כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק בדיקת נוגדנים סטרונגילואידים - Strongyloides IgG
| מדריך בדיקות מעבדה | |
| בדיקת נוגדנים סטרונגילואידים | |
|---|---|
| Strongyloides igg | |
| שמות אחרים | נוגדני IgG כנגד Strongyloides בנסיוב |
| מעבדה | כימיה בדם או פרזיטולוגיה בדם. |
| תחום | הדבקה עם הנמטודה strongyloides. |
 | |
| יוצר הערך | פרופ' בן-עמי סלע |
מטרת הבדיקה: זיהוי נוגדנים כנגד Strongyloides. בדיקה זו אינה יעילה לניטור תגובת המטופל לתרפיה כיוון שנוגדנים מסוג IgG כנגד Strongyloides יכולים לחישאר חיוביים גם לאחר התפוגגות ההדבקה.
מידע קליני
Strongyloidiasis היא מחלה טפילית הנגרמת על ידי תולעת המעי הנימית סטאונגילואידיס סטרקורליס (Strongyloides stercoralis), נמטודה אנדמית לאזורים טרופיים ותת-טרופיים בעולם. S stercoralis מופיע גם בחלק הדרום מזרחי בארצות הברית כולל באזורים החקלאיים של קנטאקי, טנסי, וירג'יניה, וצפון קרולינה. סדרה קטנה של מחקרים אפידמיולוגיים בארצות הברית זיהתה ש-0-6.1% מהאנשים באזרים אלה מכילים נוגדנים כנגד S stercoralis. לנמטודה זו יש מחזור חיים מורכב המתחיל עם הבשלות של הזַחַל הפילריפורמי (חוטי) בקרקע חמה ולחה (Starr ו-Montegomery ב-Am J Trop Med Hyg משנת 2011). הזחל חודר לעור החשוף ונודד דרך הדם לריאות, ומשם הוא יכול לעלות דרך המערכת הברונכיאלית ונבלע. ברגע שהוא מגיע למעי הדק, הזחל מתבגר והופך לתולעת בוגרת המתיישבת ברירית המעי. תולעים נקביות מְעֻבֶּרות מייצרות בייצים המתפתחות לזחלים בלתח מדביקים במערכת העיכול המופרשות בסוף בצואה. פרק הזמן מהחדירה לעור עד להופעת Strongyloides בצואה נמשך בין 3–4 שבועות. התסמינים השכיחים ביותר של ההדבקה מתונים, וכוללים כאבים ברום הבטן, בחילה, שלשולים מתונים, והקאות. בנקודת החדירה, העור יכול להיות דלקתי ומגרד. הנדידה של הזחל דרך הריאות עד לטרכיאה עלולה לגרום לשיעול יבש, נשימה שורקנית ו-hemoptysis מתון. hemoptysis או גְּנִיחַת דָּם היא תסמין המתאר העלאת ליחה דמית ממערכת הנשימה. הדימום המופיע בתסמין זה יכול לנבוע מכל אחד מחלקי מערכת הנשימה, מבית הקול ועד לרקמת הריאה והנאדיות, והוא נבדל מדימום מהאף או דימום מדרכי העיכול העליונות אשר יכולים להיראות לעיתים כשיעול דמי.
גם אאוזינופיליה השכיחה באלה עם strongyloidiasis, אינה ממצא אוניברסלי, ואילו היעדר של אאוזינופיליה אינו יכול לשלול הדבקה. במספר מטופלים, בעיקר אלה עם מערכת חיסון מוחלשת, הזחלים מתבגרים לזחלים מדביקים במערכת הגסטרו-אינטסטינלית וגורמים לאוטו-הדבקה. הזחלים החוטיים חודרים לרירית הגסטרו-אינטסטינלית, נודדים לריאות ובכך משלימים את מעגל החיים שלהם. אוטו-הדבקה ברמה נמוכה, יכולה לשמור את הנמטודה במאחסן למשך שנים עד עשרות שנים. בקרב מטופלים ההופכים להיות פגועים חיסונית באופן חמור, אוטו-הדבקה עלולה לגרום להיפר-הדבקה, עד כדי תמותה. היפר-הדבקה נמצאה כרוכה בהדבקה באדם של תאי T ליפוטרופיים type 1 (להלן HTLV-1). אם הטיפול אינו יעיל, הזחלים עלולים להתפשט לריאות, ללב, לכבד ול-CNS. ספטיסמיה ומנינגיטיס שכיחים במקרים של היפר-הדבקה עם Strongyloides בגין הזיהום של זרם הדם ושל ה-CNS על ידי חיידקים שמקורם במערכת הגסטרו-אינטסטינלית. התרופות לטיפול בהדבקה עם strongyloides הן ivermectin ו-thiabendazole.
אינטרפרטציה
תוצאה חיובית דהיינו הימצאות נוגדנים מסוג IgG כנגד Strongyloides, מציעה הדבקה עכשווית או בעבר. תוצאות חיוביות כזובות (false-positive) יכולות להופיע כאשר יש הדבקות עם הלמינטים אחרים כגון Trichinella, או עם Taenia solium. נדרשת במקרים אלה התאמה קלינית. תוצאה שלילית כאשר לא נמצאים נוגדנים מסוג IgG כנגד Strongyloides, שוללת אפשרות של הדבקה עם נמטודה זו. מומלץ על חזרה על הבדיקה לאחר 10–14 יום. ערכי התוצאה מתאימים לכל הגילים (Ramanathan וחב' ב-J Infect Dis משנת 2008, ו-Krolewiecki וחב' ב-Clin Vaccine Immunol משנת 2010).
הסוג Strongyloides fuelleborni שכיח בעיקר באזורים טרופיים. Strongyloides stercoralis הוא טפיל של פרימטים באפריקה, באזורים הטרופיים של אסיה ובגינאה החדשה. Strongyloides papillosus מדביק בקר, חזירים, כבשים, עיזים וחולדות. Strongyloides ransomi מדביק חזירים (Bonilla וחב' ב-Arch Dermatol משנת 2000). Strongyloides ratti מדביק בעיקר חולדות. Strongyloides myopotami מדביק נוטריות, בהן הוא גורם לדרמטיטיס ב־Cat Owner's Home Vet משנת 2008). Handbookstrongyloidiasis (ללEldredge וחב' משנת 2008).
הוראות לביצוע הבדיקה
את הדם יש לדגום למבחנה כימית או למבחנת ג'ל (פקק אדום או צהוב). לאחר הסרכוז יש להעביר את הנוזל העליון למבחנת פלסטיק. שיטת הבדיקה: ELISA. מידע על יציבות הדגימה: נסיוב מקורר (מועדף) יציב למשך 30 יום, כמו גם נסיוב קפוא.
ראו גם
המידע שבדף זה נכתב על ידי פרופ' בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-שומר;
החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה, פקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב (יוצר הערך)