כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק מגנזיום - Magnesium
| מדריך בדיקות מעבדה | |
| מגנזיום | |
|---|---|
| Magnesium | |
| מעבדה | כימיה בדם |
| תחום | הערכת רמת מגנזיום באבחון הפרעות בקצב לב או בתפקוד הכליות, וכן בסיוע לפענוח הופעת פרכוסים ואבחון מחלות עצב-שריר |
 | |
| יחידות מדידה | מיליגרם לדציליטר |
| טווח ערכים תקין | 1.8-2.7 מיליגרם לדציליטר |
| יוצר הערך | פרופ' בן עמי סלע, פרק המבוא נלקח מאתר משרד הבריאות |
מגנזיום הוא מינרל חיוני שהכרחי לתפקוד תקין של התאים בגוף. זהו המינרל הרביעי בשכיחותו בגוף, ושני בשכיחותו בתאי הגוף. מינרל זה חשוב לפעילות התקינה של מערכות שונות בגוף כגון מערכת הלב וכלי הדם, מערכת החיסון, מערכת העצבים העצמות והשרירים.
כ-50% מהמגנזיום בגוף, נמצא בעצם. היתרה נמצאת בתאי רקמות הגוף והאיברים. מגנזיום מסייע בשמירה על תפקוד תקין של השרירים והעצבים, שמירה על קצב לב יציב, תמיכה בתפקוד תקין של מערכת החיסון וכן בבניית העצמות. כמו כן הוא מסייע בוויסות רמות הסוכר בדם ובשמירה על לחץ דם תקין.
חוסר במגנזיום בגוף נקשר עם הפרעות בקצב הלב, המנבאות תמותה, כתוצאה מאוטם בשריר הלב.
- המקורות העיקריים למגנזיום במזון
המקורות העיקריים למגנזיום ממזון הם ירקות, בעיקר ירקות עליים ירוקים, קטניות, אגוזים, זרעים, דגנים מלאים ומוצריהם (למשל לחם מקמח מלא). מזונות אלה הם חלק מתזונה בריאה, מגוונת ומאוזנת המומלצת במסגרת פירמידת המזון הישראלית.
- צריכה
דיווחים רבים במדינות מערביות מעידים על ירידה בצריכת המגנזיום בשל שינוי בהרגלי התזונה והמעבר למזון מעובד.
כתוצאה מכך, יורדת תכולת המגנזיום בגוף, בעיקר אצל מבוגרים וקשישים, שאצלם יש, בנוסף לירידה בצריכת מזונות עשירים במגנזיום, גם ירידה ביכולת הספיגה של מגנזיום במעיים, נטילת תרופות הגורמות לירידתו במחסני הגוף (כגון: משתנים, דיגוקסין, תרופות אנטיביוטיות מסוימות). מחלות נלוות, כגון סוכרת, גורמות אף הן לירידה בריכוז המגנזיום בגוף, עקב עלייה בהפרשתו בשתן.
באוכלוסיית ישראל צפויה להתרחש ירידה נוספת עקב חשיפה לחום (הגורם לאיבוד מגנזיום בזיעה), ולמצבי לחץ ומתח ממושכים (הגורמים לאיבוד מגנזיום בשתן בשל העלייה ברמת האדרנלין).
- מגנזיום במי שתייה
מי הברז בישראל ובעולם מכילים מגנזיום בריכוזים שונים. תכולת המגנזיום במי הברז משתנה ממקום למקום וכן בהתאם להיצע המים.
מים "קשים" (עשירים במינרלים) מכילים יותר מגנזיום מאשר מים "רכים" (דלי מינרלים).
מי הברז מהווים מקור חשוב למגנזיום. במקומות בהם המים קשים, כדוגמת ישראל, מי השתייה מהווים כ-20% ממקורות המגנזיום בגוף האדם, ולכן חסר של מגנזיום במי השתייה לאורך זמן עלול לגרום לירידה בתכולת המגנזיום בגוף, ובהתאם לזאת, לעלייה בתחלואה ובתמותה.
