מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

מחלת פרקינסון וצריכת שוקולד - Parkinson's disease and chocolate consumption

מתוך ויקירפואה

מחלת פרקינסון וצריכת שוקולד
Parkinson's disease and chocolate consumption
יוצר הערך ד"ר שחר שלי וד"ר שרון חסין-בר
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושיםמחלת פרקינסון

שוקולד מוזכר לראשונה בכתובים בשנת 1520 לספירה, במסמך רשמי שנכתב על ידי הרננדו קורטז, "הכובש הספרדי", אשר כתב על כיבושה של ממלכת האצטקים והגעתו לארמונו של מונטוזומה, שם לראשונה בהה במשרתיו מגישים בכוסות זהב משקה חום עם טעם אלוהי.

שוקולד הוא ממתק העשוי מפולים מותססים, קלויים וטחונים של עץ הקקאו הטרופי. רוב גידול הקקאו מתרכז סביב חגורה צרה בת 10 מעלות משני צידי קו המשווה, שם תנאי הגידול אופטימאלים בשל אקלים טרופי לח וחם, עם גשמים תכופים. מרבית ייצור הקקאו מגיע ממערב אפריקה (גאנה, ניגריה), חוף השנהב ודרום אמריקה.

מקור המילה קקאו הוא מאצטקית - "מים מרירים". התחקות אחר מקור השוקולד דורשת מחקר היסטורי ותרבותי - היה זה כריסטופר קולומבוס, הספן האיטלקי, שנתקל לראשונה בפולי השוקולד ב-1502, כאשר כינה אותם "שקדים מוזרים למראה" ואף הבין כי שימשו כמטבע כסף באותו אזור. שוקולד, שכונה על ידי ילדי המאיה "מאכל האלים", היה בעל שימושים טקסיים רבים בעולם העתיק, אך שימוש רפואי בשוקולד התחיל כנראה בעולם החדש והתפשט לאירופה בתחילת המאה ה-16. מאז ועד תחילת המאה ה-20 נמצאו יותר מ-100 שימושים רפואיים לשוקולד[1],[2].

יש הבדלים בין סוגי השוקולדים התעשייתיים: שוקולד מריר הוא שוקולד ללא תוספת חלב או עם כמות מועטה של חלב ובו אחוזי הקקאו הם מעל 35%. על מנת לקבל שוקולד חלב (השוקולד המתוק) מוסיפים אבקת חלב או חלב מרוכז וממתיקים ובדך כלל אחוזי הקקאו בו נמוכים מ-35%. סוג נוסף הוא השוקולד הלבן, שמיוצר מחמאת קקאו בתוספת חלב וסוכר, כך שאינו מכיל מוצקי קקאו כלל. המקסיקנים מעולם לא הוסיפו חלב לשוקולד ולא השתמשו בו בתזונתם הרגילה, אלא רק לקינוח. היו אלו האירופאים, שהוסיפו לו שומן בצורת חלב וסוכר לבן. רק באמצע המאה ה-19 ההולנדים יצרו לראשונה שוקולד בצורתו המוצקה, על ידי הוספת חמאה וסוכר למוצקי הקקאו. באירופה קבעו תקן מחמיר המגדיר מהו שוקולד אמיתי הקובע כי שוקולד חייב להכיל לפחות 25% מוצקי קקאו, שאם לא כן אסור שתופיע המילה "שוקולד" על גבי האריזה.

מרכיבי השוקולד בעלי חשיבות ביולוגית

נוגדי החמצון הפלאבנואידים (Flavonoid)

על פי נתונים אפידמיולוגיים ומטא-אנליזות, נמצא כי אכילה קבועה של מוצרים מהצומח, המכילים כמויות גבוהות של פלבאנואידים, מפחיתה את הסיכון למחלות לב ואירועי מוח[3]. לפולי הקקאו זוהו לראשונה תכונות מרפאות כאשר הרופא והחוקר האמריקאי, נורמן הולנברג (Hollenberg) מבית-הספר לרפואה בהרווארד, חקר אוכלוסיית אינדיאנים בני שבט הקונה (Kuna), ששכנו לחופי פנמה. בני הקונה היו מוגנים מפני עלייה בלחץ הדם עם העלייה בגיל, ושכיחות סיבות מוות קרדיווסקולאריות אצלם נמצאה נמוכה משמעותית בהשוואה לאוכלוסיות שכנות. בניסיון למצוא הסבר סביבתי לעומת גנטי, התגלה כי בני הקונה היו ידועים בצריכה קבועה של קקאו על בסיס יומי, וכי האפקט נעלם כאשר בדקו אוכלוסיות שהיגרו לפנמה המרכזית[4].

במטא-אנליזה ממלבורן, אוסטרליה, שהתפרסמה על ידי Cochrane database of systemic reviews בשנת 2012, נבחנה השפעת הקקאו ומוצריו על לחץ דם של מבוגרים הסובלים מיתר לחץ דם וכאלו עם לחצי דם בנורמה, אשר צרכו ממנו מדי יום למשך שבועיים לפחות. נכללו במחקר 20 עבודות שכללו 856 מבוגרים בריאים, אשר צרכו 100 גרם שוקולד, בריכוז של 50-90% מוצקי קקאו מדי יום, או לחלופין שוקו בשתייה שהכיל פחות מ-10% קקאו, או פלאבונולים ממקור אחר בכמות ממוצעת של 545.5 מיליגרם ליום. בקבוצת צורכי השוקולד נמצאה ירידה בשיעור של 2.77 מילימטר כספית בלחץ הדם הסיסטולי והפחתה ממוצעת של 2.2 מילימטר כספית בלחץ הדם הדיאסטולי, בהשוואה לקבוצות הבקרה, שקיבלו שוקו או שוקולד נטול פלאבונולים. מדובר באפקט קטן, שלצורך השוואה דומה לזה המושג בהפחתת לחץ הדם על ידי פעילות גופנית[5].

למרות שלא נערכו מחקרים ארוכי טווח על השפעת קקאו או שוקולד על מחלות לב וכלי הדם, קיימת עדות, מתוך ניסויים קליניים מבוקרים קצרי-טווח, שהפלאבונולים שבקקאו ובשוקולד עשויים להשפיע לטובה על הסיכון למחלות לב וכלי הדם. דבר זה נגרם בין היתר, בזכות השפעתם המיטיבה על לחץ הדם, תפקוד האנדותל, שומני הדם, התנגודת לאינסולין, היווצרות קרישי דם וגם דרך השפעתם האנטי-דלקתית דרך הפחתת ייצור הציטוקינים מקדמי הדלקת - (Interleukin) ‏IL1β,‏ IL2‏, IL4‏, IL-6‏, TNFα[3],[6],[7].

תיאוברומין - Theobromine

תיאוברומין, למרות שמו, אינו מכיל ברום, ושמו נגזר מתיאוברומה, עץ הקקאו המפורסם. הוא משתייך לתרכובות מסוג קסנתינים (Xanthine), שהם מולקולות השייכות למשפחת הפורינים (Purine), שמיוצרות על ידי כל תא ותא בגוף, ומשמשות כתווך בייצור GDP ‏ו-GTP. לתיאוברומין אין פעילות כשאר הקסנתינים המוכרים לנו [‏קפאין ותיאופילינים (Theophylline)] וידוע שהשפעותיו של התיאוברומין במערכת העצבים המרכזית הן העלאת עירנות, ריכוז ומצב רוח[8].

טירמין - Tyramine

טירמין היא תרכובת מונואמינית (Monoamine) הידועה כמשחררת קטכולאמינים (Catecholamine). מכיוון שאינה חוצה את מחסום הדם מוח, האפקט המתקבל הוא סימפאתומימטי היקפי (Peripheral sympathomimetic). באופן שוטף ונורמאלי, טירמין עובר דהאקטיבציה (Deactivation) על ידי Monoamine Oxidase) MAO). לחולים המטופלים בחוסמי MAO עלולה להיות עלייה ברמות טירמין ותגובה סימפאתטית קשה ומסכנת חיים. טירמין נמצא במאכלים כמו גבינות, משקאות אלכוהול ובכמויות קטנות גם בשוקולד. אנשים הנוטלים חוסמי MAO נדרשים להגבלות דיאטטיות במאכלים המכילים טירמין, כולל שוקולד.

אנאנדמיד - Anandamide

אנאנדמיד הוא מוליך עצבי הפועל על קולטנים קנבינואידיים (Cannabinoid) והשפעתו דומה לזו של THC‏ (Tetrahydrocannabinol), החומר הפעיל במריחואנה. פירושו של השם Ananda בסנסקריט עתיקה הוא "אושר" והסיומת אמיד (Amide) היא השייר הכימי במולקולה. השפעתו הרפואית היא הקלה מסחרחורת ומשוער כי הוא מעורב במעגלי עונג והתנהגות. זרעי הקקאו מכילים כמוית לא מבוטלות של אנאנדמיד. במאמר שפורסם ב-Nature ב-1996 נמצא כי שוקולד המכיל קקאו מכיל כמויות משמעותיות של אנאנדמידים או חומרים שגורמים לשחרור אנאנדמידים. לא היה ברור אם הכמויות שנמצאו יכולות להשפיע ביולוגית בצורה דומה להשפעה של הסמים הפסיכוגנים. דרוש עוד מחקר על מנת להבין האם שוקולד גורם לאופוריה, והאם קיימת התמכרות פיזיולוגית לשוקולד[9].

שוקולד ומחלת פרקינסון

לאחרונה התעורר עניין בקשר בין שוקולד ומחלת פרקינסון. מחלת פרקינסון היא מחלה בה לוקים כ-25 אלף ישראלים. ביטוייה המוטורים נובעים ממחסור במתווך העצבי דופאמין (Dopamine) במוח. עד כה ידוע ששוקולד מכיל קפאין שנחשב כמפחית סיכון למחלת פרקינסון ואף כמשפר תסמינים מוטורים של המחלה. נושא זה נבדק במחקר השוואתי כפול-סמיות, שהתפרסם בנובמבר 2012 בכתב העת Journal of Neurology. במחקר זה ההשפעה התסמינית של 200 גרם שוקולד מריר (המכיל 80% קקאו) נבדקה בהשוואה לשוקולד לבן נטול קקאו. ההשפעה נמדדה בעזרת המדד המוטורי של UPDRS ‏(Unified Parkinson's Disease Rating Scale) שעה ו-3 שעות לאחר אכילת השוקולד ב-26 חולי פרקינסון, כאשר לא החולה ולא החוקר ידעו איזה שוקולד נטלו המשתתפים. נמצא כי אין לשוקולד המריר יתרון בשיפור הציונים המוטורים של החולים וכי אין תמיכה לקיומו של אפקט תסמיני לקפאין המצוי בשוקולד על התסמינים המוטורים[10].

מרכיב נוסף בשוקולד שנחקר לאחרונה הוא מרכיב אמיני שנמצא בזרעי הקקאו - β-PEA ‏(β-Phenethylamine), שיכול להיווצר גם בצורה אנדוגנית לאחר דהקרבוקסילציה (Decarboxylation) של פנילאלנין (Phenylalanine) במוח. ישנם מאכלים רבים נוספים שמכילים β-PEA כמו גבינות ויין, אך הללו מכילים כמויות נמוכות בהרבה מקקאו[11]. עד כה נעשו רק מחקרים בודדים לגבי השפעת β-PEA על תאי עצב ועל מערכת העצבים המרכזית. באוגוסט 2013 פורסם מאמר על תפקידו והשפעותיו של β-PEA, אשר היה ידוע בתכונותיו האגוניסטיות (Agonist) לקולטני דופאמין. במאמר זה דווח כי מתן β-PEA לעכברים גרם דווקא למותם של תאי עצב דופאמינרגים. אחד המנגנונים שהוצעו היה העלאת הרדיקאלים החופשיים בתאים אלו[12],[13].

המאמר האחרון הוביל לשאלה האם שוקולד יכול דווקא לעודד התפתחות מחלת פרקינסון. במאמר שפורסם באוקטובר 2013, התריעו חוקרים מהודו מפני עלייה בסיכון לפגיעה במערכת העצבים ולהתפתחות מחלת פרקינסון כתוצאה מאכילת שוקולד המכיל קקאו. לסברת החוקרים, אותו β-PEA שייך לקבוצת נוירוטוקסינים (Neurotoxins) כדוגמת רוטנון (Rotenone), אשר מצויים בעיקר בחומרי הדברה ודומים בפעולתם ל-MPTP‏ (Tetrahydropyridine-‏Methyl-4-Phenyl-1,2,3,6-‏1) וכך מעלים את הדחק החמצוני ספציפית בתאי עצב דופאמינרגים. השפעת β-PEA נבדקה בעזרת טכנולוגית Molecular docking, כאשר השתמשו בקומפלקסים מיטוכונדריאלים ו-DT-diaphorase) DTd) אנושי (אנזים נוגד חמצון). החוקרים גילו ש-β-PEA חוסם את האנזים DTd ובנוסף את הקומפלקסים המיטוכונדריאלים 1 ו-3‏[14]. קבוצת המחקר המשיכה ופרסמה כעבור חצי שנה מאמר נוסף, בניסיון לבסס קשר מולקולארי בין הרס תאי עצב המכילים דופאמין, לכל אורך המערכת המזולימבית (Mesolimbic) וגרעיני הבסיס (Basal ganglia), לבין התפתחות מחלת פרקינסון והתקדמותה. הסברה היא שכיוון שריכוז β-PEA בתאי עצב מכילי דופאמין גבוה מלכתחילה, אכילה של מוצרי מזון עם ריכוז גבוה של β-PEA לאורך זמן, עשויה לגרום להרס תאי עצב באזור, ולכן להביא לתסימנים קליניים פרקינסוניים. לאחר שהבינו את תפקיד ה-β-PEA, נבדקה השאלה, האם צריכה של שוקולד מספיקה כדי לגרום למחלת פרקינסון, בהערכה כי מי שצורך טבליית שוקולד ליום (100 גרם) יצרוך 0.83-0.36 מיליגרם β-PEA. מחקר מ-2010 מצא שישנו סיכון מוגבר לפרקינסוניזם בעכברים בוגרים הניזונים מ-0.63 עד 1.25 מיליגרם β-PEA ליום[12],[15].

