מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

קלפטומאניה - Cleptomania

מתוך ויקירפואה

גנבת
Kleptomania
שמות נוספים קלפטומניה
יוצר הערך פרופ' פנחס דנון
TopLogoR.jpg
 

גנבת (קלפטומניה, Kleptomania) מאופיינת בדחף בלתי נשלט לגנוב חפצים, שאינם דרושים לשם שימוש אישי או בשל ערכם הכספי. המונח "קלפטומניה" מקורו ביוונית, ופירושו "שיגעון הגניבה". המונח פורסם בספרות הרפואית לראשונה בתחילת המאה ה-19 והתנהגות זו תוארה ב-1816 ע"י Mattley ‏ בכותרת Klopemanie ‏ [1][2][3][4][5][6][7][8][9][10][11]. שכיחות הופעתה באוכלוסייה הכללית נמוכה, ושכיחותה בקרב נשים נפוצה פי 3-2 מאשר בקרב גברים [1][11].במאמר זה ביקשנו לסקור את דרכי הטיפול האפשריות בגנבת. הידיעה כי הפרעה זו ניתנת לטיפול נפשי ותרופתי, עשויה להקל את הסבל שחווים רבים מהלוקים בה.

אפידמיולוגיה

שכיחות ההופעה באוכלוסייה היא כ-0.6%. כ-81% מהמקרים המדווחים של גנבת כוללים נשים, אולם ייתכן שנתונים אלה מושפעים מנטיות תרבותיות. הגיל הממוצע של החולים בזמן האבחון הוא 35 עבור נשים (גיל פריצה משוער) ו-50 עבור גברים (גיל הפריצה אינו ידוע) [1][2][3][4][5].

אטיולוגיה

האטיולוגיה לגנבת כוללת מספר תאוריות מגישות שונות, אולם הסיבות להופעת ההפרעה עדיין אינן ידועות. לרוב, גנבת מופיעה בצמידות להפרעות פסיכיאטריות מהקשת טורדנות-כפייתיות או בצמידות להפרעות מצב רוח.

הוגי דעות פסיכואנליטיים טענו, שגנבת מבטאת הגנה של האני (Ego) בפני חרדה, תחושת הזנחה בילדות או חוויה של פגיעה רגשית. תורות פסיכואנליטיות נוספות ראו בגנבת ביטוי סמלי להתנגשויות ודחפים לא רצויים שאינם מודעים, כמו דחפים מיניים, חרדת סירוס וקנאת איבר המין הזכרי. דיווחים על תחושת ריגוש מיני או אביונה (Orgasm) בעת ביצוע הגניבה ודיווחים על חוסר תפקוד פסיכו-מיני בחולי גנבת תומכים בתורות הקושרות את התופעה לשלבים הראשונים של ההתפתחות הפסיכו-מינית.

עדויות לכך שגנבת שכיחה יותר בקרב הלוקים בהפרעות פסיכיאטריות רגשיות (Affective disorders) או הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD,‏Obsessive Compulsive Disorders) הביאו להעלאתן של השערות על תחלואת לוואי (Comorbidity theories). מספר חוקרים הניחו קיום קשר בין הופעתה של גנבת להפרעות מצב רוח, ביניהן גם התקפי מניה. חוקרים אחרים טוענים, כי גנבת אינה הפרעה בשליטה בדחפים גרידא, ומשייכים אותה להפרעות מקשת הOCD, דוגמת הפרעות אכילה, קניינות כפייתית, הימור כפייתי ותלישת שיער כפייתית (Trichotillomania)‏ [1][4][5].

קליניקה

גנבת מאופיינת בדחף בלתי נשלט לגנוב חפצים, שאינם דרושים לשם שימוש אישי או בשל ערכם הכספי.

אבחנה

במהלך השנים היו שסברו שגנבת אינה הפרעה פסיכיאטרית העומדת בפני עצמה, אלא תסמין בלבד. התופעה הוכרה באופן רשמי כהפרעה פסיכיאטרית במהדורה התשיעית של ה-ICD ובמהדורה השלישית של ה-DSM.

המדדים לאבחון גנבת לפי ה-DSM-IV כוללים:

  1. חוסר יכולת חוזר ונשנה לעמוד בפני דחפים לגניבת חפצים שאינם דרושים לשם שימוש אישי או בשל ערכם הכספי.
  2. תחושה גוברת של מתח סמוך לביצוע הגניבה.
  3. תחושה של הנאה, סיפוק או הקלה בזמן ביצוע הגניבה.
  4. הפעולה עצמה אינה מבוצעת לשם הבעת כעס או נקמה.
  5. הגניבה אינה באה בתגובה למחשבת שווא או הזיה.

ב-DSM-IV מודגש, כי פעולת הגניבה אינה מוסברת בצורה טובה יותר כנובעת מהפרעת התנהגות (Conduct disorder), אירוע של מניה (Mania) או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (Antisocial personality disorder).

בהבחנה בין גנבת לכייסות יש להדגיש, שכייסות נעשית במתכוון והיא כרוכה ברווח אישי מביצוע הגניבה, ואילו גנבת מאופיינת בתחושות אשמה שמופיעות לאחר הגניבה, ובעדות להפרעה פסיכיאטרית [2][3].

בחלק ניכר מהחולים רגשות האשם והבושה שהם חווים בשל גנבת מונעים מהם לחשוף את ההתנהגות של הגנבת בפני הפסיכיאטר בשלב האנמנזה (Anamnesis) הראשונית. אנו סבורים, שהגברת המודעות בציבור הרופאים לקיומה של ההפרעה ודרכי הטיפול האפשריות עשויות לתרום לאבחון מוקדם של גנבת בקרב הלוקים בה ולמנוע הפרעות נוספות.

טיפול

הניסיון הקליני שנצבר בטיפול בגנבת מדגים, שמרבית החולים אינם פונים מיוזמתם לטיפול בהפרעה. בדרך כלל הלוקים בגנבת נשלחים לטיפול נפשי בהוראת שופט או מגיעים לטיפול בשל הופעתה של הפרעה נפשית נוספת. ברוב המקרים, ההפרעה הנוספת היא דיכאון או הפרעת חרדה. הסיבה לכך היא, שהגניבה מובילה להופעת רגשי אשם קשים לאחר המעשה, ואלה עלולים לגרום למצבי חרדה ודיכאון ולהחמיר הפרעות קיימות. מסיבה זו נועד תפקיד מכריע לאבחון גנבת בשלבים ראשוניים של הופעתה. ככל שהטיפול יינתן בשלבים מוקדמים יותר של הגנבת, תימנע החמרה במצבו הנפשי של החולה, הנובעת מתחושת אשם.

ההתערבות הטיפולית המקובלת במקרי גנבת היא שילוב של טיפול נפשי ותרופתי.

פסיכותרפיה דינמית וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT‏,Cognitive Behavioral Therapy) משמשים לטיפול נפשי בגנבת. הספרות כוללת מספר מצומצם למדי של פרשות חולים, אך עולה ממנה, כי טיפול התנהגותי מקובל יותר בטיפול בהפרעה זו, ומצויים דיווחים על שיפור שהושג באמצעותו.

הטיפול התרופתי מבוסס על נוגדי דיכאון או מייצבי מצב רוח. Clomipramine ומעכבים בררנים של ספיגה מחדש של סרוטונין (SSRIs,‏ Selective Serotonin Reuptake Inhibitors) ביניהן ‏ Fluoxetine ‏,‏Favoxil‏ (Fluvoxamine) , ‏Paroxetine דווחו כיעילות במניעת גנבת. עם זאת, קיימים דיווחים על הופעת והחמרת הגנבת או על ביטויים אחרים של אי שליטה בדחפים בקרב חולים פסיכיאטרים שרמות הסרוטונין באזורים מסוימים במוחם עלו באופן ניכר בעקבות הטיפול התרופתי בSSRIs. ‏ [6][7][8].

לאחרונה, דווח על יעילותה של התרופה Naltrexone הפועלת כנוגדת קולטנים לאופיאטים (Opiates), בטיפול בגנבת[9]. תרופה זו משמשת בעיקר לטיפול בשתיינות ובהתמכרות לאופיאטים, אולם היא נמצאה יעילה גם בטיפול בהפרעות מקשת טורדנות- כפייתיות, ביניהן הימור כפייתי והפרעות אכילה. עם זאת, יעילות תרופה זו נבחנה עד כה בשני חולים בלבד, שעל אחד מהם דווח לעיל [9]. גם תרופות מסוג מייצבי מצב רוח חדשים, כמו Topiramate ו-Valproic acid היו יעילות בטיפול בגנבת [10][11]. דרוש מחקר מבוקר נוסף כדי לאשש ממצאים מוקדמים אלה, ולגבש אפשרות נוספת לטיפול בלוקים בגנבת [11].

לסיכום, כיום נראה שהטיפול היעיל ביותר בגנבת הוא שילוב של מתן CBT וטיפול תרופתי באמצעות SSRIs ‏[6][7][8]. לאחרונה, הועלתה אפשרות חלופית לטיפול תרופתי בחולי גנבת באמצעות מעכב דופאמינרגי (Naltrexone).

פרוגנוזה

דגלים אדומים

ביבליוגרפיה

  1. 1.0 1.1 1.2 1.3 Dannon PN, Lepkifker E, Iancu I, et al. Kleptomania: An irresistible urge to steal. A review of the literature. Acta Belgica 1997;97:95-101
  2. 2.0 2.1 2.2 American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 4th Ed. Washington DC, American Psychiatric Association, 1994
  3. 3.0 3.1 3.2 World Health Organization: The ICD-10 Classification of Mental and Behavioral Disorders. Geneva, Switzerland: World Health Organization 1992;241-244
  4. 4.0 4.1 4.2 Dannon PN, Lowengrub K, Sasson M, et al. Comorbid psychiatric diagnosis in kleptomania and pathological gambling: a preliminary comparison study. European Psychiatry 2004;19:299-302
  5. 5.0 5.1 5.2 Dannon PN, Lowengrub K, Iancu I, et al. Kleptomania: Comorbid psychiatric diagnosis in patients and their families. Psychopathology 2004;37:76-80
  6. 6.0 6.1 6.2 Kindler S, Dannon PN, Iancu I, et al. Emergence of Kleptomania during treatment of depression with SSRI’s. Clinical Neuropharmacology 1997;20:126-129
  7. 7.0 7.1 7.2 Dannon PN, Iancu I, Hirschmann S, et al. Emergence of Kleptomania with SSRI’s (Case series). Psychiatry Review 1998;4:6-8
  8. 8.0 8.1 8.2 Lepkifker E, Dannon PN, Iancu I, et al. Successfull treatment of Kleptomania with SSRI’s. Clinical Neuropharmacology 1999;22:40-43
  9. 9.0 9.1 9.2 Dannon PN, Iancu I, Grunhaus L. Naltrexone treatment in kleptomanic patients. Human Psychopharmacology Clinical and Experimental 1999;14:583-585
  10. 10.0 10.1 Dannon PN. Topiramate could be effective in the treatment of kleptomania - a case series and review of the literature. Clinical Neuropharmacology 2003;26:1-4
  11. 11.0 11.1 11.2 11.3 Durst R, Katz G, Teitelbaum A, et al. Kleptomania. CNS Drugs 2001;15:185-195

קישורים חיצוניים


המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' פנחס דנון, מנהל מחלקת מחקר ויחידת גרייה מוחית במרכזים נס ציונה-באר יעקב, פרופסור חבר קליני בביה"ס לרפואה, אוניברסיטת תל אביב (יוצר\י הערך) , וגב' תמי לב וגב' דנה פולק (עורכים נוספים)


פורסם בכתב העת Israeli Journal of Pediatrics, דצמבר 2008, גיליון מס' 2, מדיקל מדיה