לתכולת המגנזיום במים חשיבות כפולה שכן חלק גדול מהתזונה כולל מים בדרך עקיפה (שתיית מים על ידי בעלי חיים המהווים מקור למזון, הכנת מזון ושטיפתו).
על בסיס הידע המדעי הקיים ממחקרים רבים לגבי השפעת מגנזיום על הבריאות, ניתן להגיע למסקנה כי שתייה של מים דלי או חסרי מגנזיום עלולה להביא לסיכון בריאותי ובעיקר לעלייה בתחלואה ובתמותה ממחלות לב וכלי דם.
מטרת הבדיקה
אבחון מצבים של היפומגנזמיה בעיקר, הנובעים מליקויים מטבוליים אך גם תזונתיים. ספיגה לקויה של מגנזיום במעיים, הפרשה מוגזמת בכליות מעודף אלדוסטרון או של הורמוני התירואיד, אלכוהוליזם, וכמובן טיפולים כימותרפיים בציספלטין, עלולים לגרום לחסר מתכת דו ערכית זו. חסרים ממושכים במגנזיום עלולים לגרום להפרעות בתפקודי עצב-שריר, פרכוסים, ומסוכנת מכול ההפרעה לקצב הלב. הבדיקה חיונית גם לאיתור מצבי יתר-מגנזיום, שהם אמנם פחות שכיחים אך לא פחות מסוכנים.
בסיס פיזיולוגי
מגנזיום הוא הקטיון הדו-ערכי הרביעי ברמת שכיחותו בגוף, והשני ברמת שכיחותו בתוך תאים, אחרי סידן. מגנזיום משמש כקו-פקטור של אנזימים רבים הכרוכים בחילוף החומרים של גלוקוזה, בעיקר אנזימים המשתמשים ב-ATP כקו-פקטור. למגנזיום תפקיד חשוב בפעילות אינסולין, כאשר אינסולין מעודד קליטת מגנזיום ברקמות הרגישות להורמון. ידוע שרמות מגנזיום נמוכות בסוכרת מסוג 2, אך גם במצבי יתר לחץ-דם. תפקידי מגנזיום בגוף רבים ומגוונים, החל מחשיבות מתכת זו בבניית עצם, אנרגיית השריר, וויסות חום הגוף ויצירת חלבונים וחומצות גרעין. למגנזיום תפקיד חשוב בהומאוסטאזיס של סידן ושל העצם. כמות המגנזיום היומית המומלצת לצריכה (RDA) לנשים בגילים שבין 14 ל-18 היא 360 מיליגרם, והיא יורדת מעט מעל גיל 18 שנה ומתייצבת על 310 מיליגרם. בגברים כמויות המגנזיום הנצרך המומלצות מעט גבוהות יותר, כאשר בין הגילים 14 ו-18 שנה מומלץ על 410 מיליגרם ליום, ומעל גיל 18 מומלץ על 400-420 מיליגרם. הסינון של מגנזיום בפקעיות הכליה, והספיגה מחדש באבוביות הקריבניות מקביל לזה של סידן, ונמצא תחת השפעה של ההורמון הפארא-תירואידי (PTH). במקרים של אי-ספיקה מתונה או מתקדמת של הכליות, נמצא רמה מוגברת של מגנזיום בפלזמה. כ-50% עד 60% מכלל המגנזיום בגוף מרוכזים בעצם כמרכיב אינטגראלי של מארג הידרוקסי-אפטיט (30-40%) וכמרכיב הניתן לשחלוף (15-20%) הנספח לאפטיט ונמצא בשיווי משקל עם הנוזל החוץ-תאי בעצם. בערך 20% מכלל המגנזיום בגוף מרוכזים בשריר, ועוד כ-20% נמצאים בתוך תאי דם, ובתוך תאים ברקמות הגוף השונות. שינויים בתכולת מגנזיום בגוף משתקפים בעיקר ברמת מתכת זו בעצמות השלד, ופחות בתכולת מגנזיום בפלזמה המכילה רק 1% מכלל המגנזיום בגוף. ראוי לציון ש-71% מהמגנזיום בפלזמה הוא במצב חופשי, 22% קשור לאלבומין, ועוד 7% קשור לגלובולין.
