השפעת פעילות גופנית

במחקרים המועטים שעסקו בשאלה זאת בקשישים, נמצא שפעילות גופנית מחלישה את הירידה במסת השריר הנובעת מהירידה המכוונת במשקל [8]. לפעילות גופנית יש השפעה מעודדת בנייה על השריר אשר מגבירה את כוחו, משפרת את שיווי המשקל, נלחמת בדיכאון ומשפרת את התפקוד היום-יומי [31]. במחקר שפורסם באוגוסט 2008 נבדקה השפעת תרגול נגד התנגדות או תרגול אל אווירני למשך 12 שבועות או דיאטה להורדת משקל של בערך 7%, על סמנים דלקתיים ואנאבוליים שקיימים באנשים קשישים עם הפרעה בתפקוד הגופני [32]. הבדיקות נערכו על ידי דגימת רקמה (Biopsy) בשריר הואסטוס לטרליס (Vastus lateralis). משקל הגוף ירד בזרוע הדיאטה, אבל לא בזרוע התרגול. לעומת זאת, מסת השריר ירדה רק בזרוע הדיאטה, ולעומת זאת גדלה בזרוע התרגול. התרגול הוריד משמעותית את רמת הסמנים הדלקתיים TLR-4‏ (Toll-Like Receptor)‏, אינטרלוקין-6 ו-‏TNF-α ‏(TNF-α ,‏Tumor Necrosis Factor α), והעלה משמעותית את רמת ה-MGF‏ (Mechano Growth Factor), ציטוקין בעל פעילות בונת שריר שנגזר מ-IGF-1, לעומת היעדר כל השפעה על סמנים אלו בהורדת משקל על ידי דיאטה בלבד.

ביצוע פעילות גופנית מוגבל במצבי נכות או במחלה ממושכת, אבל ניתן במקרים רבים להתגבר על כך גם בגיל המתקדם ביותר על ידי הדרכה מתאימה כגון תרגול נגד התנגדות תוך כדי עלייה הדרגתית בכושר, במשך ובתכיפות הפעילות הגופנית [33].

השפעת סוג הדיאטה על מסת שריר

בשני מחקרי מעקב נמדד איבוד מסת שרירי הגוף בנשים לאחר המנופאוזה (Menopause) בגילאים 70‏-50 שטופלו בדרגות שנות של דיאטה ותרגול להורדת משקל. מסת השריר נבדקה על ידי Dual energy X-ray absorptiometry. במחקר הראשון הושגה ירידה ממוצעת במשקל של 10 ק"ילוגרמים בכל דרגות הטיפול המשולב עם איבוד של 32% במסת השריר [34]. ככל שצריכת החלבון בדיאטה הייתה גבוהה יותר, כך היה איבוד מסת השריר קטן יותר. במחקר השני נמצא, שדיאטה בה 25% מהתפריט היה חלבון מבשר עוף, פרה או דיאטה צמחונית שמבוססת בעיקר על חלב ומוצריו וביצים (Ovo-lacto), הביאה לירידה במשקל הגוף, במסת השומן ולירידה יחסית נמוכה של מסת השריר [35]. עם זאת, דיאטה עתירת חלבונים אינה מתאימה לאוכלוסיה ובעיקר לאוכלוסיית קשישים בעלת הפרעה בתפקודי הכליות.

במחקר נוסף, Health ABC‏ (Health Aging and Body Composition) שבו נכללו כ-3,000 אנשים משני המינים בגילאים 79-‏70 נמצא, לאחר מעקב של שלוש שנים, שקשישים שהיו בחמישון העליון של צריכת החלבון איבדו משמעותית כ-40% פחות מסת שרירים הכללית ובגפיים, לעומת צרכני החמישון התחתון [36].

הקשר שבין השמנה לתחלואה ולמצב תפקודי

למרות הממצאים המנוגדים על הקשר בין BMI לבין התמותה בגיל מתקדם, קיים קשר ברור בין השמנה לבין תחלואה, מצב תפקודי ואיכות החיים בגיל זה. השמנה בגיל המבוגר מעלה את הסיכון לעמידות לאינסולין, לסוכרת, למחלות לב וכלי דם, ליתר לחץ דם, לארתריטיס, להפרעה בשומני הדם ולמספר סוגי סרטן [37]. במקרים מסוימים, כמו בסרטן הריאה, הסיכון אינו גדול כל כך בקשישים כמו בצעירים [38]. לא נמצא גם כל סיכון לדיכאון ואף נמצאה ירידה בסיכון לשברים בגלל דלדול עצם (Osteoporosis) [38]. יתרון נוסף להשמנה בגיל המתקדם הוא האפשרות לשמש כמקור אנרגיה לתקופות קשות כפי שנדרש במחלות ממושכות.

