כיסה פשוטה של העצם בילדים - Simple bone cyst in childre

ערך זה נמצא בבדיקה ועריכה על ידי מערכת ויקירפואה, וייתכן כי הוא לא ערוך ומוגה.

הדפס

ציסטת עצם פשוטה בילדים
Simple bone cyst in children
יוצר הערך	ד"ר נועם בור

ציסטת עצם פשוטה היא גידול שפיר שתואר לראשונה בשנת 1891 על ידי Vircho. גידול זה נקרא בשמות לועזיים שונים: ציסטת עצם חד-חדרית (Unicameral bone cyst) או בשם המקובל יותר ציסטת עצם פשוטה (או בודדת) (Simple (or solitary) bone cyst)‏. כללית מדובר בציסטה, חלל מלא נוזלים בתוך העצם, הנוטה לגדול ולהתרחב. הציסטה מחלישה את העצם במקום שבו היא נמצאת והעצם נוטה להישבר. על פי רוב הציסטה ממוקמת באזורים המטאפיזריים (Metaphysis) של העצמות הארוכות בשלד הצעיר. שכיחותה כ- 3% מכל גידולי העצם שנלקחו מהן ביופסיות.

הציסטות השפירות הן א-תסמיניות (א-סימפטומטיות), ברוב המקרים מאובחנות במקרה בצילום רנטגן של הגפה שמבוצע מסיבות שאינן קשורות בה (צליעה, כאב לא מוסבר וכו'), או לאחר שהתרחש שבר פתולוגי דרכן. האטיולוגיה אינה ברורה, ויכולה להיות תהליכים דיספלסטיים בעצם ועד חסימה ורידית. שכיחות השברים גבוהה יותר בזכרים ביחס של 2.5 ל- 1, ורוב החולים (85%) גילם צעיר מ- 20 שנים. לאחר שאובחנה, ציסטת העצם הפשוטה מהווה דילמה טיפולית לא פשוטה לאורתופד וזאת לנוכח העובדה שקשה לצפות את התנהגותה בעתיד, כלומר את מגמתה לקטון או לגדול. הדעות חלוקות על דרך הטיפול בה.

רמת הפעילות של הציסטה לא תמיד ניתנת לקביעה חד-משמעית. אם הציסטה מאובחנת במקרה, והילד פעיל ללא שום מגבלות, מומלץ על מעקב קליני ורנטגני מתוך מטרה לזהות את מידת האגרסיביות או הפעילות של הציסטה.

בציסטות הגדולות, האקטיביות, בעיקר אלו הממוקמות בעצמות הירכיים, יש לטפל. ציסטות עם קירות עצם עבים, מחלישות את העצם פחות, מכאן שיורד החשש משבר פתולוגי, ויש לעקוב קלינית ורנטגנית.

היסטורית, שכיחות ההישנות (Recurrence) של הציסטות האלו שיעורה מ- 20% עד 50% ללא קשר לדרך שבה הן טופלו.

כאשר מגיע ילד כאוב או צולע לרופא הילדים בקהילה או לאורתופד בחדר המיון, יש לקחת בחשבון באבחנה המבדלת שבר פתולוגי דרך ציסטה פשוטה או דרך ציסטות עצם שפירות אחרות ששכיחותן גבוהה יחסית. באחוז גבוה של המקרים, בצילום הרנטגן נתקשה לזהות את השבר, והוא יופיע כפס עדין.

אטיולוגיה

אין תמימות דעים בין החוקרים השונים כיצד נוצרת ציסטת העצם הפשוטה או מה מקורה. קיימות מספר תאוריות:

1. ציסטה סינוביאלית (Synovial) תוך-גרמית.
2. אזורים דיספלסטיים בתוך העצם הנוצרים כתגובה לחבלה.
3. חלל הנוצר בתוך לשד העצם (Bone marrow) בשל חסימת הניקוז הוורידי.

