מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

מחלת פרקינסון - פעילות גופנית - Parkinson's disease - physical activity

מתוך ויקירפואה

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה,
וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.



מחלת פרקינסון - פעילות גופנית
Parkinson's disease - physical activity
שמות נוספים אימון גופני בחולי פרקינסון
יוצר הערך ד"ר גלעד יהלום וד"ר שרון חסין
Themedical.png
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דפי הפירושים: – מחלת פרקינסון , פעילות גופנית

מחלת פרקינסון היא ייחודית לעומת שאר מחלות המוח הניווניות של הגיל המבוגר, בכך שהטיפול התרופתי יעיל ומביא לשיפור ניכר בתסמינים הפרקינסוניים, בתפקוד ובאיכות החיים של המטופלים. משלב תרופתי נכון ונטילה נכונה וקפדנית של התרופות יכולים לשפר משמעותית את ההתמודדות. יחד עם זאת, עם השנים ועם התקדמות המחלה, השפעתו של הטיפול העיקרי, Levodopa, פוחתת ועשויות להתפתח תנודות מוטוריות (התקצרות משך התגובה) ודיסקינזיות (Dyskinesia) - תנועתיות יתר לא רצונית. לפיכך טיפול תרופתי בלבד אינו נותן מענה מלא ללוקים במחלת פרקינסון ויש מקום רב לטיפולים משקמים, בהם סוגים שונים של פעילות גופנית. לצורך כך נדרש המטופל עצמו ליוזמה ופעולה.

מחקרים שונים ניסו לענות על השאלה האם פעילות גופנית יכולה להשפיע על בריאות המוח באדם המזדקן ועל תהליך מחלת פרקינסון במוחות החולים. מחקרים על קשישים ללא מחלת פרקינסון הדגימו בעזרת הדמייה בתהודה מגנטית (Magnetic Resonance Imaging ‏,MRI) של המוח, שעיסוק באימון גופני היה קשור לעלייה בנפח החומר הלבן והאפור במוח[1]. החלבון BDNF‏ (Brain-Derived Neurotrophic Factor) הוא פקטור צמיחה הקשור בתפקוד תא העצב, הוא תומך בו ועוזר לו לשרוד[2]. בנתיחה לאחר המוות של מוחות של נפטרים שלקו בחייהם במחלת פרקינסון, כמות ה-BDNF בחומר השחור (Substantia nigra) נמצאה ירודה משמעותית מהכמות בבריאים שנפטרו באותו הגיל[3]. מחקרים אחרים הראו כי רמת ה-BDNF בדם עולה ב-30% לאחר אימון גופני[4], כאשר במחקר אחר בחולדות נמצאה התאמה גבוהה בין רמת BDNF בדם לבין רמת ה-BDNF ברקמת המוח[5].

בנוסף, יש עדויות עקיפות לכך שיתכן שלאימון גופני אינטנסיבי השפעה מגוננת מפני התפתחות מחלת פרקינסון. מחקר אמריקאי[6] בו נכללו מעל 200,000 אנשים בריאים שמילאו שאלונים על דפוסי חיים ותזונה, ובין היתר נשאלו לגבי פעילות גופנית, בדק את הקשר בין פעילות גופנית להתפתחות מחלת פרקינסון שנים מאוחר יותר. נמצא שפעילות גופנית, במידה שהוגדרה כבינונית או גבוהה, הייתה קשורה לירידה בסיכון של כ-40% לחלות במחלה.

פעילות גופנית מודרכת אינה מהווה שירות רפואי או פארא-רפואי הכלול בסל הטיפולים של קופות החולים. חולים נוירולוגיים כרוניים, כמו אלו הלוקים במחלת פרקינסון, זכאים לקבל סדרה של עד 12 טיפולי פיזיותרפיה במסגרת קופת החולים לשנה. ניתן לראות בספרות שטווח השפעות האימונים השונים הוא מוגבל ויש צורך בפעילות גופנית קבועה, אחזקתית.

פעילות גופנית משולבת

מחקר שנערך בברזיל[7] ופורסם בשנת 2009 כלל 34 חולי פרקינסון בדרגת חומרה קלה עד בינונית. החולים חולקו ל-2 קבוצות, באחת קיבלו הנבדקים תכנית אימון אינטנסיבית (פעילות אירובית, גמישות, עבודה על חיזוק שרירים שונים, שיפור קואורדינציה מוטורית ויכולת יציבה) במשך 60 דקות כל פעם, שלוש פעמים בשבוע, למשך חצי שנה. הקבוצה השנייה קיבלה אימונים שדרשו פחות מאמץ פיזי, היו פחות אינטנסיבים וכללו תרגילי גמישות, עבודה על חיזוק שרירים שונים, קואורדינציה מוטורית ויכולת יציבה, במשך 60 דקות, פעם בשבוע למשך חצי שנה. בשתי הקבוצות חל שיפור בהחזרי היציבה וביכולת הניידות של המשתתפים, ללא הבדל משמעותי ביניהם. מכאן שבאופן כללי פעילות גופנית סדירה עדיפה על היעדר אימון, מידת האינטנסיביות של הטיפול אינה בהכרח מעלה את יעילותו ויש לחפש מאפייני פעילות אחרים שיקנו יתרון.

הליכה על הליכון (Treadmill)

הליכה מהווה את אחד המרכיבים האירובים בטיפולי פיזיותרפיה. לאחרונה פורסמו תוצאות של מטא-אנאליזה על אימון באמצעות הליכון[8]. מחקר זה, אשר ריכז מספר מחקרים קטנים שכללו בסך הכל 203 משתתפים, מצא שמטופלים עם מחלת פרקינסון, שעברו אימון באמצעות הליכון, השתפרו במהירות ההליכה, מרחק ההליכה ואורך הצעדים. עם זאת, לא ברור למשך כמה זמן נשמר השיפור.

פיזיותרפיה

השפעות הפיזיותרפיה נחקרו רבות במטופלים עם מחלת פרקינסון. מטא-אנאליזה שפורסמה ב-2012‏[9] בביטאון הרפואה הבריטי (British Medical Journal‏ ,BMJ) סקרה 39 מחקרים, שכללו בסך הכל 1827 חולי פרקינסון, והשוו בין חולי פרקינסון שטופלו בעזרת פיזיותרפיה, לבין חולים אשר לא התאמנו. נמצא שבקבוצת הפיזיותרפיה חל שיפור משמעותי במהירות ההליכה וביציבות. כמו כן נצפה שיפור משמעותי בציון הכללי, בציון המוטורי ובציון של החלק שקשור לתפקוד היומי (Activities of Daily Living ‏,ADL) בסולם ה-UPDRS‏ (Unified Parkinson's Disease Rating Scale). לא היה הבדל מהותי במידת ההשפעה של טיפולי הפיזיותרפיה השונים.

מחקר אירופאי[10] בדק את יעילות התרגול עם אותות תחושתיים (Sensory cueing). במחקר השתתפו 133 חולי פרקינסון בדרגת חומרה בינונית. המטופלים התבקשו ללכת 6 מטרים הלוך-חזור, תוך נשיאת מגש, עליו מונחות שתי כוסות מים. כל משתתף נדרש לבצע את המשימה 8 פעמים: פעמיים ללא אותות בהליכה במהירות הנוחה ביותר, פעמיים תוך כדי אותות שמיעתיים (קיצוב של מטרונום), פעמיים עם אות ראייתי (הבהוב אורות לכיוון ההליכה) ופעמיים עם אות תחושתי אחר (רטט ממכשיר שמחובר למפרק שורש כף היד). קצב האותות השונים נקבע באופן אישי (על-פי מהירות ההליכה החופשית של כל משתתף). נמצא שהחולים הצליחו להסתובב מהר יותר עם כל שלושת סוגי האותות, אך האות השמיעתי היה היעיל מכולם. בעזרת האותות השתפרה מהירות הסיבוב הן בחולים שסבלו מקיפאון בהליכה והן בחולים ללא בעיה זו.

הידרותרפיה (Hydrotherapy)

הידרותרפיה היא פעילות גופנית ייחודית שנעשית בתוך מים והיא מקובלת כחלק בלתי נפרד של התהליך השיקומי בחולים נוירולוגיים ובחולי פרקינסון בפרט. זאת בזכות סגולותיה הרבות, הכוללות שיכוך כאבים, הפחתת נוקשות והרפיית שרירים, שיפור בביצוע תנועות, עזרה בשווי משקל סטטי ודינמי וחיזוק שרירים. בנוסף לכך היא מעניקה הרגשה כללית מרעננת וטובה. פעילות זו נעשית באופן פרטני או בקבוצות, ובכך גם מספקת חוויה ומסגרת חברתית.

במחקר מספרד[11] שהשווה בין הידרותרפיה לפיזיותרפיה, השתתפו 11 חולי פרקינסון בדרגת חומרה קלה עד בינונית. כל קבוצה התאמנה פעמיים בשבוע במשך 45 דקות למשך 4 שבועות. שתי הקבוצות רשמו שיפור ביכולת היציבה, אך השיפור שנרשם בקרב קבוצת ההידרותרפיה היה מרשים יותר. כמו כן בקבוצה זו נרשם שיפור ב-UPDRS שלא הושג בקרב קבוצת הפיזיותרפיה. זהו המחקר היחיד שפורסם (נכון לשנת 2013) בספרות המדעית העולמית המבוקרת על הידרותרפיה בחולי פרקינסון.

טאי צ'י

טאי צ'י היא אמנות לחימה סינית פופולרית המתורגלת בעיקר למטרות בריאותיות ומבוססת על אימוני יציבה. טאי צ'י מהווה מצד אחד אימון איטי וזורם, בו הגוף רפוי ומצוי בהרמוניה, כך שהתרגול נועד "להפשיר" את הגוף ולהרגיע את המחשבה. מצד שני בטאי צ'י יש גם תרגול שמבוסס על חמיקה, הסטה ותגובות נגד מיידיות. התרגול מדגיש תזמון של תנועות מסוימות, זריזות ומצריך יכולת ריכוז גבוהה. ההנחה היא כי טאי צ'י יכול לשפר תפקודים מוטוריים בחולי פרקינסון עקב שילוב סטיות ריטמיות ממרכז הכובד, עמידה עם מנח כפות רגליים סימטרי ותנועות הנשלטות קרוב לגבולות יכולות היציבה.

מחקר מארצות הברית[12] בדק 33 משתתפים שלקו במחלת פרקינסון. המשתתפים חולקו ל-2 קבוצות כאשר 17 מטופלים קיבלו אימוני טאי צ'י פעמיים בשבוע במשך שעה למשך 13 שבועות, ו-16 מטופלים לא קיבלו אימונים כלל. בקבוצת הטיפול חל שיפור ביכולת היציבה, בניקוד ה-UPDRS, במהירות ההליכה קדימה ואחורה וביכולת לעמוד עקב לצד אגודל.

תוצאות מחקר רב-משתתפים על השפעת הטאי צ'י בחולי פרקינסון התפרסם ב-New England Journal of Medicine[13]. למחקר זה גוייסו 195 חולים שחולקו ל-3 קבוצות: קבוצה שעברה אימוני טאי צ'י, קבוצה שטופלה באימון עם משקולות וקבוצה שטופלה בתרגילי מתיחה בלבד. כל קבוצה התאמנה במשך שעה, פעמיים בשבוע למשך 24 שבועות. קבוצת הטאי צ'י השיגה את השיפור הגדול ביותר בתפקודי היציבה (המדד היה היכולת להטות את הגוף כמה שיותר ממרכז הכובד, מבלי ליפול - כפי שנמדד בעזרת מכשור ייעודי). קבוצת הטאי צ'י הפגינה גם שיפור משמעותי במדד ה-UPDRS, בגודל הצעדים ובמהירות ההליכה בהשוואה ללפני התחלת האימונים וגם בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות. חלה ירידה משמעותית במספר הנפילות בקרב מתאמני הטאי צ'י ובקרב הקבוצה שהתאמנה במשקולות, בהשוואה ללפני תחילת האימונים. הביצועים הטובים שהפגינה קבוצת מתאמני הטאי צ'י נבדקו ונמצאו שמורים גם 3 חודשים לאחר הפסקת האימון.

ריקוד

ריקוד כטיפול למחלת פרקינסון הוא חלק מהמגוון הרחב של פעילויות גופניות מומלצות והוא מציע שילוב של מוזיקה וקצביות עם תנועה ולעתים קרובות אינטראקציה עם בן/בת הזוג או עם בני הקבוצה. במחקר מארצות הברית שכלל 14 חולי פרקינסון[14] נמצא שריקוד טנגו אינטנסיבי (10 שיעורים בני שעה וחצי למשך שבועיים) שיפר משמעותית את יכולות היציבה ואת מדד ה-UPDRS.