מול ממצאים אלו עומדות תכונותיו החיוביות של שוקולד שמכיל כמויות גבוהות של פלבנואידים. מאמר מסין משנת 2009 הראה כי חומרים אלו מפחיתים את השפעתו הרעילה של MPTP במודל של מחלת פרקינסון בחולדות[16].

גילוי התכולה הגבוהה של פלבנואידים בפולי הקקאו הביאה לשינוי תפיסתי ולהתייחסות חיובית להשפעתו הבריאותית של השוקולד. על אף העובדה שמחקרים רבים מומנו על ידי חברות השוקולד עצמן, עובדה המעלה ספקות לגבי אמינותם, מחלחלת ההבנה כי שוקולד הינו מזון בריא לאדם. עם זאת, המטוטלת מתנדנדת בהתייחסות להבנת β-PEA ותכונותיו השונות, ומסתמנת דעה שצריכת מוצרי מזונות שמכילים β-PEA, כמו שוקולד, לאורך זמן היא שלילית ואפילו עשויה, במנגנונים שפוענחו, לגרום למחלת פרקינסון. מנגד, המידע על השפעותיו החיוביות של השוקולד מנסה לשמר עדיין את שמו וטעמו הטובים.

ביבליוגרפיה

  1. Dillinger TL, Barriga P, Escarcega S et al., J Nutr, 2000;130,2057S
  2. Lippi D, Nutrients, 2013;5:1573
  3. 3.0 3.1 Joshipura KJ, Hu FB, Manson JE et al.,. Ann Intern Med, 2001;134,1106
  4. Corti R, Flammer AJ, Hollenberg NK et al., Circulation, 2009;119,1433
  5. Ried K, Sullivan TR, Fakler P et al., Cochrane Database Syst Rev, 2012;8,CD008893.
  6. Rimbach G, Melchin M, Moehring J et al., Int J Mol Sci, 2009;10,4290
  7. Ellam S, Williamson, Annu Rev Nutr, 2013;33,105
  8. Franco R, Onatibia-Astibia A, Martinez-Pinilla E, Nutrients, 2013;5,4159
  9. di Tomaso E, Beltramo M, Piomelli D, Nature, 1996;382,677
  10. Wolz M, Schleiffer C, Klingelhofer L et al., J Neurol, 2012;259,2447
  11. Pastore P, Favaro G, Badocco D et al., J Chromatogr A, 2005;1098,111
  12. 12.0 12.1 Sengupta T, Mohanakumar KP, Neurochem Int, 2010;57,637
  13. Janssen PA, Leysen JE, Megens AA, Int J Neuropsychopharmacol, 1999;2,229
  14. Mazumder MK, Paul R, Borah A, CNS Neurosci Ther, 2013;19,596
  15. Borah A, Paul R, Mazumder MK, Neurosci Bull, 2013;29,655
  16. Ruan H, Yang Y, Zhu X, Neurosci Lett, 2009;450,152


קישורים חיצוניים


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר שחר שלי, המחלקה לנוירולוגיה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-השומר ד"ר שרון חסין-בר, המחלקה לנוירולוגיה ומרפאת פרקינסון והפרעות תנועה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל-השומר, ביה"ס לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב (יוצר\י הערך)



פורסם ב"נוירולוגיה" גליון מס' 16 ינואר 2014