דרגת הספיגה של מגנזיום במעי מהמזון נעה בין 44% במזון מאוזן, לבין 76% במזון דל במגנזיום. מקורות למגנזיום במזון הם: ירקות כהים, דגנים מלאים, שקדים, אגוזי פקאן, אגוזי קשיו, אגוזי ברזיל, ערמונים, סובין, גרעינים, קטניות, נבטי חיטה, דוחן, אורז חום, מוצרי סויה כגון קמח סויה וטופו, אבוקדו ומשמש מיובש. אצירת מגנזיום בכליות יעילה ביותר, כאשר במצבי חסר מגנזיום בגוף הפרשתו בשתן דלה ביותר. כמו בסידן, במצבי חסר מגנזיום בדם, ההורמון PTH יודע לגייס מגנזיום מרקמת העצם, וכאשר רמת האחרון בפלזמה גבוהה מדי, יש דיכוי על ידי משוב של פעילות PTH. מעניין לציין שאם כי ירידה חריפה ברמת מגנזיום בדם מעלה את רמת PTH בדם, הרי שחסר כרוני במגנזיום דווקא גורם להפחתה בהפרשת הורמון זה. בנוסף, מצבי חסר כרוני במגנזיום יכולים להביא להפחתת התגובתיות של רקמות המטרה להשפעה של PTH, ומצב זה של היפו-פארא-תירואידיזם יכול להוביל להיפוקלצמיה משנית.
פענוח תוצאות הבדיקה
היפו-מגנזמיה: בהגדרה מצבים עם רמת מגנזיום נמוכה מ-2.0 מיליגרם לדציליטר מוגדרים כמצבי חסר. בדרך כלל מצבי חסר חריף במגנזיום אינם שכיחים בגין יכולתן המפותחת של הכליות למנוע הפרשתו בשתן באותם מצבים. ספיגה לקויה של מגנזיום במצבים של steatorrhea, בתסמונות של ספיגה לקויה, ובמצבים של מעי שקוצר בניתוחים, עלולים להביא לחסר כרוני במגנזיום. לעתים נמצא בתינוקות בעיות ספיגה ספציפית של מגנזיום. חסר במגנזיום עלול להופיע בחמצת סוכרתית, במצבי תזונה לקויה בעיקר בדיאטה דלת חלבון, אלכוהוליזם, שלשולים ממושכים, כוויות נרחבות, היפרפאראתירואידיזם וכן היפרתירואידיזם, יתר פעילות של יותרת הכליה וייצור יתר של אלדוסטרון, צריכת תכשירים מְשַתנים, הפרשת יתר בכליות כתוצאה מטיפול בגנטמיצין, דיגוקסין, מניטול, ציקלוספורין, תרופה נוגדת פטרת כאמפותריצין B, מתוטרקסאט או ציספלטינום. מצב של היפו-ממגנזמיה יכול להופיע באלה המוזנים לאורך זמן בעירוי תוך-ורידי (TPN) ללא מגנזיום, במטופלים בדיאליזה, באלה עם חמצת טובולארית (RTA) או עם נמק טובולארי חריף (ATN), פנקראטיטיס חריפה, או כאלה עם הפרעות אנדוקריניות דוגמת קטו-אצידוזיס סוכרתית, תסמונת Bartter, הפרשה לא סדירה של ADH, מצבי היפו-קלמיה וכן hypercalciuria. מצבים של היפו-אלבומינמיה, צמקת הכבד, החדרת אינסולין, הנקה ממושכת, שימוש במרחיב דרכי הנשימה theophylline, וצריכת אפינפרין, כל אלה יכולים לגרום לרמת חסר של מגנזיום.
למרות שרמת מגנזיום בדם נמדדת כנמוכה, אין בכך בהכרח לבטא רמת מגנזיום נמוכה בתאים עצמם, כיוון שקטיון דו-ערכי זה הוא בעיקרו תוך-תאי. לכן יש כאלה המצדדים במדידת רמת מגנזיום באריתרוציטים להערכת סטאטוס מגנזיום ברקמות. היפומגנזמיה ממושכת עלולה לגרום לעייפות, חולשת שרירים, תופעות של נמלול, פרכוסים או התכווצויות שריר, ירידה בתיאבון, הזיות, בעיות זיכרון ואף שינויי אישיות, בחילות והקאות, והפרעות למשק הסידן והאשלגן ולהפרעות קצב הלב. במצבים של היפו-מגנזמיה כרונית מתונה, ניתן להמליץ על דיאטה עשירה במגנזיום, אם כי במצבי חסר חריפים עירוי תוך ורידי עשוי להיות פיתרון הולם.
היפר-מגנזמיה: רמת מגנזיום שמעל 4.5 מיליגרם לדציליטר היא תופעה פחות שכיחה ותאובחן בדרך כלל באלה עם אי-ספיקת כליות, או אלה הצורכים מלחי מגנזיום כחומרים משלשלים, או תרופות מכילות מגנזיום כסותרי חומצה (antacids). נשים עם רעלת הריון או preeclampsia המטופלות בעירוי תוך-ורידי של MgSO4, חייבות להיות מנוטרות בהקפדה למניעת מצב של רמות מגנזיום מוגזמות שעלולות אף להגיע ל-11.0 מיליגרם לדציליטר. מצבים של היפר-מגנזמיה עלולים להופיע במצביuremia , באי-ספיקה כרונית או חריפה של הכליות הנכשלות בפינוי מגנזיום, במצבים של גלומרולונפריטיס כרונית, במחלת אדיסון, במיאלומה נפוצה, בלופוס, ובהרעלת אוקסלאט. לעתים הרס ניכר של רקמה הבא לביטוי ברבדומיוליזה נכרך גם כן ביתר מגנזיום בדם. מצבים בלתי תלויים של היפר-קלצמיה, היפר-קלמיה, קטו-אצידוזיס סוכרתית חריפה או הרעלת דיגוקסין וכן טיפול בליתיום, עלולים אף להגביר את ההפרעה לפעילות הלב מעודף מגנזיום. היפר-מגנזמיה כרונית, ולבטח חריפה, עלולה לגרום לחולשה, לחץ-דם נמוך, רדמת, נמנמת, מצב בלבולי, קשיי נשימה, והפרעת קצב לב עד כדי הפסקת פעילותו. מצבים קריטיים כאלה יחייבו טיפול חירום בעירוי של תמיסת סידן.בדרך כלל השפעות של יתר מגנזיום בדם שעלולות לעכב את מערכת המוליכות החשמלית של הלב באות לביטוי בתחום הריכוזים של 6-12 מיליגרם לדציליטר; ריכוזי מגנזיום בתחום שבין 12 עד 15.5 מיליגרם לדציליטר גורמים לאיבוד החזרי גידים עמוקים; מגנזיום בדם בריכוז של 18 מיליגרם לדציליטר עלול לגרום לשיתוק של מערכת הנשימה; וברמות נדירות של 24 מיליגרם לדציליטר מגנזיום יגרום לדום לב.
הוראות לביצוע הבדיקה
אין צורך בצום, ודגימת הדם נלקחת במבחנה כימית (פקק אדום או צהוב), וחיוני ביותר לסרכז את הדם ללא עיכוב, ולהפריד את תאי הדם מהנסיוב. דם המוליטי עלול לתת תוצאות מגנזיום מוגברות, כיוון שאריתרוציטים מכילים פי-3 יותר מגנזיום חופשי מאשר בפלזמה, כיוון שמגנזיום אינו קשור לממברנת התא שלא כמו סידן. אין לשלוח דם במבחנת ספירת-דם (EDTA), או במבנה המכילה ציטראט כיוון שנוגדי-קרישה אלה קושרים מגנזיום, באופן שעלול לתת תשובה נמוכה כזובה. אין הבדלים משמעותיים ברמות מגנזיום בדם הנלקח בשעות שונות לאורך היממה. רצוי לא ליטול דם סמוך לפעילות גופנית נמרצת, אך כאמור נטילת דם בסמיכות לשעת הארוחה אינה משפיעה.