במחקר אחר מארצות הברית[15] בו השתתפו 62 חולי פרקינסון, חולקו החולים ל-2 קבוצות: קבוצה של חולים שהתאמנו בריקודי טנגו פעמיים בשבוע במשך שנה וקבוצה של חולים שלא רקדו. בקבוצת רוקדי הטנגו חל שיפור משמעותי במדד ה-UPDRS המוטורי ב-10%, 23% ו-28%, בנקודות הזמן של 3, 6 ו-12 חודשים לאחר התחלת הפעילות, לעומת קבוצת הביקורת שבה לא היה שינוי משמעותי. השיפור כלל את יכולת היציבה, ההליכה וגם היכולות המוטוריות של הידיים (בזריזות וירידה בנוקשות) והוא נמשך לאורך הזמן, גם לאחר תום תקופת האימונים. רוב המחקרים על הקשר בין ריקוד ותפקוד מוטורי בחולי פרקינסון נעשו על ריקודי הטנגו. במחקר בו נעשתה השוואה בין קבוצת רוקדי טנגו, לבין רוקדי וואלס או פוקסטרוט (Foxtrot) ובין קבוצת חולים שלא רקדה, נמצא שיפור משמעותי ביכולת היציבה בין קבוצות הרוקדים לבין הקבוצה שלא רקדה. מבין הרוקדים, לא היו הבדלים ניכרים בין 2 הקבוצות[16]. לא ברור מדוע דווקא ריקודי הסלון טובים לחולי פרקינסון. יש הטוענים שזה קשור לטכניקת הריקוד אשר משלבת פעילות אירובית, קואורדינציה, צעדים לאחור שקשים לביצוע לחלק מחולי הפרקינסון ויכולת חלוקת קשב ותיאום בין המוזיקה, הריקוד והפרטנר לריקוד.

ביבליוגרפיה

  1. Colcombe SJ, Erickson KI, Scalf PE, et al., J Gerontol A Biol Sci Med Sci. 2006:61,1166
  2. Waterhouse EG, Xu B, Mol Cell Neurosci, 2009 Oct: 42,81
  3. Parain K, Murer MG, Yan Q, et al., Neuroreport., 1999, 25: 10,557
  4. Ferris LT, Williams JS, Shen CL, Med Sci Sports Exerc, 2007:39,728
  5. Karege, F, Schwald M, Cisse M, Neurosci. Lett, 2002: 328,261
  6. Xu Q, Park Y, Huang X, et al., Neurology, 2010:75,341
  7. Gobbi LT, Oliveira-Ferreira MD, Caetano MJ, et al., Parkinsonism Relat Disord, 2009:15 Suppl 3:S49
  8. Mehrholz J, Friis R, Kugler J, et al., Cochrane Database Syst Rev, 2010: 20:(1):CD007830. Review.
  9. Tomlinson CL, Patel S, Meek C, et al., BMJ, 2012: 6,345:e5004.
  10. Nieuwboer A, Baker K, Willems AM, et al., Neurorehabil Neural Repair, 2009: 23,831
  11. Vivas J, Arias P, Cudeiro J, Arch Phys Med Rehabil, 2011:92,1202
  12. Hackney ME, Earhart GM, Gait Posture, 2008: 28,456
  13. Li F, Harmer P, Fitzgerald K, et al, N Engl J Med, 2012: 366,511
  14. Hackney ME, Earhart GM, Complement Ther Med, 2009:17,203
  15. Duncan RP, Earhart GM, Neurorehabil Neural Repair, 2012: 26,132
  16. Hackney ME, Earhart GM, J Rehabil Med, 2009: 41,475

קישורים חיצוניים

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר גלעד יהלום וד"ר שרון חסין, מרפאת הפרעות תנועה, המרכז הרפואי ע"ש שיבא, תל השומר (יוצר\י הערך)


פורסם בכתב העת נוירולוגיה - כתב העת של האיגוד הנוירולוגי בישראל, נובמבר 2013, גיליון מס' 15