הצגת המקור של הדף "גורם מעכב נדידת מקרופאגים - Macrophage migration inhibitory factor"

{{בדיקת מעבדה
|שם עברי=גורם מעכב נדידת מקרופאגים
|שם לועזי=macrophage migration inhibitory factor
|קיצור=MIF,{{כ}} glycosylation-inhibiting factor (להלן GIF) ,L-dopachrome isomerase ו-phenylpyruvate tautomerase.
|תמונה=
|כיתוב תמונה=
|מעבדה=[[כימיה בדם]]
|תחום=סמן במגוון מחלות
|יחידות מדידה=
|טווח ערכים תקין=מתחת ל-5 ננוגרם/מ"ל
|יוצר הערך=[[משתמש:בן עמי סלע|פרופ' בן-עמי סלע]]
|אחראי הערך=
}}
==הפיזיולוגיה של macrophage migration inhibitory factor==
החלבון macrophage migration inhibitory factor (להלן (MIF מקודד באדם על ידי הגן MIF (Weiser וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 1989, ו-Kozak וחב' ב-Genomics משנת 1995). גן זה ממוקם על כרומוזום 22 בעמדה 22q11.2. אף על פי שעד 10 פסבדו-גנים זוהו בעכבר, תַּעְתִּיק אחד של mRNA בגודל של 0.6kb זוהה באדם ובעכבר (Kozak וחב' ב-Genomics משנת 1995, ו-Bozza וחב' באותו כתב עת מאותה שנה). MIF מפגין רמה גבוהה של הומולוגיה עם מינים שונים, עם 90% זהות בין אדם ומכרסמים (Bernhagen וחב' ב-Biochemistry משנת 1994, Nishihira וחב' ב-Biochim Biophys Acta משנת 1995, ו-Sugimoto וחב' ב-FEBS Lett משנת 1996). ל-MIF יש הומולוגיה של בערך 30% עם החלבון הכרוך איתו, D-topachrome tautomerase, המכונה MIF-2, שהגן המקודד לו נמצא על אותו כרומוזום באדם ובעכבר (Esumi וחב' ב-Mamm Genome משנת 1998, ו-Sugimoto וחב' ב-Biochemistry משנת 1999). למשפחת MIF יש הומולגיה ארכיטקטונית עם איזומראזות מיקרוביאליות כולל oxalocrotonate, tautomerase, {{כ}}c{{כ}}5-arboxymethyl-2-hydroxymuconate, ו-chorismate mutase (Subramanya וחב' ב-Biochemistry משנת 1996). המונומר של MIF הוא פפטיד שגודלו 12 אלף דלטון, המורכב מ-114 חומצות אמינו. למרות הנוכחות של שני שיירי aspargine כנקודות קישור לגליקוליזציה, דיווחו Zheng וחב' ב-Nat Cell Biol משנת 2015 ש-MIF עובר O-GlcNacylation ב-Ser112/Thr113, ושמודיפיקציה זו היא בעלת תפקיד חדש כגון עיכוב של הקולטן של EGF. מחקרים עם NMR מצביעים על כך שיש ל-MIF גמישות קונפורמטורית בעיקר באזור ה-C-טרמינלי, בעוד שהאזור ה-N-טרמינלי הוא יחסית קשוח (Muhlhahn וחב' ב-Protein Sci משנת 1996).

MIF הוא רגולטור חשוב של החסינות הטבעית (innate immunity){{כ}} (Calandra ו-Roger ב-Nat Rev Immunol משנת 2003). משפחת העל של MIF כוללת גם חלבון נוסף עם תכונות תפקודיות דומות, D-dopachrome tautomerase (להלן D-Dt){{כ}} (Günther וחב' ב-Drugs Discovery Today משנת 2019, ו-Farr וחב' ב-Front Immunol משנת 2020). האנטיגן CD74 מהווה קולטן עבור MIF. אנטיגנים בקטריאליים מגרים תאי דם לבנים להפריש MIF לצירקולציה, ואז האחרון נקשר ל-CD74 על פני תאי חיסון אחרים לעודד תגובה חיסונית חריפה, לפיכך MIF מסווג כציטוקין דלקתי. יתרה מכך, גלוקו-קורטיקואידים גם כן מעודדים תאי דם לבנים להפריש MMIF,, ובכך MIF פועל באופן חלקי כנגד ההשפעות המעכבות שיש לגלוקו-קורטיקואידים על מערכת החיסון (Larson ו-Horak ב-Crit Care משנת 2006). לבסוף, טראומה משפעלת את החלק הקדמי של בלוטת יותרת המוח הקדמית להפריש MIF.

MIF התגלה לראשונה בשנת 1966, והיה למעשה אחד הציטוקינים הראשונים שהתגלו (Bloom ו-Bennett ב-Science משנת 1966, ו-David ב-Proc Natl Acad Sci USA מאותה שנה). בתחילה תואר MIF כפעילות חיסונית שניתן היה לבודד מהנוזל בו שהו לימפוציטים מסוג T, ונמצא שהוא מעכב את הנדידה של מקרופאגים. במהלך השנים הפעילות של MIF נכרכה עם delayed-type hypersensitivity (Nathan וחב' ב-J Exp Med משנת 1971). MIF שובט, והמבנה שלו אופיין על ידי גיבוש, על ידי ספקטרוסקופיה של רזוננס מגנטי ובשיטות ביוכימיות שונות (Bernhagen וחב' ב-Nature משנת 1993). יש להזכיר שמספר מאפיינים מבניים של MIF עדיין לא פוענחו, כאשר לדוגמה לא ברור האם הטרימר של MIF הוא אמנם המצב האוליגומרי החיוני לפעילותו הפיזיולוגית. למעשה, ישנם מספר מחקרים המציעים שפעילות MIF מתווכת על ידי מבנה דימרי או אפילו מונומרי (Tomura וחב' ב-J Immunol משנת 1999, Mischke וחב' ב-FEBS Lett משנת 1998, ו-Muhlhahn וחב' ב-Protein Sci משנת 1996). MIF הוא בעל מספר תכונות בלתי רגילות המבדילות אותו מציטוקינים אחרים (Donnelly וחב' ב-Mol Med Today משנת 1998, Calamdra ו-Bucala ב-Crit Rev Immunol משנת 1997). MIF נחשב לציטוקין פלאוטרופי של לימפוציטים ומקרופאגים, אם כי מספר מחקרים מתייחסים אליו כאל גורם אנדוקריני. באופן מרתק, הודגם שיש ל-MIF שתי פעילויות קטליטיות נבדלות, האחת של tautomerase והאחרת של oxidoreducase . בהתאם, כיוון שפעילותו האחרונה מזכירה את פעילויות ה-oxidoreductase של משפחת ה-thioreduxin, מוגדר MIF כ-"redoxkine" (על פי Ghezzi במאמר משנת 2000).

MIF נפוץ בתאי חיסון ובכאלה שאינם תאי חיסון, כולל ברקמות היקפיות שונות. הפעילויות הקריטיות ביותר שלו מקיפות את הרגולציה של פעילות מקרופאגים (Calandra וחב' ב-J Exp Med משנת 1994, ו-Onodera וחב' ב-immunology משנת 1997), פעילות חיסונית של לימפוציטים (Bacher וחב' ב-Proc natl Acad Sci USA משנת 1996, ו-Abe וחב' ב-J Immunol משנת 2001), ופעילויות אנדוקריניות (Calandra וחב' ב-Nature משנת 1995, Meinhardt וחב' ב-Endocrinology משנת 1996, Waeber וחב' ב-Proc natl Acad Sci USA משנת 1996, ו-Bacher וחב' ב-Mol Med משנת 1998). MIF הוא בעל פעילות רגולטורית מנוגדת לפעילויות שהן immunosuppresive ונוגדות דלקת של גלוקו-קורטיקואידים (Donnelly וחב' ב-Nat Med משנת 1997, Santos וחב' ב-Clin Exp Immunol משנת 2001, ו-Daun ו-Cannon ב-Am J Physiol משנת 2000). תכונה ייחודית נוספת של MIF שהוא יכול להיות מופרש ממגוון תאים בלי שיש לו רצף של leader leader{{כ}}-N טרמינלי, או רצף signal תוך מולקולרי האמור לסייע לו בחדירה לתוך הרטיקולום האנדופלזמטי של התא. המסקנה היא ש-MIF מופרש במסלול לא-קונבנציונלי חסר leader. בנוסף, MIF שונה מציטוקינים בהקשר של פרופיל הביטוי שלו. ציטוקינים בדרך כלל מיוצרים כתוצאה מהשראה, בעוד ש-MIF מבוטא באופן קונסטיטוטיבי במגוון תאים, ולכן הוא כה נפוץ ברקמות רבות (Benigni וחב' ב-J Clin Invest משנת 2000).

MIF הוא חלבון מאוד משומר עם הומולוגיות עתיקות-יומין בצמחים, בפרוטוזואה, בנמטודות ובחסרי חוליות (Sparkes וחב' ב-Immunobiol משנת 2017). העניין ב-MIF התעורר בשל תפקודו בשִׁמּוּר רקמתי של מקרופאגים, פעילות שדווחה לראשונה בשנת 1932 על ידי Rich וחב' ב-Johns Hopkins Hospital כאשר נמצא שההֲגִירָה של של תאי דלקת מהרקמה הלימפואידית בבעלי חיים מרוגשים על ידי מיקובקטריום הופרעה בנוכחות אנטיגן. מבחנים על MIF החלו מתבצעים בהרחבה בשנות ה-60 תוך ניצול פעילותו in vitro כמשתתף ב-delayed-type hypersensitivity, ואז גם הוא הופיע כתווך הלא-אימונוגלובוליני הראשון (או ציטוקין) (George ו-Vaughn ב-Proc Soc Exp Biol Med משנת 1962, ו-David ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 1966). אלא שהשיבוט המולקולרי של MIF, התרחש רק אחרי התגלית שחלבון זה מתפקד כמווסת של דיכוי מהערכת החיסונית על ידי גלוקו-קורטיקואידים, לאחר חיפוש אחר מווסתים אנדוגניים של פעילות גלוקו-קורטיקואידים של האדרנל (Bernhagen וחב' ב-Nature משנת 1993, ואותם חוקרים ב-Biochemistry משנת 1994).

MIF שובט לראשונה מהתאים הקדמיים של בלוטת יותרת המוח, תוך התבססות על תצפיות שבניגוד למווסתים פיזיולוגיים של ההומאוסטאזיס של פחמימות (אינסולין או גלוקגון), של מינרלים (קלציטונין-הורמון פאראתירואידי), או של דופן כלי-דם (אצטילכולין או אדרנלין), לא תוארו קודם לכן בצירקולציה תווכים המווסתים את הפעילות האימונולוגית של גלוקו-קורטיקואידים. התגלית של חלבון "חדש" המופרש על ידי תאים קורטיקוטרופיים של יותרת המוח בעכברים רגישים לאנדוטוקסין, הובילה לריצוף של הגן MIF. סימון אימונולוגי עם חלקיקי זהב, ואנליזה במיקרוסקופ אלקטרוני, מיקמו את MIF בגרנולות המפרישות של תאים קורטיקוטרופיים שמכילים גם Nishino) ACTH וחב' ב-Mol Med משנת 1995). MIF מהווה 0.5% מכלל החלבון של בלוטת יותרת המוח, שניתן להשוות לתכולה של הורמוני בלוטה זו (ACTH כ-0.2% ופרולקטין כ-0.8%). Corticotropin-releasing factor משרה את הביטוי וההפרשה של MIF מתאי יותרת המוח, כשמסלול זה תלוי ב-cAMP (Waeber וחב' ב-Mol Endocrinol משנת 1998). בעכברים המאותגרים על ידי אנדוטוקסין של חיידקים גראם-שליליים, חלה ירידה מהירה בתכולת MIF ביותרת המוח, ובמקביל עלייה ברמת MIF בפלזמה. גם בחולדות ריכוז MIF בצירקולציה עולה 3–4 שעות לאחר חשיפה לעקה, בדומה לעלייה ברמות ACTH וגלוקו-קורטיקואיד בצירקולציה (Calandra וחב' ב-Nature משנת 1995). בנוסף, MIF נע באופן נורמלי בצירקולציה ברמות של 2–6 ננוגרם/מ"ל בהתאם ל-circadian rhythm (Petrovsky וחב' ב-Cell Biol משנת 2003). הקשר בין רמות קורטיזול ו-MIF בפלזמה נלמדו במטופל שבלוטת יותרת המוח שלו הוסרה בניתוח והיה מטופל עם קורטיזון, ונמצא שרמות MIF עלו תוך 2–3 שעות בהשוואה לרמות קורטיזול בפלזמה. מחקרים בעכברים שבלוטת יותרת המוח שלהם הוסרה, הראו מקור נוסף של MIF במקרופאגים ובמונוציטים (Calandra וחב' ב-J Exp Med משנת 1994). בדומה לתאים הקדמיים של יותרת המוח, מקרופאגים מכילים כמויות ניכרות של MIF המופרש מהם לאחר גירוי התאים. מחקרים בחולדות הראו ש-MIF מופרש בנוסף ליותרת המוח, גם מבלוטת האדרנל, מהריאות, מהכבד ומהטחול, וכן מהכליות ומהעור, תוך 6 שעות לאחר גירוי דלקתי סיסטמי (Bacher וחב' ב-Am J Pathol משנת 1997).

==המבנה ומצבי אוליגומריזציה של MIF==
MIF הוא בעל מבנה טרימרי המורכב מ-3 תת-יחידות זהות, שכל אחת מהן מכילה שני סלילוני אלפא אנטי מקבילים, וארבעה גדילים של beta sheets (על פי Sun וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 1996, ו-Al Abed ו-VanPatten ב-Future Med Chem משנת 2011). המונומרים מקיפים תעלה מרכזית עם סימטריה רוטציונית משולשת.

כמעט 20 שנה לאחר גילויו, מספר קבוצות מחקר דיווחו על ראיות של מולקולות בעלות משקל מולקולרי שונה שהיו בעלי פעילות הדומה לזו של MIF, אך בהמשך התברר שפעילות זו מיוחסת למספר חלבונים (Possanza וחב' ב-Science משנת 1979, ו-Weiser וחב' ב-J Immunol משנת 1981). מחקרים בשנות ה-90 זיהו MIF ביונקים, כבעל מופע מונומרי, דימרי, טרימרי או כתערובת של אוליגומרים, בשיטות של כרומטוגרפיה ,dynamic light scattering, אולטרצנטריפוגציה אנליטית, cross linking ו-NMR (על פי Nishihira וחב' ב-Mol Biol Int משנת 1993, Galat וחב' ב-Eur J Biochem משנת 1994, Mischke וחב' ב-FEBS Lett משנת 1998, ו-Zerovnik וחב' ב-Eur J Biochem משנת 1999). מאוחר יותר נמצא שמבנים גבישיים של MIF מאדם ומחולדה, מתגבשים שניהם כטרימרים עם תעלה בולטת לחדירת סולבנטים, וממצא דומה התגלה בהמשך במינים נוספים (Dobson וחב' ב-Protein Sci משנת 2009, ו-Buchko וחב' ב-J Struct Funct Genomics משנת 2013). המתווה האוליגומרי של MIF רלוונטי לתפקוד שלו, וכך לדוגמה פעילות ה-tautomerase האינטריסית האינטרינזית של MIF, תלויה בטרימר מתפקד, הממוקם בין הגומחה ההידרופובית של MIF לבין תת-יחידות מונומריות סמוכות. נמצא שטרימר "כלוא" של MIF שומר על מספר פעילויות ביולוגיות של MIF, כגון היכולת להיקשר ל-CD74 או לשפעל את MAPK {{כ}}(mitoen-activated protein kinase) (על פי Fan וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 2013).

התפקיד של MIF בתגובה החיסונית ובפתוגנזה של מחלות אוטו-אימוניות קשור הן לתחום של תחלואה זו וכן להתקדמותה. אללים וריאנטים של MIF, המצויים באופן שכיח באוכלוסייה (Zhong וחב' ב-Nucleic Acids Res משנת 2005), מוכרים כמאפננים (modulators) של האוטו-אימוניות (Yente וחב' ב-FASEB J משנת 2009, Renner וחב' באותו כתב עת משנת 2012, Das וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 2013, Plant וחב' ב-Am J Respir Crit Care Med משנת 2005, Torres וחב' ב-Hum Immunol משנת 2009, ו-Das וחב' ב-J Infect Dis משנת 2013). נתונים גנטיים תומכים בתפקיד של ביטוי גבוה של אללים של MIF בחומרה הקלינית ובסיבוכים של איברי-קצה במספר מחלות ראומטיות אוטו-אימוניות כולל RA (RA (על פי Baugh ווחב' ב-Genes Immun משנת 2002, Radstake וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2005, ו-Llamas-Covarrubias וחב' ב-Cytokine משנת 2013), ב-Juvenile idiopathic Arthritis (על פי Donn וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2002), ב-systemic sclerosis (על פי Wu וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2006, ו-Bosinni-Castillo ב-Rheumatology משנת 2011), ב-SLE (על פי Sanchez וחב' ב-Genes Immun משנת 2006, Sreih וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2011, ו-De la Cruz-Mosso וחב' ב-Hum Immunol משנת 2014), וב-systemic vasculitis (על פי Sreih וחב' ב-Arthtritis Rheum משנת 2018).

==הפעילות האנזימטית של MIF==
אחת האפשרויות ליכולת MIF לתווך בפעילויות מגוונות היא פעילותו האנזימטית. MIF מייצג פעילות אנזימטית של החלבון thiol oxidoreductase (Kleemann וחב' ב-J Mol Biol משנת 1998), ופעילות של tautomerase/isomerase{{כ}} (Rosengren וחב' ב-Mol Med משנת 1996). יש לו גם פעילות של catecholamine converting {{כ}} (Matsunaga וחב' ב-J Biol Chem משנת 1999). אף על פי שנלמדו היטב האתרים הקטליטיים של MIF, לא ברור לחלוטין המנגנון לפיו אתרים אלה קשורים לפעילות הפיזיולוגית והפתו-פיזיולוגית של MIF (Kleemann וחב' ב-FEBS Lett משנת 1998, Bendrat וחב' ב-Biochemistry משנת 1997, Swope וחב' ב-EMBO J משנת 1998, ו-Hermanowski-Vosatka וחב' ב-Biochemistry משנת 1999). בין כל הקורלציות האפשריות בין מבנה ותפקוד שנבחנו, נראה שהמקרה היחיד בו קורלציה כזו נמצאה בוודאות היא הפעילות האנטי-רגולטורית של MIF על גלוקו-קוריקואידים, המושפעת מפעילות ה-redox שלו.

MIF מכיל שני motifs בעלי פעילות קטליטית. ה-motif הראשון הוא בעל 27 חומצות אמינו וממוקם בקצה ה-N-טרמינלי ומתפקד כ-phenylpyruvate tautomerase המסוגל לקטלז את ההמרה של 2-carboxy-2,3-dihydroindole-5,6-quinone (להלן dopachrome) ל-dihydroxyindole-2{{כ}}-5,6-carboxylic acid (להלן DHICA) (Leng וחב' ב-J Exp Med משנת 2003). MIF מכיל גם אתר קטליטי המורכב מ-Cys-Ala-Leu-Cys בין השיירים 57 ו-60 שמתפקד כ-disulfide reductase.

==איתות על ידי MIF==
הקולטן של MIF הוא קומפלקס כפול של איתות המורכב מהחלבון CD74 אליו נקשר MIF וכן ממעביר האיתות הידוע כ-CD44{{כ}} (Leng וחב' ב-J Exp Med משנת 2003, ו-Shi וחב' ב-Immunity משנת 2006). כאשר MIF נקשר ל-CD74 מגייס קולטן זה את CD44 ושני קולטנים אלה עוברים פוספורילציה במקטע הציטוזולי שלהם, כדי להתחיל העברת איתותים אל תוך התא (Yoo וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 2016). במונוציטים ובתאי סטרומה האיתות מתקדם על ידי שפעול של tyrosine kinase הידוע כ-Lck (שהוא טירוזין קינאזה הכרוך עם CD44 וחבר במשפחת Src. השפעול של Lck מלווה על ידי שפעול של APK kinase (להלן MEK) שמוביל לפוספורילציה של ERK1/2 MAPK, לשדרוג של cPLA2 ולטרנסלוקציה גרעינית של p53, ועל ידי כך עיכוב של אפופטוזיס והארכת שרידות התאים ושפעול דלקת (Mitchell וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 2002). ההתקשרות של MIF עם קולטנו מאתחלת ביקוע תוך-ממברנלי של CD74 על ידי הפרוטאזה SPPL2A, מה שיוצר מקטע תוך-ציטופלזמטי המכיל 42 חומצות אמינו (להלן CD74-ICD) בתאי B, וייתכן גם בתאים אחרים (Bucala ו-Shachar ב-Mini Rev Med Chem משנת 2014, Lantner וחב' ב-Blood משנת 207, ו-Schneppenheim וחב' ב-J Exp Med משנת 2014). המקטע CD74-ICD עובר אינטראקציה בציטופלזמה עם p65, על מנת לחדור לגרעין התא.

[[קובץ:MIF1.png|מרכז|600 פיקסלים]]

==סקירה של MIF במחלה==
גלוקו-קורטיקואידים מפחיתים דלקת על ידי השפעתם על מגוון רחב של מסלולי איתות, וכאשר מטפלים בהם פרמאקולוגית הם עשויים אף להציל חיים (Rhen ו-Cidlowski ב-N Eng J Med משנת 2005). אכן, אלמלא המגבלות במינון הטיפולי עם גלוקו-קורטיקואידים בגין תופעות הלוואי השליליות שלהם הכוללות לא רק הגברה מסוכנת של דיכוי מערכת החיסון, אלא גם פגיעת טיפול זה בריפוי פצעים, ביצירת אוסטאופורוזיס, גרימת יתר לחץ-דם, עמידות לאינסולין ועיכוב גדילה, גלוקו-קורטיקואידים היו עשויים לספק שליטה אידיאלית על תהליכי דלקת העלולים לפגוע ברקמות. יש תצפית התחלתית על כך ש-MIF מופרש מהתאים הקורטיקוטרופיים הקדמיים של יותרת המוח, הובילה למחקרים על אודות אינטראקציה תפקודית אפשרית בינו לבין ACTH. הסתבר ש-MIF פועל in vitro כנגד הדיכוי המושרה על ידי גלוקו-קורטיקואידים של הפרשת ציטוקינים על ידי מקרופאגים משופעלים (כדוגמת TNF ,IL-8 ,IL-6 ו-IL-1 כאשר in vivo מונע MIF באופן מוחלט את ההשפעה המגינה של גלוקו-קורטיקואידים במודל של דלקת קטלנית הנגרמת על ידי אנדוטוקסין. האינטראקציה בין MIF לבין גלוקו-קורטיקואידים נחקרה במודל של ארתריטיס ניסויי בחולדות מהן הוסרה בלוטת האדרנל (ולפיכך חסרים גלוקו-קורטיקואידים), מה שגרם בהן תחלואה פולמיננטית קטלנית. נטרול אימוני של MIF הגן באופן מלא על חולדות אלו מפני ארתריטיס קטלנית, מה שתומך בפעילות של MIF בשדרג תהליך דלקת כאשר לא קיימת התנגדות מצד גלוקו-קורטיקואידים אנדוגניים (Leech וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2000). גלוקו-קורטיקואידים מווסתים את הנדידה של לויקוציטים בין הרקמות השונות. במודל של עקה חריפה בה רמת קורטיקוסטרון בפלזמה עולה פי-80 תוך שעה אחת, טיפול עם נוגדן כנגד MIF עודד את היציאה של לויקוציטים היקפיים מהצירקולציה המושרית על ידי העקה, מה שתואם את ההשפעה האנטי-רגולטורית של MIF על גלוקו-קורטיקואידים.

בגלל תכונותיו הרגולטוריות הנרחבות, MIF הוא מתווך קריטי במספר מחלות של מערכת החיסון ובמצבי דלקת כולל הלם ספטי (Calandra וחב' ב-Proc Natl Acad Sci USA משנת 1998, ו-Bozza וחב' ב-J Exp Med משנת 1999), בדלקת מפרקים שגרונית (RA) (על פי Mikulowska וחב' ב-J Immunol משנת 1997, Lan וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 1999), ב-delayed-type hypersensitivity (על פי Leech וחב' ב-Transplantation משנת 1998, Bernhagen וחב' ב-J Exp Med משנת 1996, ו-Shimizu וחב' ב-J Allergy Clin Immunol משנת 1999), במחלות ריאה דלקתיות (Rossi וחב' ב-J Clin Invest משנת 1998, ו-Makita וחב' ב-Am J Respir Crit Care Med משנת 1998), ובסרטן (Takahashi וחב' ב-Mol Med משנת 1998, Chesney וחב' ב-Mol Med משנת 1999, Shimizu וחב' ב-Biochim Biophys Res Commun משנת 1999, Kamimura וחב' ב-Cancer משנת 2000, Meyer-Siegler ב-J Interferon Cytokine Res משנת 2000, ו-del Vecchio וחב' ב-Prostate משנת 2000). השימוש הפוטנציאלי באסטרטגיות טיפוליות המבוססות על MIF מבוסס על אפליקציה מוצלחת של נוגדנים חד שבטיים כנגד MIF במודלים קדם-קליניים של ספסיס, של RA ושל טומורוגנזה (Ogawa וחב' ב-Cytokine משנת 2000).

עכברים נטולי MIF הם בעלי רמות נמוכות יותר של גלוקו-קורטיקואידים בצירקולציה, מה שצפוי מווסת אנדוגני מנוגד, ועכברים אלה לוקים בבשלות משובשת של הריאות בעוברים, שזו אחת מהתפקודים ההתפתחותיים של גלוקו-קוטיקואידים (Kevill וחב' ב-J Immunol משנת 2008). ב-experimental autoimmune encephalomyelitis (להלן EAE) שהוא מודל של [[טרשת נפוצה]]), [[dexamethasone]] היה משמעותית יעיל יותר בעכברי -/-Mif מאשר מאשר בעכברי wild-type (על פי Ji) וחב' ב-Neuroimflamm משנת 2015). הפעילות האנטגוניסטית של MIF כנגד ההשפעה מדכאת החיסון של גלוקו-קורטיקואידים, מתבצעת במספר שלבים רגולטוריים חשובים של התגובה החיסונית. MIF מדכא in vitro את ההשרייה על ידי גלוקו-קורטיקואידים של המעכב IκB של גורם השעתוק NF-κB (על פי Daun ו-Cannon ב-Am J Physiol משנת 2000, ו-Wang וחב' ב-Arthritis Res Ther משנת 2012), וכן MIF אנטגוניסט של MAPK phosphatase-1 המדכא את mitogen-activated protein kinase (להלן MAPK), ואף גורם לדה-פוספורילציה של extracellular-signal-regulated kinase1/2 (להלן ERK1.2), וכן לדה-פוספורילציה של JUN N-terminal kinase (להלן JNK) וכן לדה-פוספורילציה של p38 MAPKs (על פי Roger וחב' ב-Eur J Immunol משנת 2005, ו-Aeberli וחב' ב-FEBS Lett משנת 2006). נמצא ש-MIF גם הופך את הדיכוי המושרה על ידי גלוקו-קורטיקואידים של הפעילות הציטופלזמטית של hospholipase A2 (להלן cPLA2) המושרית על ידי ציטוקינים, וכן MIF מעכב את ההפרשה של חומצה אראכידונית, זאת על ידי שדרוג השפעול של ERK1/2 MAPK (על פי Mitchell וחב' ב-J Biol Chem משנת 1999). היכולת האנטגוניסטית של MIF בהקשר של דיכוי התגובה החיסונית בתיווך גלוקו-קורטיקואידים, נמצאת בהתאמה עם התצפיות על קורלציות קליניות בין ביטוי MIF והמינון של גלוקו-קורטיקואידים (Foote וחב' ב-J Rheumatol משנת 2004), כמו גם בהתאמה עם הביטוי המוגבר של IκB במטופלים עם SLE העמידים לטיפול עם גלוקו-קורטיקואידים. הממצא שרמות פיזיולוגיות נמוכות של גלוקו-קורטיקואידים מעודדות הפרשה של MIF ממונוציטים, ממקרופאגים ומתאי T, מצביע ביתר שאת על הקשרים ההומאוסטטיים בין שני מתווכים אלה (Leng וחב' ב-Cytokine משנת 2009). נמצא שבריכוזים נוגדי-דלקת גבוהים של גלוקו-קורטיקואידים (מעל 10<sup>-8</sup> M), נמנעת הפרשת MIF (על פי Wintermantel וחב' ב-Mol Biol משנת 2005). עיכוב הפעילות מדכאת החיסון של גלוקו-קורטיקואידים מסתמן כמנגנון קריטי לפעילות הדלקתית של MIF. לפיכך, עיכוב של MIF הוצע כאסטרטגיה פרמאקולוגית מועילה פוטנציאלית לטיפול במחלות דלקתיות או אוטו-אומוניות, ובעיקר מצבים המאופיינים על ידי עמידות לתרפיה על ידי גלוקו-קורטיקואידים או מצבים המאופיינים על ידי תלות בגלוקו-קורטיקואידים (Flaster וחב' ב-Mol Endocrinol משנת 2007).

==התפקוד של MIF במחלות ראומטיות==
ראומטואיד ארתריטיס (RA): הממצא הניסויי שהנטרול האימונולוגי או ההשמטה הגנטית של MIF מפחיתים מחלה במודל של עכברים של ארתריטיס דלקתי, הביאה חוקרים לבחון את המנגנון התפקודי של MIF ב-RA, והממצא הראשוני היה שחסר של MIF מפחית את הביטוי של ציטוקינים אחדים כגון IL-17, IL-6, IL-1 ו-TNF (על פי Leech וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2005, Singh וחב' ב-Rheumatol משנת 2013, Herrero וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2013, ו-Mikulowska וחב' ב-J Immunol משנת 1997). נמצא ש-MIF מבוטא באופן בולט בפלזמה ובנוזל הסינוביום של מטופלים עם RA (על פי Morand וחב' ב-Rheumatology משנת 2002, Kim וחב' ב-J Rheumatol משנת 2007, ו-Hernandez-Palma וחב' ב-Cytokine משנת 2018). ניסויים בתרבית עם פיברובלסטים סינוביאליים באדם, מייצרים MIF באופן ספונטני, וזה משרה איתות פרוליפרטיבי בתלות ב- CD74, וכן יצירה דלקתית של פרוסטגלנדין ,PGE2, כמו גם עמידות לאפופטוזיס (Sampey וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2001, ו-Lacey וחב' באותו כתב עת משנת 2003). כמו כן MIF מגדיל את הביטוי של מטלופרוטאינאזות הפוגעות במשתית (matrix) של התא (Onodera וחב' ב-J Biol Chem משנת 2000, ו-Pagozdi וחב' ב-Arthritis Res Ther משנת 2006), ומעודד תגובות אנגיוגניות הנחוצות להרחבה של ההרס של התְּבַלּוּל ((pannus) הראומטואידי (Amin וחב' ב-Circ Res משנת 2003, Elsby וחב' ב-Arthritis Rheum משנת 2009, ו-You וחב' באותו כתב עת משנת 2018). בתאים מונו-נוקלאריים MIF מאותת דרך CD74 לגרום לפוספורילציה של ERK1/2, ומעכב את השפעול המותנה של אפופטוזיס התלוי ב-p53 ועל ידי כך משמר רמות גבוהות של יצירת ציטוקינים דלקתיים.

==רמות מוגברות של MIF בדם ההיקפי בנשים עם אנדומטריוזיס==
נמצא שנגעים אנדומטריוטים, ובעיקר אלה עם וסקולריזציה נרחבת, הנחשבים נגעי האנדומטריום המוקדמים והפעילים ביותר של המחלה, מבטאים MIF באופן בולט (Kats וחב' ב-J Clin Endocrinol Metabol משנת 2002). בהמשך התגלו רמות מוגברות של MIF בנוזל הפריטונאלי של נשים עם אנדומטריוזיס (Kats וחב' ב-Fertil Steril משנת 2002). לפיכך, Morin וחב' בחנו את רמת MIF בנסיוב של נשים עם אנדומטריוזיס ודיווחו על ממצאיהם ב-Fertil Steril משנת 2005). מחקר זה הראה עלייה של 364% בנסיוב של נשים עם אנדומטיוזיס בהשוואה לנשים בריאות. העלייה הזו באה ביטוי כבר בשלבים I-II של המחלה, ואף התגברה בשלבי מחלה מתקדמים יותר (III-IV). העלייה ברמת MIF הופיעה הן בנשים פוריות והן בנשים עקרות עם אנדומטריוזיס, אם כי היא הייתה בולטת יותר בנשים העקרות. כמו כן רמת MIF הייתה גבוהה יותר בנשים עם אנדומטריוזיס המתלוננות על כאבים באגן, בהשוואה לאלו מתוכן ללא כאבים אלה.

[[קובץ:MIF3.png|מרכז|600 פיקסלים]]

[[קובץ:MIF4.jpg|מרכז|600 פיקסלים]]

המעורבות של MIF בתהליך טרשת העורקים: מונוציטים ומקרופאגים משופעלים בצירקולציה בתגובה לגירויים דלקתיים. ספיחה של תאים אלה לשכבת האנדותל, מתבצעת בתגובה להשפעת כימוקינים, כולל הביטוי של CC-chemokine ligand המושרה על ידי MIF, ואינטראקציה ישירה בין MIF המבוטא בתאי אנדותל עם CCR2 ועם .CXC-chemokine receptor מקרופאגים קולטים LDL מחומצן ליצירת תאי קצף. בתגובה ל-oxLDL גדל הביטוי של MIF במקרופאגים. ההתלשות של הרובד הטרשתי, נובעת מיצירת-יתר שלMMPs, בתגובה ל-MIF.

==רמות גבוהות של MIF ותמותה מוקדמת בספסיס חריף==
המחקר של Emonts וחב' שהופיע ב-Clin Infect Dis משנת 2007, בחן את רמות MIF בנסיוב בשני מדגמים שכללו 145 מטופלים בדרגות שונות של ספסיס. נמצא שרמות MIF היו מוגברות משמעותית ב-96% מבין הילדים והמבוגרים שהלקו בספסיס חריף או שהיו נתונים בהלם ספטי ונותרו במצבים אלה מספר ימים. רמות MIF נמצאו במתאם עם חומרת הספסיס, תרחיש של הלם, מצב של disseminated intravascular coagulation (להלן DIC), נפח השתן המופרש, ה-pH של הדם, והרמות של לקטאט ושל הציטוקינים. רמות MIF נמצאו גם במתאם עם מצבי תמותה עקב ספסיס. יתרה מכך, בספסיס מנינגוקוקאלי, ריכוזי MIF נמצאו במתאם חיובי עם רמת ACTH ובמתאם שלילי עם רמות קורטיזול, מה שמצביע על תגובה לא ראויה של האדרנל למצב של ספסיס. הרמה הממוצעת של MIF בספסיס נמצאה כ-103.7 ננוגרם/מ"ל, בהשוואה ורמה באנשים בריאים שנמצאה כ-5.2 ננוגרם/מ"ל (הבדל משמעותי של 0.001p<). ב-71% מהמטופלים, רמת השיא של MIF הושגה כשעתיים לאחר ההגעה לאשפוז, כאשר רק ב-3 מטופלים (4%) רמת MIF הייתה בתחום של 1.4 עד 6.5 ננוגרם/מ"ל, כלומר בתחום של אנשים בריאים, זאת כיוון שבמטופל אחד הייתה [[נויטרופניה]] של פחות מ-100 נויטרופילים במ"ל כתוצאה מטיפול כימותרפי, בעוד ששני המטופלים האחרים עם רמת MIF נמוכה בספסיס היו מטופלים עם הידרוקורטיזון או עם מתיל-פרדניזולון.

[[קובץ:MIF5.png|מרכז|600 פיקסלים]]

==הוראות לביצוע הבדיקה==
את הדם הנדגם יש להעביר למבחנות עם ג'ל המחיש את הקרישה (SST-II של חברת Becton-Dickenson) והדם שוהה במבחנות אלה ל-30 דקות עד להשלמת הקרישה. לאחר סרכוז המבחנה בטמפרטורת החדר למשך 15 דקות במהירות 1,000g, הנסיוב המופרד חולק למספר מבחנות לצורך אחסון בהקפאה. אם הדם הוקפא בטמפרטורה של מינוס 80 מעלות צלזיוס, הדגימה הייתה יציבה למשך 6 חודשים. הקפאה והפשרה עד 3 פעמים אינה משפיעה באופן משמעותי על רמות MIF בנסיוב או בפלזמה. אם מודדים את רמת MIF בפלזמה, יש לקחת בחשבון הבדלים ברמה אם מבחנת האנטי-קואגולנט היא מבחנת הפארין, EDTA או ציטראט. רמת MIF בפלזמה שנלקחה במבחנת הפארין, נמוכה מזו שמתקבלת במבחנת EDTA{{כ}} ( ±5.4 18.8 לעומת 27.4±10.9 ננוגרם/מ"ל), ואילו רמת MIF במבחנת ציטראט מתקבלת נמוכה בהשוואה לרמתה במבחנת הפארין (9.3±4.9 לעומת 18.8±5.4 ננוגרם/מ"ל). (נתונים אלה הם על פי Sobierajski וחב' ב-Free Radical Biol Med משנת 2013).

מדידת MIF מתבצעת בשיטת ELISA (Kats וחב' ב-Fertil Steril משנת 2002): בשיטה זו עושים שימוש בנוגדנים חד שבטיים ממקור עכבר כנגד MIF, בנוגדנים רב-שבטיים ממקור ארנבת כנגד MIF אדם, בנוגדנים ממקור עז כנגד alkaline phophatase הקשור ל-IgG וב-aranitrophenyl phosphate המשמש מצע לאנזים alkaline phosphatase. ה-optical density של הצבע הצהוב המתקבל נמדד באורך גל 405 ננומטר.

==ראו גם==
* [[מדריך בדיקות מעבדה|חזרה לדף מדריך בדיקות מעבדה]]
* [[מחלות ריאומטיות|בדיקות מעבדה - מחלות ריאומטיות]]
* [[סמני דלקת|בדיקות מעבדה - סמני דלקת]]


{{ייחוס בן עמי}}

[[קטגוריה:בדיקות מעבדה: כימיה בדם]]
[[קטגוריה:בדיקות מעבדה - מדדי דלקת]]
[[קטגוריה:בדיקות מעבדה - מחלות ריאומטיות]]
 .