גם הבדיקה ההיסטולוגית של ציסטות אלו אינה מרמזת על מקורן או על דרך התהוותן: כללית, קירות הציסטות מצופות בממברנה פיברוטית, ובתוכה פזורים תאי ענק. אין עדות לציפוי של רקמת אנדותל. אף על פי שאף פעם לא הוכחה, קיימת סברה שאותו ציפוי פיברוטי של קירות הציסטה מכיל תאים סינוביאליים מסוג A או B, המרכיבים גם את הרקמה הסינוביאלית של המפרקים.

הציסטות מכילות נוזל המורכב מרדיקלים חסרי מולקולות חמצן (Scavengers), פרוסטגלנדינים כמו E2, אינטרלויקין 1 ואנזימים פרוטאוליטיים. חומרים אלו גורמים לעצם להיספג, וכנראה גם להתפשטותה וגדילתה של הציסטה. הנוזל דומה בהרכבו לנוזל האינטרסטיציאלי שבגוף (טרנסודט או אקסודט). כמות החלבונים בנוזל קטנה מזאת שבסרום, אבל הוא מכיל כמות גדולה של החומצה האמינית הידרוקסיפרולין, לקטט ופוספאטאז בסיסי (Alkaline phosphatase).

מחקרים אחרים תומכים בתאוריה הווסקולרית שעל פיה הציסטה נוצרת עקב חסימה חלקית של הוורידים המנקזים. החסימה גורמת לעלייה ניכרת של הלחץ בתוך הציסטה, מעבר ללחץ הוורידי הרגיל. אם נזריק חומר ניגוד לתוך הציסטה, בלחץ שיעלה על זה הוורידי, ניתן יהיה להתגבר על החסימה הוורידית המונעת את ניקוז הנוזלים מתוכה, ועל ידי כך לגרום בסופו של דבר לספיגתה. אחרים טוענים שעל ידי חירור דופנות הציסטה ניתן להוריד את הלחץ האינטרסטיציאלי בתוכה וכתוצאה מכך לגרום לספיגתה.

קליניקה

כאמור, הציסטות האלו הן א-סימפטומטיות, מתגלות רק לאחר שהתרחש דרכן שבר המוגדר כפתולוגי (לעומת שברים רגילים הקורים בעצמות בריאות) זאת מאחר שאותו קטע עצם המכיל את הציסטה הוא מטבעו חלש יותר, ולכן נוטה בקלות רבה להישבר. הילד מגיב קלינית כמו לכל שבר, בכאבים חזקים בגפה הפגועה, בצליעה או באי יכולת ללכת, נפיחות ויתר חום מקומי. יש לציין ששבר פתולוגי שונה משבר רגיל בעיקר בעוצמת החבלה. בעצם בריאה החבלה או כמות האנרגייה המושקעת הגורמת לשבר היא גבוהה יותר מאשר בעצם פתולוגית, שהיא כאמור חלשה יותר.

אבחנה

ברוב המקרים השברים דרך הציסטות מוגדרים כפשוטים, נזהה בצילום הרנטגן רק סדק דרך קירות הציסטה, ללא הפרדה בין חלקי השבר. לעתים קטעי עצם קטנים מקירות הציסטה "נופלים" או נושרים לתוך החלל המלא בנוזל, צפים בו, ניתן לזהותם היטב בצילום הרנטגן, סימן המוגדר כ-Fallen Leaf (עלים שנפלו).

לעתים בצילום הרנטגן ניתן לזהות את הגבול שבין קו הנוזל לחלל הריק של הציסטה.

האורתופד המנוסה מזהה את סוג הציסטה הזאת בצילום הרנטגן הרגיל. ברוב המקרים אין צורך באמצעי דימות או בדיקות נוספות. באבחנה המבדלת גידולים ציסטיים שפירים אחרים עשויים לחקות את ציסטת העצם הפשוטה:

1. Aneurysmal Bone Cyst - דומה לציסטה הפשוטה, אבל בעלת מאפיינים המיוחדים רק לה, המקלים את האבחנה המבדלת, כמו גודל, מבנה לובולרי וכו'.
2. Fibrous Dysplasia – גם לגידול זה מאפיינים מיוחדים, המאפשרים להבדילו מציסטת העצם הפשוטה בקלות יחסית.

אם אכן קיים ספק לגבי האבחנה הסופית של הציסטה הפשוטה, בדיקת התהודה המגנטית תזהה היטב את הנוזל שבתוכה ואת הגבול בינו לחלל הריק.

לעתים רחוקות מאוד נלקחת ביופסיה מהעצם לצורך אימות סופי של האבחנה.

ציסטת העצם הפשוטה קיימת בצעירים, בשכיחות גבוהה בעצם הירך (תמונה 1), שכיחות נמוכה יותר בעצם הזרוע בחלקה המקורב (תמונה 4), אולם מאובחנת כמעט בכל עצם ארוכה בגוף. בדרך כלל הציסטה הצעירה צמודה ללוחית הצמיחה של העצם (ה-Physeal Growth Plate) שאף נראית כחלק ממנה. מכאן התאוריה שאולי מדובר בתהליך שמקורו בלוחית הצמיחה עצמה שגדילתה הופרעה, ולא בסתם גידול ציסטי. ואכן, על פי אחד המחקרים, ב-10% מהמקרים הציסטה הפשוטה עשויה לפגוע בתהליך הצמיחה התקין של העצם בשל מעורבות לוחית הצמיחה בה.

על פי רבים מהחוקרים, ניתן לזהות קשר ישיר בין קרבתה של הציסטה ללוחית הצמיחה של העצם, גודלה וגיל הילד - לפרוגנוזה ולמהלך הטבעי של הציסטה בהמשך. ככל שמיקום הציסטה מתרחק מאזורי הצמיחה לכיוון המטאפיזה ומרכז העצם (דיאפיזה), כך היא פעילה פחות ונוטה להבריא מהר יותר.

תמונה 2 מראה ציסטה בתהליכי הבראה, עם שבר פתולוגי דרכה למרות בשלותה.

נראה שכל הציסטות בתחילת דרכן הן אקטיביות, פעילות, נוטות לגדול ולהחליש את העצם. בהדרגה רמת הפעילות והאקטיביות דועכת עד להבראה מלאה שלהן, בדרך כלל לקראת סוף הגדילה של הילד.

למרות הנ"ל, לא תמיד ניתן לזהות בצילום הרנטגן באיזה שלב של חייה נמצאת הציסטה, בשלב האקטיבי או ברדום או לקראת תהליך ההבראה. קיימת לכך חשיבות רבה לנוכח העובדה שהטיפול שאותו יחליט האורתופד לנקוט בין שניתוחי ובין ששמרני הוא בהחלט פועל יוצא של השלב שבו נמצאת הציסטה. הצפי להצלחת הטיפול אף הוא תלוי בכך - הוא עשוי להיכשל בציסטה האקטיבית הפעילה, ומצד שני אין צורך לטפל בציסטה הרדומה או זאת שהיא לקראת החלמה.

טיפול

הנחיות לטיפול

כאמור, ציסטת העצם הפשוטה מאובחנת בשני מצבים: במקרה, כאשר מבוצעת סקירת רנטגנית לילד על רקע תלונה שאינה קשורה בציסטה, או כאשר מתרחש שבר פתולוגי דרכה (עד 68% מהמקרים).

כאשר הציסטה מאובחנת במקרה, חשוב לדעת באיזה שלב היא נמצאת. הקביעה לא תמיד קלה.

גודל הציסטה הוא נתון חשוב, אולם חשוב יותר לזהות ולקבוע את חוזקה המבני של הציסטה. אנו יודעים שחוזקו של צילינדר הוא פונקציה של קוטרו בריבוע. אולם, חוזק העצם באזור הציסטה נקבע בעיקר על פי עובי הקירות שלה ופחות על פי גודלה האבסולוטי. נתונים אלו חשובים בקביעת סוג הטיפול: אם להמשיך במעקב קליני אחר הילד, או שלטפל בציסטה בניסיון לרפאה ובכך למנוע את התפתחותו של השבר הפתולוגי. קביעה זאת חשובה במיוחד כאשר הציסטה מאובחנת בגפיים התחתונות, נושאות המשקל.

הדילמה אינה פשוטה מפני שאם הוחלט על מעקב קליני בלבד, לפעמים כרוכה בו המלצה להגביל את הפעילות הגופנית של הילד, למנוע ממנו מאמצים קשים העשויים לגרום לשבר דרך הציסטה, החלטה שעשויה לפגוע באיכות החיים של הילד או הילדה, בעיקר אותם ילדים או נערים הפעילים בענפי ספורט שונים ואף שואפים לפתח קריירה של ספורטאי.

במאמר שהופיע לפני מספר שנים (2), ניסו המחברים לחזות את הציסטות המועדות לפורענות, על פי מספר קריטריונים רנטגניים, העשויות לגרום לשבר פתולוגי. במאמרם הוכיחו הכותבים שציסטות הממוקמות בחלקה המקורב של עצם הזרוע גורמות לשברים פתולוגיים בשכיחות גבוהה (33 מתוך 36 ציסטות - 92%). 21 ציסטות בגובה עצם הירך המקורבת גרמו ל-11 שברים (52%). כמו כן, הראו המחברים שאם שטח הציסטה עולה על 85% מקוטר העצם, הסיכויים להתרחשות של שבר דרכה גבוהים מאוד, גם לאחר חבלה טריוויאלית. רק 8% מהציסטות מבריאות באופן ספונטני במעקב ממוצע של 5.5 שנים וזאת בדרך כלל לאחר אירוע של שבר אחד עד 4 שברים שהתרחשו דרכה. ציסטות ללא שברים מתרפאות בממוצע בטווח של חמש שנים. נתון אחר שעולה מתוך המאמר הוא די צפוי: שברים מתרחשים בדרך כלל דרך הציסטות הפעילות יותר.

מאמר זה סותר את הדעה שרווחה שנים רבות בין האורתופדים שעל פיה שבר העובר דרך ציסטה, מעודד את רפויה. במאמר אחר הראו המחברים ש-50% (17 חולים מתוך 34) מהשברים דרך הציסטות לא הבריאו ספונטנית, והיה צריך לטפל בהם באחת מהשיטות שנדון בהן בהמשך. כמו כן, שברים בעצם הירך המקורבת נוטים להבריא יותר מאשר אלו שמתרחשים דרך ציסטות בעצם הזרוע המקורבת (3).

מקובל היום קודם כל לעקוב מספר חודשים אחר הציסטה ולראות כיצד היא מתנהגת. נוכל לזהות את מידת הפעילות של הציסטה (אקטיביות) אם במעקב כזה נראה שהיא גדלה, ומסכנת את שלמות העצם (תמונה 1). במקרה זה הטיפול שנבחר יהיה, ללא ספק, ניתוחי. במצב האחר שבו הציסטה שומרת על ממדיה, קירות הציסטה עבות, והילד מתפקד ללא שום מגבלות, נמשיך את המעקב הקליני והרנטגני, ייתכן אף שהציסטה תעבור לשלב ההחלמה ותיעלם מאליה.

למרות הנ"ל, אם הציסטה ממוקמת באזור הסובטרוקנטרי (חלקה המקורב של העצם) או אחר של עצם הירך (תמונה 1), הנטייה היא להיות אקטיביים יותר ולנתח את הילד. אזור זה של עצם הירך חשוף לכוחות גדולים, והסיכויים לשבר גדולים.

ברוב המקרים אם הילד מתלונן על כאבים באזור הציסטה, מדובר כנראה בשבר פתולוגי עדין, שלא תמיד נזהה אותו בצילום. יש הטוענים שציסטות כאלו נוטות כן להתרפא עם הזמן, רק ב-10% מהמקרים על פי אחד המחקרים.

הגישות הטיפוליות לציסטת העצם הפשוטה רבות ומגוונות

שיטות ההזרקה

Scaglietti היה הראשון שהמליץ על הזרקת סטרואידים לתוך הציסטות. מניסיונו טיפול זה מביא לאחוזי ריפוי גבוהים, ובכך מונע מהילד טיפולים פולשניים קשים יותר.

פעולת ההזרקה מבוצעת בעזרת שיקוף רנטגן המאפשר למקם היטב את מרכז הציסטה. תחילה שואבים את הנוזל שבתוכה (נוזל שקוף תומך באבחנה של ציסטה פשוטה), שוטפים את הציסטה מספר פעמים עם מים פיזיולוגיים או Saline (בעזרת שתי מחטים, שאחת משמשת להזרקת הנוזל והשנייה לניקוזו), ורק אז מזריקים Methylprendisolon.

אם הנוזל שנשאב הוא דמי, קרוב לוודאי שהאבחנה היא אחרת, כמו למשל Aneurysmal Bone Cyst, גידול ציסטי שפיר אחר, המכיל נוזל דמי, על פי רוב בצבע הנוטה לחום. הטיפול בה שונה מזה שבציסטה הפשוטה.

למרות ההתלהבות הראשונית של קהילת האורתופדים משיטה טיפולית זאת, הוכח במשך השנים שיעילותה יחסית. לעתים יש לחזור על הפעולה, המתבצעת בהרדמה כללית, מספר פעמים. לאחר החלמה ראשונית שלה, היא נוטה להישנות בשיעורים של 15% עד 88%.

דרך טיפול אחרת היא להזריק לתוך הציסטה דם הנלקח ממוח העצם בניקור מעצם האגן. גם כאן אחוז ההישנות של הציסטות לאחר הטיפול הוא גבוה.

עוד גישה מצדדת בטכניקה של חירור דופנות הציסטה מספר פעמים כדי להוריד את הלחץ ההידרוסטטי בתוכה, ולהגדיל את אספקת הדם אליה. במקרים אלו לא מזריקים שום חומר לתוכה.

הטכניקות הניתוחיות

הטיפול הניתוחי הקלאסי לציסטת העצם הפשוטה הוא כריתה מלאה שלה או גירוד מכני של דופנות הציסטה, והשתלת עצם ספוגית לתוכה. גם בטיפול זה אחוז הישנות הציסטה עשוי להגיע עד כדי 45%. ברקע לשכיחות ההישנות הגבוהה של ציסטות אלו היא כנראה העובדה שמלכתחילה בניתוח מטופלות הציסטות האגרסיביות יותר, הפעילות יותר שנוטות בכל מקרה לחזור.

מעשית, לאחר חשיפת הציסטה חודרים לתוכה דרך הסרת קטע מדופנה, הנוזל שבתוכה נשאב, הממברנה הפיברוטית הצמודה לקירות מורחקת בשלמותה בעזרת כלי ניתוח מתאימים. אם הציסטה צמודה ללוחית הצמיחה של העצם, יש להיזהר מלפגוע בה, כדי שלא תופרע בהמשך צמיחתה התקינה.

בתום הניתוח ממלאים את חלל הציסטה על ידי שתלי עצם ספוגיים, הנלקחים מהילד עצמו, מעצם האגן או עצם אחרת בגופו (Autograft). אפשרות אחרת היא להשתמש בעצם ספוגית הנלקחת מתורם או מבנק עצם (Allograft), או לחילופין על ידי אחד מתחליפי העצם הרבים המצויים היום עליהם נדון בהמשך.

נוסף על הטיפול הנ"ל, ברוב המקרים תחוזק העצם על ידי קיבוע פנימי כל שהוא (סוגי פלטות, ברגים או מסמרים שונים) או רק על ידי גבס, לתקופה של מספר שבועות עד חודשים מחשש לשבר מיידי. בדרך כלל, הטיפול הנוסף הזה יבוצע בעצמות הירך נושאות המשקל. בעצם הזרוע ניתן להסתפק בגבס או במתלה רך.

אם דרך הציסטה התרחש שבר פתולוגי, יש לטפל בו כמו בכל שבר אחר בילדים, ובהתאם לגיל הילד. בילדים מתבגרים, בסביבות גיל עשר שנים, ובמיוחד בגפיים התחתונות המגמה היא לקבע את השברים במתכות (פלטות, ברגים, מסמרים), בילדים הקטנים יותר רק גבס הוא הטיפול העדיף. וכמובן, יש לשלב את הטיפול בשבר עצמו בטיפול בציסטה כפי שתואר קודם. לעתים נשלב קיבוע פנימי וחיצוני (גבס). אנו רואים בתמונות 3, 3א ו-3ב ילד בן 10 שנים שטופל לאחרונה בבית חולים העמק לשבר פתולוגי עם תזוזה ניכרת בעצם הירך המקורבת. רואים את הפלטה ואת החומר מסוג טריקלציום פוספט (ראה בהמשך) שהושתל לתוך הציסטה.

שתלי עצם בניתוחים אורתופדיים (4) - סקירה קצרה

לשתל העצם שני תפקידים עיקריים

1. הוא מקור ליצירת עצם חדשה.
2. הוא תמיכה מכנית לעצם החלשה, כמו במקרה שבו אנו דנים, ציסטות המחלישות את העצם.

ניתן להבחין במספר סוגים של שתלי עצם

1. Osteogenesis: הסוג הטוב ביותר היא עצם ספוגית הנלקחת מגוף החולה עצמו. לתאי השתל יכולת ליצור עצם חדשה. שתל זה הוא גם תואם ביולוגי, ולכן איננו מעורר תגובה חיסונית וגם העברת מחלה איננה קיימת.

סוג זה מוגדר כ-Autograft. חסרונו שהוא נלקח מהחולה עצמו בפעולה ניתוחית נוספת שבפני עצמה עשויה לגרום לתחלואות נוספות. המקום השכיח ללקיחת עצם זאת הוא מרכס הכסל (Iliac Crest) וכמות העצם שניתן לקחת היא מוגבלת.

1. Osteoinduction: שתל עצם זה נלקח מבנק עצם או מתורם, גורם למיטת השתל אצל החולה לגייס תאי אב מזנכימאליים והתמיינותם לתאים חדשים יוצרי עצם.

אנו יודעים שתאי האב המזנכימאליים המצויים לרוב במוח העצם, נמצאים גם בעובר המתפתח ושביכולתם להתמיין בהמשך ולפי הצורך, לתאי סחוס או עצם. הם אלו המשתתפים בתהליך הריפוי של שברים דרך ההתמיינות שלהם לתאי סחוס ואח"כ לתאי עצם או ישירות לתאי עצם. על פי מחקרים רבים שנעשו בשנים האחרונות, תאי אב אלו מכילים קבוצת חלבונים האחראים ישירות לצמיחת עצם חדשה, לחיבור שברים וכו'. אלו מוגדרים כ-(Bone Morphogenetic Proteins)‏ BMPs ונקראים גם OPs. בהמשך זוהו הגנים הספציפיים ב-cDNA של בני האדם, המקודדים את אותם חלבונים. זוהתה קבוצה שלמה של אותם חלבונים, בין השאר BMP-2 ועד BMP-7, OP-1 ועד OP-3.
בימינו נעשה שימוש רחב בחלבונים אלו, בעיקר בזה הנקרא BMP-7 (או גם OP-1), המיוצרים בטכניקות של הנדסה גנטית. ניתן להזריקם ישירות לציסטות, או שלשברים המתקשים להתחבר. חלבונים אלו כאמור פועלים על פי עקרון ה-Osteoinduction‏ (5). חסרונם הגדול הוא בעיקר מחירם היקר, לכן השימוש שנעשה בהם בארץ הוא יחסית קטן.
חומרים אחרים בשימוש הם DMB (Demineralized Bone Matrix) עצם טבעית שממנה מורחקים המינרליים היוצרים את תשתיתה.

1. Osteoconduction (מוליכות עצם): חומרים, בדרך כלל סינתטיים, מוגדרים גם כחומרים קרמיים המשמשים כמשתית שאליה צומחים כלי דם, רקמה סב-כלית ותאים יוצרי עצם. שתל זה מוגדר כסביל לחלוטין.
   אנו יודעים שהחלק המינרלי של העצם מורכב ברובו מתרכובות של סידן-זרחן ובעיקר הידרוקסיאפטיט ונגזרותיו. מטבע הדברים במשך השנים נוסו תכשירים מלאכותיים בעלי הרכב כימי דומה. הטרי-קלציום פוספט (Tricalcium Phosphate) היה אחד החומרים הראשונים שנוסו. זה חומר תואם ביולוגי, אינו מעורר תגובה חיסונית של הגוף וגם אינו רעיל. כאמור, לחומר זה תכונות של מוליכות עצם, הוא נספג במלואו במשך הזמן ותוך כדי תהליך הספיגה הוא מעודד יצירת עצם חדשה. בשנים האחרונות נעשה שימוש נרחב בחומר זה בבית חולים העמק, תוצאות הטיפול אחרי השימוש בו משביעות רצון, ועל פי הספרות הרפואית, אחוזי הישנות הגידול נמוכים (11%).
   בתמונות 4, 4א ו-4ב אנו רואים דוגמה נוספת לשימוש שנעשה בחומר זה בשנה האחרונה בבית חולים העמק בילדה עם ציסטה בעצם הזרוע, לפני הטיפול וחצי שנה לאחריו. עדיין ניתן לזהות את הציסטה בצילום הרנטגן.

סיבוכי הטיפולים השונים

הסיבוך השכיח ביותר הוא הישנות הציסטה לאחר הטיפול והתפתחות בהמשך של שבר פתולוגי. כאשר השבר קורה בפעם הראשונה, הילדים ומשפחתם על פי רוב מצליחים להתמודד פסיכולוגית היטב. אולם, אם השברים חוזרים מספר פעמים, ההשפעה הפסיכולוגית עשויה להיות משמעותית: הילדים חוששים לבצע פעילות גופנית גם מתונה מחשש לשבר נוסף, מכאן שכל איכות חייהם עשויה להשתבש. גם ההורים החוששים משברים אצל ילד, עשויים להגביל מאוד את פעילות ילדם, למנוע ממנו תפקוד רגיל בדומה לחבריו.

מטרת הטיפולים השונים היא אכן להחזיר את הילד לאורח חיים רגיל, לפעילות גופנית רגילה, בלא חשש משברים נוספים, עד כמה שניתן.

ביבליוגרפיה

1. Wilkins RM. Unicameral Bone Cysts. J Am Acad Orthopedic Surgery 2000;8:217-224
2. Ahn JI, Park JS. Pathological fractures secondary to unicameral bone cysts. Internetional Orthopedics (SICOT) 1994;18:20-22
3. Ortiz EJ, Isler MH, Navia JE, et al. Pathologic Fractures in children. Clin Orthop 2005;432:116-126
4. ש' צוראל, א' שוכר, מ' ליברגל. שתלי עצם בניתוחים אורתופדיים. עיתון הרפואה, כרך 131, חוברת י', עמודים 427-431, 1996
5. Sampath TK, Rueger DC. Structure, Function, and Orthopedic Applications of Osteogenic Proteine-1 (OP-1). Complications in Orthopedics 1994;9:4

קישורים חיצוניים

• ציסטת עצם פשוטה בילדים, מדיקל מדיה

המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר נועם בור, מנהל היחידה לאורתופדיית ילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה

פורסם בכתב העת Israeli Journal of Pediatrics, דצמבר 2009, גיליון מס' 70, מדיקל מדיה