בסקירה "האם השמנה בגיל המתקדם היא רעה?" שפורסמה ביוני 2008 [39], נמצא כי הורדה מכוונת של המשקל בגיל השלישי, כפי שמשתקף על ידי ירידה ב- BMI, כרוכה באיבוד של מסת שריר ומעלה את הסיכון לתמותה הכללית. בסקירה, נעשה שימוש בעבודות שרובן התבססו על BMI להערכת השמנה. מדד זה אינו משקף נכונה את השינויים בהרכב הגוף בגיל המתקדם, בו ההשמנה מאופיינת בעלייה במסת השומן הבטני ומלווה לרוב באיבוד משמעותי של מסת השריר בגוף. בסיכום הסקירה מציינים המחברים שהתוצאות ממחקרי תמותה ומשקל, הנמדד לפי BMI, אינן מצדיקות הורדה מכוונת במשקל באנשים שהשמינו רק לאחר גיל 65. התוצאות ממחקרי התערבות שבסקירה מצדיקות הורדה במשקל בחולים הסובלים מאוסטאוארתריטיס ומוגבלות ניכרת בתפקוד הגופני בגלל ההשמנה, וכנראה גם בחולי סוכרת ומחלת לב כלילית. הכותבים סיכמו כי המלצה להורדה במשקל צריכה להישקל בזהירות על בסיס אישי תוך שימת לב להיסטוריית ההשמנה והמצב הרפואי, ובכל מקרה הפעילות המומלצת היא בעיקרה תרגול נגד התנגדות. היות ובמציאות קשה לקבוע אם השמנה החלה לפני גיל 65 או אחריו, ההמלצה להורדה במשקל צריכה להתבסס על המקרים הקיצוניים של ערכי BMI והיקף המותניים, תוך התחשבות בהגבלות הגופניות של ההשמנה.

בסקירה נוספת בנושא [40], המחברים ממליצים לשקול את ההשפעה המזיקה האפשרית של איבוד משקל בגיל המבוגר לעומת ההשפעות המיטיבות, והיחס סיכון-הטבה נקבע לפי הגיל לעומת חומרת ההשמנה. קיימים מצבים שבהם רצוי להוריד משקל כגון אלה בהם ההשמנה מגבילה את הניידות ואי התלות. כאשר הנסיבות תומכות בהורדה במשקל, החוקרים ממליצים כי יש לשים דגש על שימור מסת השרירים בשילוב של דיאטה עשירה בחלבונים, ויטמינים ומינרלים ופעילות גופנית. כלומר, מידת ההשמנה בכל גיל ובעיקר בגיל המתקדם, אינה יכולה להיקבע בלעדית על ידי חישובBMI, אלא יש להתייחס לכל הפחות גם למדידת היקף המותניים.

המלצות

משקל הגוף עולה עם הגיל, ומגיע לשיאו בסביבות גיל 60. הירידה במשקל לאחר גיל זה נובעת כנראה בעיקר מהיוותרות בחיים של אנשים שאינם סובלים מהשמנה. עם הגיל קיימת עלייה במסת השומן בכל אברי הגוף וירידה במסת השריר שמגיעה לשיאה בגיל המתקדם. שינוי זה מלווה גם בצריכה ובהוצאה של אנרגיה מופחתים, השפעות הורמונליות ועלייה ביצירת ציטוקינים פרו-דלקתיים שמגבירה את הקטבוליזם של רקמת השריר.

הגדרת "השמנה" לפי BMI מטעה בגיל המתקדם הן מבחינת החישוב, בשל הנמכת הגובה עם הגיל, והן מבחינת הרכב שומן-שריר. במחקרים אפידמיולוגיים נמצא שהשמנה, המחושבת רק לפי BMI בגיל זה, מורידה את הסיכון לתמותה כללית לעומת סיכון מוגבר באלו עם BMI נמוך. ממצא זה נשלל כנראה על ידי מחקרים חדשים, שבהם ההשמנה נקבעה לפי היקף המותניים או מידת מסת השריר. ירידה בלתי מכוונת במשקל קשורה בתמותה מוגברת.

השמנה בגיל המתקדם מעלה את הסיכון לתנגודת לאינסולין, לסוכרת, לתחלואה לבבית וכזו הקשורה בכלי דם, ליתר לחץ דם, לדלקת מפרקים, להפרעה בשומני הדם ולמספר סוגי סרטן.

ירידה מתונה ומכוונת במשקל משפרת את התפקוד הגופני בחולי אוסטאוארתריטיס, מורידה את לחץ הדם ואת הסיכון הלבבי והקשור בתחלואת כלי דם, ומשפרת את איזון הסוכרת, אבל מורידה את מסת השריר ואת צפיפות מינרלי העצם שאינה מתבטאת מבחינה רפואית. לפעילות גופנית יש השפעה אנבולית על השריר ועל הורדת הסמנים הדלקתיים שקשורים בהשמנה. דיאטה עשירה בחלבון יכולה לשמר את מסת השרירים.

את ההשפעה האפשרית הטובה של ההורדה המתונה במשקל בגיל המתקדם לעומת ההשפעות המזיקות יש לחשב לפי חומרת ההשמנה. קיימים מצבים שבהם רצוי להוריד משקל, כמו במחלות ממושכות או כאשר ההשמנה מגבילה את הניידות ומגבירה את התלות. בכל מקרה שהנסיבות תומכות בהורדת המשקל, יש להתייחס לשימור מסת השרירים על ידי שילוב של דיאטה עשירה בחלבונים, ויטמינים ומינרלים ופעילות גופנית.

המלצה מקובלת בנושא לחולים שמלבד השמנת יתר, סובלים גם מיתר לחץ דם, הפרעה בשומני הדם או מסוכרת, היא לירידה במשקל של לא יותר מאשר 3-‏2 קילוגרמים תוך ביצוע פעילות גופנית אפשרית ודיאטה עשירה בחלבון.

הערות שוליים

  1. Zamboni M, Mazzali G, Zoico E, et al. Health consequences of obesity in the elderly: a review of four unresolved questions. Int J Obes (Lond) 2005;29:1011-1029
  2. 2.0 2.1 Zamboni M, Mazzali G, Fantin F, et al. Sarcopenic obesity a new category of obesity in the elderly. Nutr Metab Cardiovasc Dis 2008;18:388-395
  3. Manson JE, Willett WC, Stampfer MJ, et al. Body weight and mortality among women. NEJM 1995;333:677-685
  4. Fogelholm M, Kujala U, Kaprio J, et al. Predictors of weight change in middle-aged and old men. Obes Res 2000;8:367-373
  5. Gallagher D, Visser M, de Meersman RE, et al. Appendicular skeletal muscle mass: effects of age, gender, and ethnicity. J Appl Physiol 1997;83:229-239
  6. Cree MG, Newcomer BR, Katsanos CS, et al. Intramuscular and liver triglycerides are increased in the elderly. J Clin Endocrinol Metab 2004;89:3864-3871
  7. Wakimoto P, Block G. Dietary intake, dietary patterns, and changes with age: An epidemiological perspective. J Gerontol A Biol Sci Med Sci 2001;56(Spec No 2):65-80
  8. 8.0 8.1 8.2 Villareal DT, Apovian CM, Kushner RF, et al. Obesity in older adults: Technical review and position statement of the American Society for Nutrition and NAASO, The Obesity Society. Obes Res 2005;13:1849-1863
  9. Roubenoff R. Sarcopenia: effects on body composition and function. J Gerontol A Biol Sci Med Sci 2003;58:1012-1017
  10. Bales CW, Wang Y. Global Graying and nutritional trends in the new millennium. In: Bales CW, Ritchie CS editor. Handbook of Clinical Nutrition and Aging. Totowa, NJ: Humana Press 2004;3-22
  11. Corrada MM, Kawas CH, Mozaffar F, et al. Association of body mass index and weight change with all-cause mortality in the elderly. Am J Epidemiol 2006;163:938-949
  12. 12.0 12.1 Harris TB, Launer LJ, Madans J, et al. Cohort study of effect of being overweight and change in weight on risk of coronary heart disease in old age. BMJ 1997;314:1791-1794
  13. Grabowski DC, Ellis JE. High body mass index does not predict mortality in older people: Analysis of the Longitudinal Study of Aging. J Am Geriatr Soc 2001;49:968-979
  14. 14.0 14.1 Takata Y, Ansai T, Soh I, et al. Association between body mass index and mortality in an 80-year-old population. J Am Geriatr Soc 2007;55:913-917
  15. Horiuchi S, Finch CE, Mesle F, et al. Differential patterns of age-related mortality increase in middle age and old age. J Gerontol A Biol Sci Med Sci 2003;58:495-507
  16. Losonczy KG, Harris TB, Cornoni-Huntley J, et al. Does weight loss from middle age to old age explain the inverse weight mortality relation in old age? Am J Epidemiol 1995;141:312-321
  17. Lee CD, Blair SN, Jackson AS. Cardiorespiratory fitness, body composition, and all-cause and cardiovascular disease mortality in men. Am J Clin Nutr 1999;69:373-380
  18. Koster A, Leitzmann MF, Schatzkin A, et al. Waist Circumference and Mortality. Am J Epidemiol 2008;167:1465-1475
  19. Lee CM, Huxley RR, Wildman RP, et al. Indices of abdominal obesity are better discriminators of cardiovascular risk factors than BMI: a meta-analysis. J Clin Epidemiol 2008;61:646-653
  20. Wannamethee SG, Shaper AG, Lennon L, et al. Decreased muscle mass and increased central adiposity are independently related to mortality in older men. Am J Clin Nutr 2007;86:1339-1346
  21. Lee IM, Paffenbarger RS. Is weight loss hazardous? Nutr Rev 1996;54(4 Pt 2);116-124
  22. Nilsson PM, Nilsson JA, Hedblad B, et al. The enigma of increased non-cancer mortality after weight loss in healthy men who are overweight or obese. J Intern Med 2002;252:70-78
  23. Stefan N, Kantartzis K, Machann J, et al. Identification and characterization of metabolically benign obesity in humans. Arch Intern Med 2008;168:1609-1616
  24. 24.0 24.1 Bales CW, Buhr G. Is obesity bad for older persons? A systematic review of the pros and cons of weight reduction in later life. J Am Med Dir Assoc 2008;9:302-312
  25. Whelton PK, Appel LJ, Espeland MA, et al. Sodium reduction and weight loss in the treatment of hypertension in older persons: A randomized controlled trial of nonpharmacologic interventions in the elderly (TONE) (TONE Collaborative Research Group). JAMA 1998;279(11):839-846
  26. Villareal DT, Banks M, Sinacore DR, et al. Effect of weight loss and exercise on frailty in obese older adults. Arch Intern Med 2006;166:860-866
  27. 27.0 27.1 Dunstan DW, Daly RM, Owen N, et al. High-intensity resistance training improves glycemic control in older patients with type 2 diabetes. Diabetes Care 2002;25:1729-1736
  28. Chao D, Espeland MA, Farmer D, et al. Effect of voluntary weight loss on bone mineral density in older overweight women. J Am Geriatr Soc 2000;48:753-759
  29. 29.0 29.1 29.2 Daly RM, Dunstan DW, Owen N, et al. Does high-intensity resistance training maintain bone mass during moderate weight loss in older overweight adults with type 2 diabetes? Osteoporos Int 2005;16:1703-1712
  30. Wang X, Miller GD, Messier SP, et al. Knee strength maintained despite loss of lean body mass during weight loss in older obese adults with knee osteoarthritis. J Gerontol A Biol Sci Med Sci 2007;62:866-871
  31. Elia M. Obesity in the elderly. Obes Res 2001;9:244-248
  32. Lambert CP, Wright NR, Finck BN, et al. Exercise but not diet-induced weight loss decreases skeletal muscle inflammatory gene expression in frail obese elderly persons. J Appl Physiol 2008;105:473-478
  33. Evans W. Functional and metabolic consequences of sarcopenia. J Nutr 1997;127:988-1003
  34. Bopp MJ, Houston DK, Lenchik L, et al. Lean mass loss is associated with low protein intake during dietary-induced weight loss in postmenopausal women. J Am Diet Assoc 2008;108:1216-1220
  35. Mahon AK, Flynn MG, Stewart LK, et al. Protein intake during energy restriction: effects on body composition and markers of metabolic and cardiovascular health in postmenopausal women. J Am Coll Nutr 2007;26:182-189
  36. Houston DK, Nicklas BJ, Ding J, et al. Health ABC Study. Dietary protein intake is associated with lean mass change in older, community-dwelling adults: the Health, Aging, and Body Composition (Health ABC) Study. Am J Clin Nutr 2008;87:150-155
  37. Davison KK, Ford ES, Cogswell ME, et al. Percentage of body fat and body mass index are associated with mobility limitations in people aged 70 and older from NHANES III. J Am Geriatr Soc 2002;50:1802-1809
  38. 38.0 38.1 McTigue KM, Hess R, Ziouras J. Obesity in older adults: A systematic review of the evidence for diagnosis and treatment. Obesity (Silver Spring) 2006;14:1485-1497
  39. Felson DT, Zhang Y, Hannan MT, et al. Effects of weight and body mass index on bone mineral density in men and women: The Framingham study. J Bone Miner Res 1993;8:567-573
  40. Miller SL, Wolfe RR. The danger of weight loss in the elderly. J Nutr Health Aging 2008;12:487-491

קישורים חיצוניים


המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' יאיר יודפת, הקתדרה לרפואת המשפחה ע"ש ד"ר רוזאן, ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים; יועץ יל"ד, המכון לסקר רפואי, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר (יוצר\י הערך)


פורסם בכתב העת Israeli Journal of Pediatrics, אוקטובר 2008, גיליון מס' 143, מדיקל מדיה