הטיפול בסוכרת בילדים ובמתבגרים - Treatment of diabetes in children and adolescents

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.

הדפס

טיפול בסוכרת בילדים ובמתבגרים
'
עיגול כחול - הסמל העולמי לסוכרת
ICD-10	Chapter E 10.–Chapter E 14.
ICD-9	250
MeSH	C18.452.394.750
יוצר הערך	ד"ר זהר לנדאו

עקרונות הטיפול בסוכרת בילדים דומים לאלה המקובלים במבוגרים, אך יש להתחשב בצרכים המיוחדים של הילד והמתבגר לפי גילם והמסגרת המשפחתית שלהם. התוכנית הטיפולית נבנית בצורה אינדיבידואלית ומנסה לענות על הצרכים הללו, מתוך רצון להגיע לאיזון מטבולי אופטימלי תוך הימנעות מסיבוכים גופניים ורגשיים והתחשבות בהורים או במטפל העיקרי בילד.

גם בילדים ומתבגרים, עקרונות הטיפול בסוכרת מבוססים על מתן אינסולין, תזונה נכונה ומתאימה, פעילות גופנית וניטור ערכי הגלוקוז בדם. אך בשונה ממבוגרים, לילדים מאפיינים וצרכים מסוימים המכתיבים סטנדרטים שונים בטיפול.

בטיפול בילדים, יש להתחשב בהבדלים העיקריים בין ילדים בגילאים שונים לבין מבוגרים. מספר דוגמאות לכך:

• חישוב מינון האינסולין לפי משקל גוף בלבד אינו נכון בילדים
• המשמעות של היפוגליקמיה בילדים שונה בהשוואה למבוגרים
• הסיכון להתפתחות סיבוכים מאוחרים אינו שווה בכל הגילאים, וגדל סביב גיל ההתבגרות

לאור כך, מטרות הטיפול צריכות להיות מותאמות לגיל הילד ולשלב ההתפתחותי. כמו כן, מעורבות מבוגרים הינה הכרחית בטיפול בסוכרת בילדים ובמתבגרים. ילדים צעירים בבית, בגן הילדים ואף בבית ספר יסודי אינם מסוגלים לטפל בסוכרת בעצמם. גם בגילאי חטיבת הביניים והתיכון יש חשיבות רבה למעורבות מבוגר, ואין לצפות לעצמאות מוחלטת של הילד בטיפול. ההדרכה הטיפולית ניתנת לכל היחידה המשפחתית, תוך הדגשה של מעורבות הילד/המתבגר. המטרה הינה מעבר הדרגתי לעצמאות מוחלטת בטיפול בגילאי חטיבת הביניים והתיכון. יש חשיבות רבה למעורבות מבוגר בתקופת המעבר.

הקשיים האופייניים לכל גיל

יכולתו של הילד והמתבגר הסוכרתי להיות שותף בטיפול משתנה על פי הגיל וההתפתחות המוטורית, הקוגניטיבית והרגשית. מעורבות ההורים הכרחית במהלך הילדות וההתבגרות על מנת להבטיח טיפול ואיזון נאותים. אין כללים נוקשים הנוגעים לטיפול בגילאים השונים, ועל הצוות המטפל למצוא עם המשפחה את ה"מרשם הטיפולי" הטוב ביותר.

גיל הינקות והילדות המוקדמת - שישה חודשים ועד שש שנים

שכיחות הסוכרת בילדים צעירים מגיל שש שנים נמוכה יותר משכיחותה בילדים בוגרים יותר ובמתבגרים. לעומת זאת, בשנים האחרונות מסתמנת עלייה בשכיחות הסוכרת בגילאים הצעירים בעולם ובישראל (1). בגילאים אלו, המטפלים העיקריים (ולעתים קרובות היחידים) בסוכרת הינם ההורים. מטרת הטיפול הראשונית הינה הימנעות מערכים קיצוניים של גלוקוז (היפוגליקמיות והיפרגליקמיות קשות).

המאפיינים של סוכרת בילדים צעירים

שונות יומיומית גדולה בתזונה

שונות יומיומית גדולה בכמות הפעילות הגופנית

שונות גדולה בתגובה לשינויים קטנים במינון האינסולין

רגישות גבוהה לאינסולין

סיכון ממשי להיפוגליקמיה

סיכון ממשי להיפרגליקמיה/קטואצידוזיס סוכרתית

בעיות פסיכוסוציאליות התלויות בגיל

תינוקות (מתחת לגיל שנה)

על ההורים לקבל את האבחנה ולרכוש את מיומנויות הטיפול היומיומי. במשפחות קיים מתח נפשי משמעותי הקשור לאחריות הטיפולית והפחד מהיפוגליקמיות. כמו כן, בגיל זה התגובות האופייניות בזמן היפוגליקמיה אינן מופיעות (עקב חוסר בשלות של תגובת הקטכולאמינים), ובנוסף לכך הילד אינו יכול לבטא את הרגשתו. על כן, הסיכון להיפוגליקמיה קשה עם אובדן הכרה ופרכוסים הוא הגבוה ביותר בקרב קבוצת גיל זו. היות והמוח עדיין מתפתח, להיפוגליקמיה עלולה להיות השפעה קשה יותר מאשר בילדים גדולים יותר. הורים לילדים צעירים אלו צריכים לשמור על איזון בין הסיכון לסיבוכים ארוכי טווח, הפחד מהיפוגליקמיה והסיכון לסיבוכים נוירופסיכולוגיים.

פעוטות (גיל שנה עד שלוש שנים)

ההורים מתארים פחד מהיפוגליקמיה בעיקר כאשר הילד מסרב לאכול. נושאים חשובים העולים בגיל זה הנם משמעת והתקפי זעם. לעתים קשה להבחין בין התנהגות של התנגדות התפתחותית תקינה לבין היפוגליקמיה. לפיכך, ההורים צריכים למדוד רמת גלוקוזה בדם ואז להחליט על תגובה מתאימה. צריך לתמוך בהורים כך שייתנו לילד לנסות לעשות דברים, כפי שעושים ילדים אחרים בגילו, ולאפשר לו התפתחות תקינה. גילאי טרום בית הספר (גיל שלוש עד שבע שנים) ילדים בגיל זה לא יכולים לטפל בעצמם, בשל חוסר בשלות ביכולות של מוטוריקה עדינה, התפתחות קוגניטיבית ותגובה מיידית הולמת למצב. בגיל זה הילדים הופכים להיות שותפים בטיפול. הם יכולים למדוד רמת גלוקוזה ולרשום וחלקם מתחילים לספור פחמימות. רוב הזמן ההורים הם המטפלים, אך גורמים נוספים יכולים לקחת חלק, כמו הצוות בגן/בבית הספר. אנו מדריכים את ההורים ואת צוות הגן, כך שהילד הסוכרתי לא יהיה חריג: למשל, בימי הולדת ובחגים לאפשר לילד לאכול, בכמות מבוקרת, ולא למנוע ממנו השתתפות באירועים אלה. ההורים מקבלים הדרכה לתת בימים מיוחדים מינון גבוה יותר של אינסולין. בדרך כלל ההורים מפחדים לשתף גורמים אחרים בטיפול, מחשש ש"אחרים לא יטפלו כראוי". עדיין קיים הפחד מהיפוגליקמיה בשל שונות ברמת הפעילות ובתזונה, וכן החשש מפגיעת היפוגליקמיה במוח המתפתח.

ילדי בית הספר (גיל שבע עד 12 שנים)

הבעיות העיקריות העולות בגילאים אלה קשורות לבית הספר ולפעילויות אחרות מחוץ לבית. בגיל זה הילדים מבלים את מרבית שעות היום בבית הספר. בתי הספר צריכים להיערך כדי לטפל בילדים הסוכרתיים. יש לאפשר לילדים לטפל כראוי בסוכרת תוך כדי הפרעה מינימאלית לסביבת הלמידה. יש לאפשר לילדים למדוד רמת גלוקוזה, לתת אינסולין (בזריקה או על ידי משאבה) ולטפל ביעילות ובבטיחות בהיפוגליקמיה. ברוב בתי הספר בישראל אין אחות באופן קבוע, ויש צורך להדריך את אנשי הצוות החינוכי בנושא הסוכרת. על המורים הנמצאים עם הילד הסוכרתי להכיר את סימני ההיפוגליקמיה ולדעת לטפל במקרה הצורך. אנו מנחים את המורה, כך שתמיד תהיה שתייה מתוקה בהישג יד. כמו כן, אנו מבקשים שבבית הספר יהיה גלוקגון, במקום הידוע לכול, למקרי חירום. מתן אינסולין בבית הספר יכול להוות בעיה קשה: יותר ויותר ילדים מטופלים על ידי משאבה או מתן אינסולין ארוך טווח (לנטוס/לבמיר), באינסולין בזאלי וזריקות אינסולין קצר טווח (ליספרו או נובורפיד) לכיסוי הארוחות. ילדים אלה נזקקים לאינסולין גם בשעות בית הספר. יש צורך לאפשר זאת תוך שיתוף פעולה הדוק בין צוות בית הספר, ההורים וצוות הסוכרת המטפל.

בעיה נוספת בה נתקלים בבית הספר הנה היחס לסוכרתי בפעילות גופנית מוגברת, כמו בשיעורי ספורט ובטיולים. אנו מעודדים מאוד פעילות גופנית בקרב הילדים הסוכרתיים. על המורים לחינוך גופני לאפשר לילד הסוכרתי גישה חופשית לשתייה מתוקה ולפחמימות לפי הצורך. כמו כן, אם מתוכננת פעילות גופנית העשויה להימשך 30 דקות ויותר, יש להפחית את מינון האינסולין הניתן לפני הפעילות או לתת לילד שתייה מתוקה וחטיף כדי להימנע מהיפוגליקמיה. לעתים, יש קושי להבדיל בין סימני מאמץ גופני לסימני היפוגליקמיה, ובמקרים אלה יש לאפשר לילד לבדוק רמת גלוקוזה. בטיולים אנו מדריכים את ההורים והילדים להפחית במינון האינסולין. יש חשיבות רבה לכך שילדים סוכרתיים ישתתפו בכל פעילויות בית הספר, ככל חבריהם לכיתה, ולא יהיו יוצאי דופן בצורה כלשהי. ילדים בגיל זה נוטלים חלק גדול יותר בטיפול: בודקים רמות גלוקוזה ומזריקים אינסולין תוך השגחה. בגיל זה יש ילדים רבים המטופלים במשאבה המסוגלים לתת בולוסים לפי כמות הפחמימות. עדיין יש צורך בפיקוח ובעזרה בקבלת החלטות טיפוליות. ילדים יכולים לחוש שונים מחבריהם ולכן נמצאים בסיכון לקשיים בהתמודדויות חברתיות. חרדת היפוגליקמיה קיימת אצל הילדים והוריהם.

מתבגרים (גיל 13 עד 19 שנים)

תקופה של שינויים ביולוגיים המלווים בהבשלה גופנית, קוגניטיבית ורגשית. המתבגרים נאבקים למציאת זהות נפרדת משל משפחתם. מרכיבים רבים בטיפול בסוכרת מפריעים לרצון לעצמאות ולקבלתם על ידי חבריהם. בשל המאבק לעצמאות מההורים וממבוגרים אחרים לעתים קרובות הטיפול תת-אופטימלי. נראה, כי כאשר ההורים מעורבים ושותפים להחלטות הטיפוליות איזון הסוכרת טוב יותר, ויש לעודד את המתבגרים והוריהם למעורבות ולשותפות בטיפול (4). מעורבות ההורים משפיעה על הקשרים בין המתבגר לבינם ועלולה ליצור מתח רב. בחלק מהעבודות נמצא, כי כאשר יש קונפליקטים בין המתבגר להוריו האיזון המטבולי אינו טוב (5). במהלך שנות ההתבגרות המאוחרות על הצוות המטפל לעזור למתבגר לעבור לעצמאות טיפולית שלמה.

מטרות האיזון לפי הגיל

בבחירת ערכי היעד של הסוכר יש לשקול את הקשיים בהשגת איזון טוב מול הבעיות הרפואיות העלולות להופיע בהמשך. בנוסף, בילדים, יש לקחת בחשבון את הרגישות המיוחדת, לפי הגיל והמקרה, לאירועי היפוגליקמיה. הנחיות ה-ADA (American Diabetes Association), כפי שפורסמו ב-2005, מסוכמות בטבלה מס׳ 2 (6).

חשוב להציב בפני כל ילד ומשפחתו מטרות אינדיבידואליות והגיוניות. עלינו לעודד עצמאות, להימנע מקונפליקט קשה בין הילד לבין הוריו, להתמקד בהצלחות "קטנות" ולהפחית ככל האפשר את ההשפעה הפסיכולוגית של הסוכרת.

ילדים מתחת לגיל שש שנים

הקשר בין היפוגליקמיה ובעיות נוירופסיכולוגיות חזק יותר בקרב הילדים הצעירים, בהשוואה לגילאים מתקדמים יותר. יש עבודות בהן תוארו בעיות נוירופסיכולוגיות או אינטלקטואליות קלות, בקרב ילדים סוכרתיים אשר עברו אירועי היפוגליקמיה קשים בילדות המוקדמת (7-9). לעומתם, בעבודות אחרות נמצא, כי ההישגים בבית הספר של הילדים אשר עברו אירועי היפוגליקמיה בגילאים הצעירים היו דומים להישגיהם של אחיהם ובני כיתתם (10). חשוב לציין, כי אין מחקרים קליניים פרוספקטיביים וארוכי טווח, בהם נבחן נושא זה. בהשלכה ממצבים אחרים, המלווים בהיפוגליקמיות קשות, ברור כי המוח המתפתח פגיע יותר לנזקי היפוגליקמיה מאשר בהמשך הילדות ובבגרות. בנוסף, הילד הצעיר אינו יכול להתריע מפני היפוגליקמיה, וכן התגובה האדרנרגית אינה בשלה לגמרי (11). לבסוף, מתוצאות עבודות מהשנים האחרונות שבהן השתמשו בניטור רציף של גלוקוזה, עולה כי אירועי ההיפוגליקמיה הליליים שכיחים הרבה יותר מכפי שידענו קודם (12).

מרכיבים נוספים שבהם יש להתחשב הנם חוסר היכולת לנבא מה הילד יאכל וכמה ומידת הפעילות הגופנית אשר יעשה. פעוטות רבים אוכלים כל שעתיים לערך במשך שעות היום, כך שבמקרים רבים, למעשה, רוב בדיקות הגלוקוזה הנן בדיקות זמן קצר לאחר ארוחה (Post Prandial). עלייה במינון האינסולין, כדי למנוע את הערכים הגבוהים הללו, מסוכנת הואיל וגורמת לירידה חדה של ערכי הגלוקוזה. כדי למזער את הסיכון להיפוגליקמיה מצד אחד, וכן למנוע היפרגליקמיה קיצונית מצד שני, ערכי היעד של HbAlc עבור קבוצת גיל זו הם בין 7.5% ל-8.5%.

ילדים בגילאים שש עד 12 שנים

הטיפול בקבוצת גיל זו מאתגר במיוחד, הואיל ויש צורך במתן אינסולין עם ארוחת הצהריים, או בארוחות אחרות שבהן הילדים אינם בביתם. רבים זקוקים לאינסולין בעודם בבית הספר, דבר המחייב קשרים קרובים וגמישים בין ההורים, הצוות המטפל והצוות החינוכי (13). לרוב, בגיל זה עדיין ההורים או מבוגר אחר מקבלים את ההחלטות הטיפוליות. הילדים מזהים היפוגליקמיות, אך עדיין יש צורך בפיקוח צמוד של מבוגר. היכולת של ילדים בגיל זה לזהות היפוגליקמיה, לדווח עליה ולחפש טיפול במצבי היפוגליקמיה, יחד עם העדר עמידות לאינסולין ונושאים פסיכולוגיים הקשורים לגיל, מביאים לכך שקשה לתת טיפול אינטנסיבי בגילאים אלה. בגילאים אלה רמת ה- HbA1C המומלצת הנה מתחת ל-8%.

מתבגרים (גילאים 13 עד 19 שנים)

זוהי קבוצת הגיל היחידה שעבורה קיימים נתונים מבוססים הנוגעים לחשיבות האיזון המטבולי. יש לציין, כי בתקופה בה בוצע 1-DCCT לא היו בשימוש האינסולינים הקצרים (ליספרו ונובורפיד), וכן עדיין לא היו בשימוש האינסולינים ארוכי הטווח (לבמיר ולאנטוס). המתבגרים הגיעו לרמת HbA1c של 8.06%. כלומר, ניתן להגיע לאיזון מטבולי טוב, לפחות בחלק מהמתבגרים. אולם, בעבודות שונות מארה׳׳ב ומאירופה, רמת ה- HbA1c אשר נצפתה בקרב המתבגרים הייתה מעל 8%. כאשר הייתה ירידה של הערך היה לכך מחיר: יותר אירועי היפוגליקמיה (14). לפיכך, יעדי האיזון המומלצים הם כמו במבוגרים (כלומר HbA1c נמוך מ-7%), אך יש להכיר בכך שיעד זה אינו מציאותי עבור רוב המתבגרים. החשש מהיפוגליקמיה ותחושת הכישלון אצל המתבגרים ומשפחותיהם הביאו את מחברי המאמר 1-ADA להמליץ על ערך HbA1c נמוך מ-7.5%. בעבודות בהן נבדקה רמת HbA1c לפי גיל נמצא, כי בגיל ההתבגרות חלה הרעה באיזון הסוכרת, במיוחד בקרב המתבגרות (15,16). תרשים מס׳ 1 נלקח מעבודתם של Bryden וחבריו (16), התרשים מראה את ההרעה החלה באיזון הסוכרת בגיל ההתבגרות.

טבלה מס׳ 2: ערכי מטרה של גלוקוזה ו-HbA1c לפי גיל

בעיות שכיחות בילדים ובמתבגרים סוכרתיים

לסיום, נתייחס לשלושה נושאים שעולים פעמים רבות, הנוגעים בטיפול בילדים ובמתבגרים סוכרתיים:

• טיפול במשאבת אינסולין בגיל הצעיר.
• מספר הפעמים המומלץ לבדיקת רמת הגלוקוזה על ידי הילד הסוכרתי.
• הפרעות אכילה בקרב סוכרתיים.

משאבת אינסולין בילדים סוכרתיים צעירים: למי? מאיזה גיל?

בשנים האחרונות חלה עלייה גדולה בשימוש במשאבת אינסולין בגיל הילדות (17). אין גיל "אופטימלי" לטיפול במשאבת אינסולין. כמו בכל האספקטים הקשורים לטיפול בסוכרת, יש צורך בבניית תוכנית טיפולית אישית לפי צורכי הילד ומשפחתו.

האם הטיפול במשאבה בגילאים הצעירים אפשרי ואפקטיבי, כך שאיזון הסוכרת יהיה טוב, תוך הקטנת הסיכון לאירועי היפוגליקמיה קשים? במספר מחקרים נבדקה הבטיחות והיעילות בשימוש במשאבת אינסולין בגיל הצעיר (18,19). מתוצאות מחקרים אלה עולה, כי ניתן לטפל במשאבת אינסולין בילדים צעירים. המשאבה בטוחה, אך הכרחי כי יהיה מבוגר מטפל בבית ובמסגרת החינוכית שבה הילד נמצא, עד אשר הילד יוכל לטפל באופן עצמאי. חשוב לציין, כי הטיפול במשאבת אינסולין מחייב בדיקות מרובות של רמת הגלוקוזה, כדי להתאים את מינון האינסולין בצורה הטובה ביותר. ילדים והורים רבים מקבלים את הצורך הזה הואיל ושיטה טיפולית זו מאפשרת לילד גמישות באורח החיים שלו.

עצם המעבר מטיפול בזריקות למשאבה אינו מביא לשיפור באיזון. השיפור חל בילדים ובמשפחות המחויבים לצורת טיפול זו, הדורשת בדיקות רבות, ספירת פחמימות ודיוק בטיפול. לפני התחלת הטיפול במשאבה הילד ומשפחתו עוברים הכנה מתאימה, החיונית להצלחת הטיפול, הכוללת: לימוד ספירת פחמימות, רישום מזון, מספר בדיקות רמת גלוקוז בדם מינימלי של ארבע-שש פעמים ביום, וחישוב מתן אינסולין לצורך תיקון של רמת גלוקוזה גבוהה מהרצוי (פקטור תיקון).

מספר הבדיקות ביום המומלץ של רמת גלוקוזה בדם

אנו נשאלים על כך כמעט מדי יום. התשובה אינה פשוטה: מצד אחד, קיים הרצון לאפשר לילד הסוכרתי חיים רגילים עם הפרעות מעטות ככל האפשר. מצד שני, כדי להגיע לאיזון מטבולי טוב יש צורך בבדיקות מרובות של רמת הגלוקוז. קביעת מינון האינסולין כרוכה באינטרפרטציה נכונה של ערכי הגלוקוזה. הטיפול במשאבת אינסולין ובתוכנית טיפולית המשלבת אינסולין בזאלי בתוספת בולוסים מבוסס על מדידות גלוקוזה מרובות. בהמלצות ה-ADA‏(20) מדובר על ארבע בדיקות ויותר. קיים מתאם טוב בין מספר הבדיקות ליום לבין איזון הסוכרת (21).

חשוב לבדוק לפני ארוחות, אך גם לערכי הגלוקוזה לאחר ארוחות ובשעות הלילה יש חשיבות רבה בהתאמת מינון האינסולין. הבדיקות חשובות במיוחד בגילאים הצעירים (עד גיל שבע שנים), שבהם הילדים אינם מזהים היפוגליקמיה, ולעתים קרובות לא מדווחים עליה. בגילאים הצעירים הללו יש צורך במספר גדול יותר של בדיקות, למשל, בזמן שיא הפעילות הצפוי של האינסולין, במיוחד אם הילד לא אכל כראוי בארוחה הקודמת, וכן במהלך פעילות גופנית מוגברת. חשיבות ניטור הגלוקוזה גבוהה גם בשל העובדה שאין מתאם טוב בין תחושות הסוכרתי לבין רמת הגלוקוזה בדם, הדבר נכון גם לגבי ערכי גלוקוזה קיצוניים (22). למדי הגלוקוזה השונים יש זיכרון וניתן לפרוק אותו בזמן הביקור במרפאה (או בבית), כדי להבחין בדפוסים קבועים של רמות הגלוקוזה, ולאמת, במידת הצורך, את רישומי הגלוקוזה. בחלק מהילדים והמתבגרים אנו נתקלים במצב ההפוך, של בדיקות מרובות של רמת גלוקוזה בדם (אפילו 24 בדיקות ביממה!). אנו נתקלים בבעיה זו, בעיקר, בקרב הורים לילדים הצעירים מאוד ובמתבגרים הסובלים מפחד מהיפוגליקמיה. בנוגע למספר הבדיקות ביום, גם כאן עלינו למצוא את שביל הביניים בין מספר מספק של בדיקות אשר יאפשר להגיע לאיזון מטבולי מיטבי, לבין שמירה על איכות חיים טובה. לאחרונה, נכנסו לשימוש חיישנים חדשים, Glucose sensors, הדוגמים את רמת הגלוקוז בכל מספר דקות ומאפשרים למטופל (או בילדים - למבוגר המטפל) לדעת את רמת הגלוקוזה בדם באופן רציף. צפוי כי בעזרת המכשירים הללו, בשנים הקרובות, ניתן יהיה לאזן טוב יותר את הסוכרת ולהפחית את מספר הבדיקות הנדרשות ביום. פרטים על כך בפרק על חיישנים.

הפרעות אכילה בקרב סוכרתיים

בעיה מיוחדת במתבגרים, ובמיוחד במתבגרות, הינה עלייה בשכיחות הפרעות אכילה.

הטיפול בסוכרת מחייב שמירה על תזונה מתאימה, ולעתים קרובות שיפור באיזון הסוכרת כרוך בעלייה במשקל. בקרב מתבגרים שני גורמים אלה, יחד עם גורמים אישיים, משפחתיים וסוציו-אקונומיים נוספים, יכולים להביא להפרעות אכילה ספציפיות ושאינן ספציפיות, הגורמות לאיזון מטבולי לא טוב ולאשפוזים מרובים בשל קטו-אצידוזיס. שכיחות הפרעות אכילה בסוכרתיות כפולה מאשר במתבגרות לא-סוכרתיות. סוכרתיים יכולים להשתמש בשיטות "מסורתיות" כמו: הגבלה קלורית, השראת הקאה ושימוש במשלשלים, ובשיטות "לא מסורתיות" כמו: השמטה מכוונת של אינסולין או מינון נמוך, לא תואם, של אינסולין. מתן מינון נמוך מדי של אינסולין או השמטתו מהווים דרך קלה לירידה במשקל (23-25). נמצא קשר בין הפרעות אכילה לבין הופעת סיבוכי סוכרת מוקדמים, ובעיקר רטינופתיה (26). לפיכך, יש חשיבות רבה לברר בקרב המתבגרים את נושא דימוי הגוף. חשוב להבטיח מינון נכון של אינסולין עם תזונה מתאימה, ובמידת הצורך להפנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

סיכום

עקרונות הטיפול בסוכרת בילדים דומים לאלה המקובלים במבוגרים, אך ילד אינו מבוגר. עלינו להתחשב בצרכים המיוחדים של הילד והמתבגר, לפי גילו, ובמסגרת המשפחתית שלו. התוכנית הטיפולית נבנית בצורה אינדיבידואלית ומנסה לענות על הצרכים הללו. עלינו לשים על כפות המאזניים, מצד אחד, את הרצון לאיזון מטבולי אופטימלי, ומצד שני, הימנעות מסיבוכים גופניים (בעיקר - היפוגליקמיה) ורגשיים.

ביבליוגרפיה

1. Dahlquist G, Mustonen L, for the Swedish Diabetes Study Group. Analysis of 20 years of prospective registration of childhood onset diabetes time trends and birth cohort effects. Acta Pediatr, 2000;89:1231-1237.
2. Diabetes Control and Complications Trial Research Group, The effect of intensive treatment of diabetes on the long-term development and progression of long-term complications in insulin-dependent diabetes mellitus. N Engl J Med, 1993;329:977-986.
3. Diabetes Control and Complications Trial Research Group, Effect of intensive diabetes treatment on the development of long-term complications in adolescents with insulin-dependent diabetes mellitus: Diabetes Control and Complications Trial. J Pediatr, 1994;125:177-188.
4. Grey M, Boland EA, Yu C, et al. Personal and family factors associated with quality of life in adolescents with diabetes. Diabetes Care, 1998;21:909-914.
5. Wysocki T. Associations among teen-parent relationships, metabolic control, and adjustment to diabetes in adolescents. J Pediatr Psychol. 1993;18:441-452.
6. J Silverstein, G Klingensmith, K Copeland, et al. Care of children and adolescents with type 1 diabetes: a statement of the American Diabetes Association. Diabetes Care, 2005;28:186-212.
7. Northam EA, Anderson PJ, Werther GA, et al. Neuropsychological complications of IDDM in children 2 years after disease onset. Diabetes Care, 1998;21:379-384.
8. Rovet J, Alvarez M. Attentional functioning in children and adolescents with IDDM. Diabetes Care, 1997;20:803-810.
9. Bjorgaas M, Gimse R, Vik T, et al. Cognitive function in type 1 diabetic children with and without episodes of severe hypoglycaemia. Acta Paediatr, 1997;86:148-153.
10. Strudwick SK, Carne C, Gardiner J, et al. Cognitive functioning in children with early onset type 1 diabetes and severe hypoglycemia. J Pediatr, 2005;147:680-685.
11. Desrocher M, Rovet J. Neurocognitive correlates of type 1 diabetes mellitus in childhood. Neuropsychol Dev Cogn Sect Child Neuropsychol, 2004;10:36-52.
12. Kaufman FR, Austin J, Neinstein A, et al. Nocturnal hypoglycemia detected with the Continuous Glucose Monitoring System in pediatric patients with type 1 diabetes. J Pediatr, 2002;141:625-630.
13. American Diabetes Association: Diabetes care in the school and day care setting (Position Statement). Diabetes Care, 2004;27(Suppl. 1):S122-S128.
14. Mortensen HB, Robertson KJ, Aanstoot HJ, et al. Insulin management and metabolic control of type 1 diabetes mellitus in childhood and adolescence in 18 countries. Hvidore Study Group on Childhood Diabetes. Diabet Med, 1998;15:752-759.
15. Mortensen HB, Hougaard P. Comparison of metabolic control in a cross-sectional study of 2,873 children and adolescents with IDDM from 18 countries. The Hvidore Study Group on Childhood Diabetes. Diabetes Care, 1997;20:714-720.
16. Bryden KS, Peveler RC, et al. Clinical and psychological course of diabetes from adolescence to young adulthood: a longitudinal cohort study. Diabetes Care, 2001;24:1536-1540.
17. Ahern JA, Boland EA, Doane R, et al. Insulin pump therapy in pediatrics: a therapeutic alternative to safely lower HbA1c levels across all age-groups. Pediatr Diabetes, 2002;3:10-15.
18. SA Weinzimer, JAH Ahern, EA Doyle, et al. Persistence of benefits of continuous subcutaneous insulin infusion in very young children with type 1 diabetes: a follow-up report. Pediatrics, 2004;114:1601-1605.
19. Litton J, Rice A, Friedman N, et al. Insulin pump therapy in toddlers and preschool children with type 1 diabetes mellitus. J Pediatr, 2002;141:490-495.
20. American Diabetes Association: Self-monitoring of blood glucose (Position Statement). Diabetes Care, 2004;27(Suppl. 1):S91-S93.
21. Anderson B, Ho J, et al. Parental involvement in diabetes management tasks: relationships to blood glucose monitoring adherence and metabolic control in young adolescents with insulin-dependent diabetes mellitus. J Pediatr, 1997;130:257-265.
22. Gonder-Frederick LA, Snyder AL, et al. Accuracy of blood glucose estimation by children with IDDM and their parents. Diabetes Care, 1991;14:565-570.
23. Affenito SG, Adams CH. Are eating disorders more prevalent in females with type 1 diabetes mellitus when the impact of insulin omission is considered? Nutr Rev, 2001;59:179 182.
24. Polonsky WH, Anderson BJ, Lohrer PA, et al. Insulin omission in women with IDDM. Diabetes Care, 1994;17:1178-1185.
25. Jones JM, Lawson ML, Daneman D, et al. Eating disorders in adolescent females with and without type 1 diabetes: cross sectional study. BMJ, 2000;320:1563-1566.
26. Rydall AC, Rodin GM, Olmsted MP, et al. Disordered eating behavior and microvascular complications in young women with insulin-dependent diabetes mellitus. N Engl J Med, 1997;336:1849-1854.

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר זהר לנדאו, היחידה לאנדוקרינולוגיה בילדים ומתבגרים והיחידה לסוכרת המרכז הרפואי ע״ש א. וולפסון