כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק דאבת השרירים היסטוריה ואפידמיולוגיה - Fibromyalgia history and epidemiology
ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.
| פיברומיאלגיה: היבטים היסטוריים ואפידמיולוגיים | ||
|---|---|---|
| ' | ||
| יוצר הערך | ד"ר הווארד עמיטל
|
|
היבטים היסטוריים
פיברומיאלגיה אט אט תופסת את מקומה כתסמונות רפואיות על דעת הקהילה הרפואית.
מפתיעה יחד עם זאת העובדה שחרף הגדרתה כתסמונת על ידי האיגוד האמריקאי לראומטולוגיה לפני שני עשורים ושיעורי ההימצאות הגבוהים של החולים הלוקים בה בכל מדינות העולם, עדיין רבים מהחולים "זוכים" להתכחשות צינית של צוותי הרפואה השונים בעצם קיומה של מחלתם. מערכות אזרחיות רבות שלכאורה אמורות לתמוך בחולים אשר להם מוגבלות כרונית ולטפל בהם, לדאבוננו פוטרות חולי פיברומיאלגיה באמירות מגוחכות, בהטיית האחריות למחלה על החולה עצמו ובהתייחסות שטחית שלעתים מתריסה ופוגעת.
במאמר הבא אסקור את הפן ההיסטורי אשר הוביל להכרה בקיומה של התסמונת מחד גיסא ובהיבטים האפידמיולוגיים המאפיינים את תסמונת בתקופתנו מאידך גיסא. חלקים מהכתוב שאובים מספר מומלץ בנושא בשם "Fibromyalgia daily aches and pain" מאת פ. בולטמן וג'. בראנקו.
עוד ב 1824 תיאר הבריטי Balfour את הזיקה שבין נקודות רגישות לבין בעיות ראומטיות שונות. ב 1843 תיאר הגרמני Froriep 148 חולים מקרב 150 אשר סבלו מבעיות ראומטיות שונות אשר דיווחו גם על איזורים שריריים כואבים אשר רגישים באופן בולט ללחץ מכני. ב 1880 Beard תיאר לראשונה מונח שיהיה רווח ברפואה עשרות בשנים והיא החולשה העצבית (neurasthenia). בסיווג התסמונות מפרי עטו הוא התייחס למונח myasthenia כשם כולל לתסמינים המאפיינים כיום את התסמונת הפיברומיאלגית.
מונח נוסף שיותיר את רישומו בהיסטוריה של תסמונת זו היא ה fibrositis בה השתמש לראשונה Gowers הבריטי ב 1904. הוא סבר באותה העת שכאבים סקיאטיים שונים מתעוררים בשל דלקת המתחוללת ברקמות החיבור. Stockman הסקוטי קיבע מונח זה בתודעה הרפואית באמצעות שורה של מחקרים אודות הנוקשות וכאבים שריריים. בעבודתו הוא התמקד בביופסיות שונות שנלקחו מרקמות חיבור של חולים, אשר התלוננו על עייפות קיצונית. אולם חוקרים שונים מאוחר יותר לא הצליחו לחזור על תוצאותיו ועל כן העמידו בספק את תוצאותיו ואת עצם עיקרון הדלקת כסיבה לכאבים אותו ניסה להנחיל. לבסוף ב 1943 Collins & Slocumb הפריכו סופית את הגישה שיש מרכיב דלקתי בביופסיות שריר שבוצעו בחולים שהתלוננו על כאבים דיפוסיים המכונים כיום פיברומיאלגיים.
דומה שאת ההתייחסות המודרנית הראשונה לחולים אלה חייבת הקהילה הראומטולוגית למחקריו של Smythe הקנדי. הוא לראשונה איגד את אותם התסמינים המוכרים לנו כיום כמרכיבי התסמונת הפיברומיאלגית. במחקריו התמקד במכלול ביטויי הכאב בחולים בהם הבדיקה הגופנית תקינה לחלוטין. באותה העת ידע לחבר בין התשישות הקשה המאפיינת חולים אלה, המלווה במתח נפשי, בשינה שאינה מרעננת (non-restorative sleep), נוקשות בוקר ומרכיבים נוספים של התסמונת.
את מטבע הלשון "פיברומיאלגיה" טבע לראשונה Hench ב 1976 אשר סבר שהמונח יתאים יותר לתסמונת הקלינית. כמובן אין בשימוש במינוח זה להתיימר ולכוון באשר לאתיופתוגנזה של המחלה אולם לפחות הוסר חוסר הבהירות שמשתמע מהמונח הנושן fibrositis , שכיוון לעבר יסוד דלקתי לכאבים. בעבודתם המשותפת קבעו Smythe & Moldofsky שטריאדה המורכבת מכאב פשוט כרוני, נקודות רגישות כואבות ושינה בלתי מרעננת מרכיבים את האבחנה של פיברומיאלגיה [1]. את עידן ההכרה הרשמית בתסמונת פתח כתב העת American Journal of Medicine ב 1986 בסדרת מאמרים בהם סוכם הידע אודות התסמונת עד למועד זה. עד 1990 התקיימו דיונים ופולמוסים באשר לאבחנה הפורמאלית של פיברומיאלגיה עד אשר נקבעו הקריטריונים להגדרת המחלה המקובלים עד עצם היום הזה על ידי האיגוד האמריקאי לראומטולוגיה [2].
עד היום נערכו מחקרים רבים על יסודם של כללי אבחנה וזאת חרף העובדה שעדיין שרוי העולם הרפואי במחלוקת באשר לעצם קיומה של התסמונת. באותה הנשימה במדינות רבות ובכללן במדינת ישראל נוסדו עמותת חולים כעמותת "אסף" שתכליתן למצב ולייצג את החולים ואת צרכיהם אל מול הממסד הרפואי ורשויות המדינה וכמובן לסייע בחיזוקם ההדדי של החולים ובני משפחותיהם המתקשים לנהל אורח חיים רגיל בסביבה שלעתים קרובות מתנכרת להם.
היבטים אפידמיולוגיים
כאב כרוני הוא מבין הסיבות המובילות (20-40%) לפנייה לרופא הראשוני. ביותר ממחצית המקרים הפנייה היא בגין כאב מוסקלוסקלטאלי. במחקר שנערך נמצא ש 19% מ 46,000 חולים הסובלים מכאב נוכחותה הייתה מעל לחצי שנה ועוצמתה הייתה נכבדה בהחלט והוערכה מעל ל 5 בסקלה של 1 עד 10. במחקר אחר שסקר את ביטויי הכאב של 4,839 חולים הלוקים בכאב כרוני נמצא שהכאב הוגדר כבעל עוצמה בינונית בקרב 66% ו בעוצמה קשה בקרב 34%, כמחציתם טענו שהכאב בעל אופי אינטרמיטנטי וכ 60% דיווחו שהכאב מוכר להם שנים רבות.
הימצאות פיברומיאלגיה –במחקר שנערך בתחילת שנות השמונים בקרב חולים שפנו למרפאה לרפואה פנימית באורגון, שבארה"ב נמצא ש 5.7% ענו על ההגדרה של אותה העת לפיברומיאלגיה.במחקר אחר שנערך באותה התקופה בקרב 692 חולים בפנסילבניה בקרב בוגרים בין הגילאים 70-21 נמצא שיעור של כאב כרוני בלתי מוסבר בקרב 4.8%, כאשר 2.1% ענו על ההגדרה של פיברומאילגיה.
במחקר אחר שבוצע בשוויץ נמצא שיעור בין 7.5% בקרב חולים אשר הגיעו לייעוץ בבית חולים. באופן לא מפתיע כאשר נערכו מחקרי הימצאות בקרב חולים הפוקדים מרפאות ראומטולוגיות נמצא ששיעור ההימצאות עמד על 10% מבין כלל החולים הראומטולוגיים. מחקרים מאוחרים הצביעו על שיעורים גבוהים יותר שהגיעו לכדי 16% מהחולים הפונים למרפאות הראומטולוגיות כאשר כרבע מתוך החולים אובחנו כלוקים בפיברומיאלגיה ראשונית ואילו יתרתם במחלה משנית לבעיה ראומטית אחרת. במקסיקו דווח אודות שיעורים גבוהים יותר העומדים על 17.5% מכלל החולים הפונים למרפאות ראומטולוגיות ובספרד שיעורם על 10.7% כאשר שליש מהם היו חולים שלקו בפיברומיאלגיה ראשונית.
מהמחקרים השונים עולה שבין 90%-75% מהחולים הלוקים בפיברומיאלגיה הם נשים. הגיל הממוצע בעת האבחנה הוא על פי רוב בעשור החמישי והימצאות התסמונת עולה בד בבד עם הגיל ומגיע לכדי 8%-7% בטווח הגילאים 80-60.
במחקר שנערך בקרב 79 ראומטולוגים קנדיים נמצא שפיברומיאלגיה היא האבחנה השלישית בשכיחותה במרפאות הראומטולוגיות וזאת לאחר אוסטאוארטריטיס ודלקת מפרקים שגרונית (rheumatoid arthritis). יתר על כן הרופאים שנכללו בסקר טענו שבמרוצת חמש השנים שקדמו למחקר חלה עליה רק בשיעור חולי הפיברומיאלגיה במרפאותיהם.
מחקר מעניין שנערך בשבדיה וכלל 455 חולים בין הגילאים 50 ל 70 הדגים שיעור של 37.8% של מחלות ראומטיות כאשר שיעור ההימצאות של אוסטאוארטיריטיס עמד על 8.5%, של דלקת מפרקים שגרונית 0.5% ושל פיברומיאלגיה 1.1%.
מחקר חשוב שנערך בנורבגיה הדגים שיעור העומד על 10.5% של פיברומיאלגיה בקרב נשים בין הגילאים 20 ל 49[3] . מחקר זה הוליד ויכוח הואיל והחוקרים סברו ששיעור הפיברומיאלגיה בקרב נשים שהסכימו להיבדק ובקרב אלה שלא ניאותו היה זהה, כמו כן 3% מהחולות שלכאורה ענו על הקריטריונים טענו שאינן לוקות בכאב דיפוסי. כפי הנראה שהשיעור המתוקן של חולות הפיברומיאלגיה בקרב אותה קבוצת נשים עמדה בפועל על קרוב ל 4% בלבד.
מחקר אשר הגיע מפולין הציג שיעור היארעות גבוה במיוחד של פיברומיאלגיה המגיע כדי 4.4% ו 13% באוכלוסיה הכללית ובקרב הנשים בהתאמה. קרוב לוודאי שליקויים מתודולוגיים הביאו לשיעורים המוגזמים במחקר זה.
מחקר דרום אפריקאי, אשר בחן את שיעור ההימצאות של התסמונת בקרב אוכלוסיה כפרית שאינה בעלת דרגת השכלה גבוהה הצביע על 11 או יותר נקודות רגישות חיוביות ב 3.2% מהאוכלוסייה. מעניינת העובדה שכל אותם אנשים שנמנו עם "הקבוצה הרגישה" היו נשים. כאשר נלקח גם הקריטריון הנוסף של כאב מפושט בחשבון הרי ששיעור החולים הלוקים במכלול המלא של התסמונת עמד על 0.64% בלבד. מחקר זה מבהיר עד כמה חיוני הרקע התרבותי והפסיכולוגי עת שנעשה ניסיון אבחוני בחולי פיברומיאלגיה.
במחקר שנערך בקנזס נמצאה הימצאות של פיברומיאלגיה בקרב 2% של כלל האוכלוסייה כאשר בנשים ההימצאות הייתה 3.4% ואילו בגברים 0.5% בלבד, מעניינית יותר העובדה שבקרב נשים בין הגילאים 60 ל 79 שנים עלתה ההימצאות לכדי 7%. שיעורים דומים דווחו בגרמניה שם נמצא שיעור הימצאות באוכלוסיה הכללית 2% עם יחס בין גברים לנשים העומד על 1:4.
מחקרים שונים מבין מתפתחות כגון הודו ופקיסטן הצביעו על שיעורים מכובדים גם כן, בפקיסטן נמצאו דיווחים אודות שכיחות של התסמונת בקרב 1.5% מהאוכלוסייה הכללית עם תנודות הנעות בין 0.1-2.6%.
ההסכמה הרווחת כיום כי שיעור ההימצאות בקרב אוכלוסיה צפון אמריקאית או אירופית נעה סביב 2%, שיעור זה גבוה יותר מאשר שיעורה של דלקת מפרקים שגרונית (Rheumatoid arthritis)או ממחלות הנגרמות משקיעת גבישים במפרקים כשיגדון (gout).
לסיכום, פיברומיאלגיה הפכה להיות תסמונת מוכרת על ידי רופאים ראשונים ומקצועיים כאחד. דומה שאין תסמונת שמעבר לאמת מדעית גרידא מופנים כלפי החולים הלוקים בה חצי ביקורת הנשענים על דעות אישיות המבוססות על ניסיונות אישיים קודמים, כעסים ותסכולים של אנשי צוות שלעתים נובעות מהיעדר הצלחה טיפולית ואף מדעות קדומות. אולם כפי שמדגימים הנתונים האפידמילוגיים באופן עקבי למדי ממידע שנשאב ממדינות, חובה עלינו לשנות גישות נושנות המקשות על החיים וחרף העובדה שלא אחת אנו מוצאים חותים אלה קשים לטיפול להמיר את התסכול ברצון כן לקדם פתרון ומזור לחולים אלה.
ביבליוגרפיה
- ↑ Smythe HA, Moldofsky H. Two contributions to understanding of the "fibrositis" syndrome. Bull Rheum Dis 1977;28:928-931
- ↑ Wolfe F, Smythe HA, Yunus MB, et al. The American College of Rheumatology 1990 Criteria for the Classification of Fibromyalgia. Report of the Multicenter Criteria Committee. Arthritis Rheum 1990;33:160-172
- ↑ Forseth KO, Gran JT. The prevalence of fibromyalgia among women aged 20-49 years in Arendal, Norway. Scand J Rheumatol 1999;2:21:74-78
קישורים חיצוניים
- היבטים היסטוריים ואפידמיולוגיים, מדיקל מדיה
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר הווארד עמיטל מנהל פנימית ד, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא