כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק תרופות לטיפול בהפטיטיס B ו-Hepatitis B and C treatment - C
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| תרופות לטיפול בהפטיטיס B ו-C | ||
|---|---|---|
| ' | ||
| יוצר הערך | ד"ר מריוס בראון | |
לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דף הפירושים – הפטיטיס
בכל דיון על טיפול תרופתי, יש לקחת בחשבון שהתפתחותו תלויה קשר הדוק באיתור ואפיין מחולל המחלה ובהבנת המנגנונים בהם מחולל זה גודם לפגיעה במאחסן.
התסמונת הקלינית של הפטיטיס עם צהבת תוארה כבר ע"י היפוקרטס.
המונחים הפטיטיס A ו-B נקבעו ב־1947 על מנת להבדיל בין הפטיטיס זיהומית מועברת בהדבקה פומית (A) והפטיטיס המועברת דרך הדם (B). הנגיפים שגורמים להפטיטיס נתגלו מאוחר יותר: נגיף ההפטיטיס HBV-B ב-1960, הפטיטיס HAV-A ב-1973, הפטיטיס דלטא-HDV ב־1977 והפטיטיס C־HCV רק ב־1987[1] [2] [3] [4].
טרום עידן זיהוי הנגיפים, הטיפול בהפטיטיס כלל המלצות למנוחה, כלכלה מזינה ותרופות לטיפול בתסמינים.
בשנות ה־50 של המאה ה-20, החלו להשתמש בטיפול בהפטיטיס בתרופות נוגדות הדלקת הפוטנטיות ביותר- קורטיקוסטרואידים. חלק מהמקרים השתפרו בעקבות טיפול זה, רמת אנדמי הכבד והבילירובין ירדו. לאחר גילוי נגיף ההפטיטיס B הסתבר שאותם מקרים שסבלו מהפטיטיס B לא השתפרו ולמרות שבתחילה נצפתה תגובה טובה, לאחר הפסקת התרופה התלקחה המחלה, לעתים בצורה קשה בהרבה[5].
גילוי HBV אפשר איתור סמנים לאבחון ומעקב אחר שלבי הזיהום. ועריכת מחקרים לקביעת המהלך הטבעי של המחלה. הראשון להתגלות היה HBs Antigen, אנטיגן חלבון המעטפת המעיד על זיהום בנגיף. המצאות האנטיגן HB e בניסיוב מעידה על רפליקציה גבוהה של הנגיף. הופעה של נוגדנים נגד anti HBeAb -e, מעידה על מעבר לשלב רפליקציה נמוך יותר, לפעמים בדרך להבראה מלאה ולפעמים המשך זיהום כרוני, אבל ברמה נמוכה יותר ופחות נזק לרקמת הכבד. הופעה של נוגדנים נגד anti HBsAb -HBsAg מעידה על הבראה מהפטיטיס B.
הנוגדנים anti HBsAb מגנים מפני זיהום בהפטיטיס b (ראו טבלה 1).
HBV הוא נגיף המורכב מגדיל DNA ומוקף מעטפת.
הנגיף אינו גורם נזק ישיר לתאי הכבד. זיהום נגרם כתוצאה מהיחס בין הנגיף למערכת החיסון. תגובה יעילה תוביל להשמדת תאי הכבד המכילים את הנגיף והבראה מלאה, קרי שליטה אימונולוגיה בזיהום, תפקוד כבד תקין והיעדר נגיף מהדם, היסטולוגיה תקינה של הכבד, אך לאו דווקא סילוק הגנום של הנגיף מתאי הכבד. אי לכך, גם באנשים שהבריאו מהפטיטיס B, המחלה עלולה להתעורר במצב של דיכוי חיסוני עמוק. שיתוק חלקי של מערכת החיסון כלפי הנגיף יוביל לזיהום כרוני ודלקת כרונית בכבד בדרגות שונות - מדלקת קלה ביותר ועד דלקת כרונית קשה שגורמת לפיברוזיס בכבד ומתקדמת לשחמת. הנגיף הוא נגיף DNA שעובר אינטגרציה לתוך הגרעין של תאי הכבד ועלול לגרום לסרטן כבד (איור 1). הסיכון לסרטן עולה ככל שהרפלקציה של הנגיף גבוהה יותר (כפי שנמדדת בכמות חומצות הגרעין של הנגיף בניסיוב HBV DNA), משך המחלה ממושך ככל שדרגת הפיברוזיס קשה יותר, אך יכול להופיע גם בנשאי HBV ללא פיברוזיס מתקדם.
בשנת 1957 גילו שני חוקרי חיידקים, Alick Isaacs ו-jean Lindenmann, חומר מופרש מתאים שמגן עליהם מפני זיהום בנגיפים וקראו לו אינטרפרון. בהמשך נתגלה שהחומר יכול לשמש גם לטיפול בממאירויות. היכולת לייצר אינטרפרון באופן תעשייתי הובילה לניסויים קליניים במחלות רבות, והגיוני היה לנסותו כטיפול נגד דלקת נגיפית של הכבד. בניסויים קליניים שנעשו ב-1976 נמצא שטיפול באינטרפרון אלפא יכול לדכא את כל הסמנים של זיהום HBV בסרום ושטיפול מעל חודש יכול להוביל לתגובה ממושכת[6].
אינטרפרון אלפא היה לתרופה הראשונה היעילה בטיפול בהפטיטיס B כרונית. מנגנון הפעולה כולל שפעול מערכת החיסון כדי להשיג שליטה ממושכת בזיהום בהפטיטיס B. הטיפול מוביל להיעלמות HBeAg והופעה של נוגדנים antiHBeAb ולעתים רחוקות אף היעלמות HBsAg מהדם והופעה של נוגדנים מחסנים anti HBsAb. התוצאות הטובות ביותר מושגות במטופלים עם HBeAg בדם שיש להם עלייה באנזימי הכבד ורפליקציה יחסית נמוכה של הנגיף. היעלמות HBsAg כרוכה בשיפור הפרוגנוזה של המטופלים לטווח רחוק[7].
לטיפול באינטרפרון אלפא מספר חסרונות, חלקם קשורים במבנה וזמן מחצית החיים של החומר המחייב מתן זריקה תת עורית כל יום או כל יומיים, ותופעות הלוואי הקשורות לפעילות הביולוגית אשר מחקות תופעות שנצפות בזמן תחלואה במחלות נגיפיות כגון שפעת. אינטרפרון הוא ציטוקין שמפעיל Interferon response genes וגורם לשפעול תאי דלקת והפרשה של ציטוקינים וכימוקינים נוספים. תופעות הלוואי הנפוצות הן חום, כאב שרירים, שינוים התנהגותיים, דיכאון, ירידה בספירת הדם ובעיקר טסיות עקב דיכוי מח העצם. תופעות נוספות הנובעות מעצם מנגנון הפעולה הן החמרה במחלות אוטואימוניות ובעיקר לופוס (SLE) והחמרה בדלקת הכבד ודחיית איברים מושתלים, ולכן קיימות התווית נגד לשימוש בטיפול באינטרפרון בחולים הסובלים ממחלות אוטואימוניות ובמושתלי איברים. חולים הסובלים משחמת מתקדמת או דלקת כבד קשה עלולים לסבול מהתלקחות קשה של הפטיטיס עקב טיפול באינטרפרון ולהתדרדר קשות, לכן גם במקרים אלו יש להימנע משימוש בתרופה.
הנגיף עובר רפליקציה ע״י Reverse transcriptase שהוא מייצר בעצמו ולא קיים בבני אדם. עד לשנות ה-90 נוסו מעכבים רבים של רפליקציה וירלית כגון: ,adenine arabinoside, acyclovir zidovudine ribavirine, כולם ללא תועלת משמעותית. היה רושם כי foscarnet שיפר הישרדות במקרים בודדים של דלקת פולמיננטית.
המהפכה האמיתית חלה כשמחקרים קליניים גדולים אישרו יעילות הטיפול הפומי כמעכבי פרוטיאזה נגיפית של HBV, חומרים השייכים לקבוצת ה-Nudeoside/nucleotide inhibitors. טיפול ב-lamivudine למשך שנה הוביל לנורמליזציה של אנדמי הכבד ושיפור במדדי הדלקת בביופסיה של הכבד ב-68% מהמטופלים. בחלק מהמטופלים נצפתה גם השפעה חיובית על הפיברוזיס. הטיפול גרם להופעה של antiHBeAb ב-16% מהמטופלים (טיפול באינטרפחץ באוכלוסייה דומה גורם ל- 20% מהפך מ-HBeAg ל-HBeAb). השיפור ההיסטולוגי
ביבליוגרפיה
- ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה1 - ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה2 - ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה3 - ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה4 - ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה5 - ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה6 - ↑ שגיאת ציטוט: תג
<ref>לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשםהערה8