כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק מחלת הסוכרת בעדות ומיעוטים בישראל – Diabetes in minority groups in Israel
| מחלת הסוכרת בעדות ומיעוטים בישראל | ||
|---|---|---|
| Diabetes in minority groups in Israel | ||
| ||
עיגול כחול - הסמל העולמי לסוכרת
| ||
| ICD-10 | Chapter E 10.–Chapter E 14. | |
| ICD-9 | 250 | |
| MeSH | C18.452.394.750 | |
| יוצר הערך | ד"ר עופרי מוסנזון-ניניו, ד"ר טומי הרשקוביץ
|
|
חשוב וחיוני להשקיע מאמצים ומשאבים לאיתור האוכלוסיות והעדות בארץ החשופות יותר למחלת הסוכרת ולסיבוכיה. איתור מוקדם של המחלה וגורמיה יאפשר למערכות הבריאות השונות לגבש מדיניות יעילה למניעה וטיפול.
מבוא
שכיחות מחלת הסוכרת נמצאת בעלייה מתמדת בעולם בכלל, ובמדינות המתפתחות בפרט. ההערכה היא כי מספר חולי הסוכרת בעולם יעלה מ-171 מיליון בשנת 2000 ל-366 מיליון בשנת 2030,[1] בעיקר בשל העלייה באחוז האוכלוסייה מעל גיל 65. אולם, גם לגורמים נוספים יש השפעה על העלייה בהיארעות המחלה. גורמים אלה כוללים את התזונה ואורח החיים המערבי, ההשמנה, והמעבר מהכפר למגורים בעיר. גם הגזע והמוצא משפיעים על שכיחות המחלה בצורה מכרעת בקרב אוכלוסיות מסוימות. בארצות הברית למשל, הסיכון לפתח סוכרת במהלך החיים בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית גבוה פי 2.4 בקרב הנשים ופי 1.5 בקרב הגברים, בהשוואה לנשים וגברים באוכלוסייה הלבנה, בהתאמה.[2]
סוכרת מסוג 1
בספטמבר 1996 הוחל בישראל רישום ארצי של היארעות הסוכרת בקרב ילדים ונוער (0-17 שנים). היות ורוב החולים בקבוצת גיל זו סובלים מסוכרת מסוג 1, הרישום תרם מאוד לצבירת מידע על היארעות הסוכרת מסוג 1. המידע הקודם לרישום זה היה מבוסס ברובו על סקרים שנערכו במרכזים ל״סוכרת נעורים" בארץ בשנים 1975-1980,[3] ו-1989-1990.[4]
על פי סקר שנערך בשנים 1989-1990, שיעור ההיארעות של אבחנות חדשות של סוכרת מסוג 1 לשנה היה 2.77 מקרים למאה אלף בקרב הערבים, 4.58 מקרים למאה אלף בקרב היהודים ממוצא מזרחי, 5.6 מקרים למאה אלף בקרב יהודים שהוריהם ילידי הארץ, ו-9.34 מקרים למאה אלף בקרב יהודים ממוצא אשכנזי.[4] אולם, יש להדגיש כי הנתונים עליהם הסקר מבוסס נאספו ממרפאות סוכרת מקצועיות ולא מהמרפאות הראשוניות, ולכן לא ברור עד כמה הם מייצגים את כלל מקרי הסוכרת מסוג 1 בשנים אלו. קיים חשש סביר לחוסר דיוק בדיווח עקב הזמינות, הנכונות וכמות ההפניות למרפאות הסוכרת בקרב האוכלוסיות המוזכרות לעיל.
הרישום הארצי של סוכרת מסוג 1, שבוצע בשנים 1997-1998, העלה מספר ממצאים חשובים.[5][6] ראשית, נמצאה עלייה הדרגתית בהיארעות הסוכרת בכלל האוכלוסייה, מ-5.46 מקרים למאה אלף בשנת 1990 ל-7.9 מקרים למאה אלף בשנת 1997 ו-9.1 למאה אלף בשנת 1998. עלייה זו ככל הנראה נובעת משילוב של שיפור בהיענות לדיווח ועלייה ממשית בהיארעות עצמה. עלייה דומה בהיארעות סוכרת מסוג 1 דווחה גם במדינות אחרות, ועד כה לא נמצאה לה סיבה ברורה. ממצא נוסף שעלה מהרישום הוא צמצום הפער הגדול בהיארעות המחלה בין האוכלוסייה היהודית והערבית בישראל (ראה טבלה 1) שדווח בסקרים הקודמים. נדגיש שוב את ההנחה כי צמצום הפער נובע, לפחות חלקית, מהשיפור בדיווח - במיוחד בקרב האוכלוסייה הערבית. לגבי קביעת היארעות הסוכרת בקרב העדות השונות באוכלוסייה היהודית, יש לציין כי המוצא נקבע לפי מקום לידת האב. תוצאות הרישום של השנים 1997-1998 מסוכמות בטבלה 2. שיעור ההיארעות הגבוה בקרב יוצאי תימן ואתיופיה (אם כי חשוב לציין את רווח הסמך גדול), מעיד ככל הנראה על שילוב של רקע תורשתי וחשיפה סביבתית.
טבלה 1: היארעות מחלת הסוכרת מסוג 1 לפי קבוצות אוכלוסיה בשנים 1989-1990, ו-1997-1998
| 1989-1990 | 1997 | 1998 | |
|---|---|---|---|
| יהודים | 6.32 | 9.1 | 9.5 |
| ערבים ואחרים | 2.77 | 4.6 | 8.0 |
| סך הכול | 5.46 | 7.9 | 9.1 |
טבלה 2: שיעורי ההיארעות של סוכרת מסוג 1 בקרב יהודים (לפי מוצא)
|
|
ההנחה הרווחת היא שהשכיחות המשתנה של סוכרת מסוג 1 בקרב אוכלוסיות שונות בעולם נובעת משכיחות משתנה של גנים באזור HLA class II (Human Leukocyte Antigen), המגבירים או מפחיתים את הסיכון לסוכרת. נמצא קשר בין הסיכון לפתח סוכרת לפולימורפיזם של HLA-DR ו-HLA-DQ, הממוקמים על הזרוע הקצרה של כרומוזום 6.[7] למעלה מ-90% מחולי הסוכרת מסוג 1 בעולם הם נשאים של DR4, DQB*032 או DR3, DQB*021.[8]
מספר מחקרים בוצעו בניסיון להסביר את הבסיס הגנטי והסביבתי לשכיחות הגבוהה של סוכרת מסוג ו בקרב יוצאי תימן בישראל. האוכלוסייה היהודית בתימן היוותה במשך דורות רבים קהילה מצומצמת ומתבדלת, אשר התרחקה והורחקה הן מתושבי תימן הלא-יהודים והן מקהיליות יהודיות אחרות. באחד המחקרים השוו בין 47 יוצאי תימן עם סוכרת מסוג 1 ל-76 יוצאי תימן ללא סוכרת.[9] במחקר נמצא קשר חזק בין הופעת המחלה לנוכחות אללים מעודדי מחלה של HLA, וחסר של DRB*07.
מחקר אחר בוצע במטרה לבודד את המרכיב הגנטי מהמרכיב הסביבתי. במחקר השני השתתפו 96 קשישות ילידות תימן, שנשאלו לגבי הופעת תסמינים של סוכרת בקרב ילדים ונוער בני העדה טרם עלייתם ארצה.[10] אף אחת מהנשים לא תיארה את התסמינים האופייניים. למרות השכיחות הגבוהה של גנים המגבירים את הסיכון לסוכרת באוכלוסייה זו, ההתבטאות הקלינית של המחלה מתוארת רק לאחר העלייה לארץ. בחיפוש אחר גורם סביבתי לשינוי בשכיחות המחלה, החוקרים שאלו את אותן הנשים לגבי חשיפה מוקדמת לחלב פרה – והסתבר שבתימן היה מקובל לתת לתינוקות חלב פרה. אם כך, גם גורם סביבתי זה אינו מסביר את השינוי החד בהופעת המחלה בקרב יוצאי תימן לאחר עלייתם ארצה.
במחקר נוסף, שבוצע במטרה להשוות את הבסיס הגנטי להופעת סוכרת מסוג 1 בקרב אוכלוסיות שונות בישראל, השוו את שכיחות האללים של HLA של חולים יהודים ממוצא אשכנזי, יהודים ממוצא שאינו אשכנזי, וערבים ישראלים.[11] למרות שנמצאו הבדלים בשכיחותם של אללים מסוימים בין שלושת קבוצות המחקר, האללים המגבירים סיכון לסוכרת (DRB1*0402, DRB1*0405) היו זהים בשלושת הקבוצות שנבדקו, כמו גם באוכלוסיות מזרח-תיכוניות אחרות, ובניגוד לרוב האוכלוסיות הלבנות בעולם – בהן האלל הנפוץ הוא DRB1*0401. ממצאים אלו מעידים על הקשר הגנטי בין האוכלוסייה הישראלית על עדותיה השונות לכלל האוכלוסיות במזרח התיכון.
לסיכום, היות ומספר החולים בסוכרת מסוג 1 נמוך יחסית, יש צורך בנתונים נוספים בכדי לבחון את ההבדלים בהיארעות המחלה בקרב האוכלוסיות השונות בישראל בצורה יעילה. מאז הרישום שבוצע ב-1998 ופורסם בשנת 2002, לא פורסמו נתונים מקיפים נוספים לגבי היארעות המחלה בישראל. אחד הגורמים לכך הוא נטישת גורם הגיל כגורם מוביל באבחנה בין שני הסוגים של סוכרת. גורמים נוספים הם העלייה המשמעותית בשכיחותה של סוכרת מסוג 2 בקרב בני הנוער (על רקע העלייה בשיעור ההשמנה), והתגברות המודעות לאבחנה של סוכרת מסוג 1 בגילאים מבוגרים יותר (LADA למשל). הגורמים הנ"ל מקשים על ביצוע רישום כלל ארצי כפי שנעשה בעבר, אם כי אין ספק שרישום מסוג זה עשוי לתרום מידע חשוב אודות היארעות המחלה בקרב עדות ומיעוטים בישראל.
סוכרת מסוג 2
בדומה לשאר המדינות בעולם, מספר חולי הסוכרת מסוג 2 בישראל מצוי בעלייה מתמדת. חולי הסוכרת מסוג 2 מהווים 90-95% מכלל חולי הסוכרת. אורח החיים והדיאטה האופייניים לעולם המערבי ומתבטאים בהשמנה ובחוסר פעילות גופנית, והזדקנות האוכלוסייה הם הגורמים המובילים לעלייה בשכיחות המחלה בעולם ובארץ.[12]
בתרשימים המצורפים ניתן למצוא נתונים ממספר סקרי בריאות מהשנים האחרונות אודות ההיארעות של סוכרת מסוג 2 בקרב כלל האוכלוסייה בישראל ובקרב קבוצות ייחודיות - כגון ערבים, נשים, בדואים, צ'רקסים ובני עדות שונות באוכלוסייה היהודית.
המקור המעודכן והיסודי ביותר לנתונים אודות שכיחות מחלת הסוכרת בקרב האוכלוסייה בארץ הוא סקר הבריאות הלאומי שנערך בשנים 2003-2004.[13] סקר זה הוא מיזם של היחידה האירופאית של ארגון הבריאות העולמי, ונקרא EUROHIS (European Health Interview Surverys). הסקר נערך ב-33 מדינות באירופה במהלך שש שנים. הוא בוצע במטרה לפתח כלי מחקר תקני שיאפשר ניטור מצבי בריאות וחולי בקרב אוכלוסיות שונות, מעקב אחר מגמות לאורך השנים, ואפשרות להשוות בין אוכלוסיות שונות.
הסקר בוצע לראשונה בארץ בין אפריל 2003 לאוקטובר 2004 על ידי המרכז הלאומי לבקרת מחלות. בהמשך, הסקר אמור להיערך בארץ אחת לשלוש שנים. הסקר כלל מדגם מקרי של 9509 משתתפים מעל גיל 21 מהאוכלוסייה היהודית והערבית בישראל. המידע התבסס על שאלון מובנה שבוצע בראיון טלפוני בן כ-20 דקות. את הסקר ביצעו מראיינים מיומנים דוברי עברית, ערבית ורוסית.
מאחר והתפלגות הגילאים בקבוצות המדגם ובאוכלוסייה בישראל לא היתה זהה, החוקרים ביצעו שקלול לגיל בכדי לקבל שיעורי הימצאות אמיתיים. כמו כן, מאחר והתפלגות הגילאים שונה בין האוכלוסייה היהודית והערבית (האוכלוסייה היהודית מבוגרת יותר), בוצע תקנון לגיל על מנת להשוות בין שתי האוכלוסיות. חשוב להדגיש כי תוצאות הסקר התבססו על דיווחם האישי של המרואיינים על היותם חולי סוכרת מאובחנים בלבד. לאור זאת, ייתכן והשכיחות האמיתית אף גבוהה יותר מהמדווח בסקר. מאידך, מחקר שבוצע בישראל בקרב 5416 עובדים בגילאי 40-65[14] הדגים כי מהימנותם של דיווחים מסוג זה גבוהה. במחקר נמצא כי היחס בין מספר חולי הסוכרת המאובחנים לחולים שאינם מאובחנים הוא 1:10. זהו יחס טוב יותר מהמדווח בספרות העולמית, ונובע ככל הנראה מזמינותה של מערכת הרפואה בארץ.
ניתוח תוצאות סקר הבריאות הלאומי בישראל מהשנים 2004-2003 מדגים עלייה הדרגתית בשכיחות המחלה עם הגיל, עד לשיא בגילאי 65-74. כמו כן, תוצאות הסקר מצביעות על שכיחות גבוהה יותר של המחלה בקרב גברים בהשוואה לנשים (ראה טבלה 3). בהשוואה דומה בין גברים לנשים שנעשתה לאחר חלוקת האוכלוסייה ליהודים וערבים נתקבלו תוצאות שונות במעט, כפי שמודגם בתרשימים 1 ו-2:
טבלה 3: דיווח עצמי על סוכרת מאובחנת, לפי מין וגיל
האחוזים משוקללים לקבוצת אוכלוסייה.
| מגדר | 21-24 | 25-34 | 35-44 | 45-54 | 55-64 | 65-74 | 75+ | סה"כ במדגם |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| גברים | 0.3 | 0.1 | 2.7 | 6.9 | 14.8 | 20.4 | 17.3 | 6.3% |
| נשים | 0.0 | 0.3 | 1.6 | 5.5 | 12.5 | 15.3 | 10.9 | 5.2% |
תרשים 1: שכיחות הסוכרת (%) בקרב האוכלוסייה היהודית, לפי מין וגיל
תרשים 2: שכיחות הסוכרת (%) בקרב האוכלוסייה הערבית, לפי מין וגיל
ניתן להבחין כי בקרב האוכלוסייה הערבית בגילאים 55-64 ומעל 75, בניגוד לשאר קבוצות הגיל והמוצא, אחוז הנשים חולות הסוכרת גבוה יותר מאחוז הגברים החולים. באשר לשיעורי היארעות המחלה באוכלוסייה עם וללא תקנון לגיל, ניתן לראות כי מחלת הסוכרת נפוצה יותר בקרב גברים ונשים מהמגזר הערבי גם ללא תקנון. הבדל זה בולט עוד יותר לאחר תקנון לגיל (ראה טבלה 4 ותרשים 3).
טבלה 4: שיעורי ההימצאות האמיתיים של סוכרת באוכלוסייה (%)*, ללא תקנון לגיל
| יהודים | ערבים | |
|---|---|---|
| גברים | 6.2 | 6.6 |
| נשים | 5.0 | 6.3 |
תרשים 3: שכיחות סוכרת מתוקנת לגיל (%) לפי מין וקבוצת אוכלוסייה
- תיקון הדגימה: האחוזים משוקללים לפי התפלגות הגילאים של האוכלוסייה.
- השכיחות המתוקנת לפי גיל היא רק לשם השוואה בין תתי-הקבוצות.
- בתרשים לעיל, 0.0001>p הן לגברים והן לנשים.
על פי ממצאי חלק זה של הסקר הלאומי, מחלת הסוכרת היא מחלה נפוצה ששכיחותה עולה עם הגיל (עד גיל 75), וההיארעות שלה גבוהה יותר בקרב גברים ובמגזר הערבי.
סקר הבריאות הלאומי בישראל בשנים 2003-2004 כלל גם ארבעה תתי-מחקרים. אחד המחקרים התמקד בבריאות הנשים בישראל וכלל ראיון של 1392 נשים - 76.5% מתוכן יהודיות ו-23.5% ערביות.[15] תוצאותיו של מחקר זה מאפשרות להתרשם בצורה טובה יותר משכיחות הסוכרת בקרב נשים בישראל. לאחר שקלול הגיל וקבוצת האוכלוסייה, נמצא כי 5.2% מכלל הנשים בישראל אובחנו בשלב כלשהו בחייהן כחולות סוכרת. בעוד שיעור הדיווח על אבחנה של סוכרת עולה עם הגיל בקרב הנשים היהודיות, בקרב הנשים הערביות שיעור זה עולה עד קבוצת הגיל 55-64, ולאחר מכן יורד. בהשוואה בין קבוצות הגיל 45-54 ו-55-64, ניתן לראות עלייה חדה בשיעור הדיווחים על סוכרת בכלל האוכלוסייה (מ-5.0% ל- 12.4%- פי 2.5) ובמיוחד בקרב הנשים הערביות (מ-7.3% ל-37.8%- פי 5.2). יותר משליש (35.3%) מהנשים הערביות בגיל 55 ומעלה דיווחו על אבחנה של סוכרת, בהשוואה ל-9.6% מהנשים היהודיות בנות אותו גיל.
הסבר חלקי לממצאים אלו ניתן למצוא בסקר המופיע באותו מחקר העוסק בהשמנה ופעילות גופנית.[15]
על פי הסקר, המבוסס גם הוא על דיווח עצמי, ה-BMI של 43.2% מהנשים בישראל הוא 25 ק״ג למטר מרובע ומעלה, ו-5.5%1 מהנשים בישראל סובלות מהשמנה (BMI של 30 ק״ג למטר מרובע ומעלה). בטבלה להלן מוצגת החלוקה בין הקבוצות הסובלות מעודף משקל לבין הקבוצות הסובלות מהשמנה בשני מגזרי האוכלוסייה.
טבלה 5: מסת גוף (BMI) לפי קבוצת אוכלוסייה, מתוקנת לגיל
| BMI | 25-30 | 30< | סה"כ>25 |
|---|---|---|---|
| יהודיות | 26.6% | 14.3% | 40.9% |
| ערביות | 33.1% | 27.1% | 60.2% |
| סה"כ בישראל | 27.7% | 15.5% | 43.2% |
לאחר תקנון לגיל של הנתונים נמצא כי שיעור ההשמנה בקרב הנשים הערביות גבוה פי 1.9 לעומת הנשים היהודיות. כמו כן נצפתה עלייה בשכיחות של עודף משקל והשמנה עם העלייה בגיל, החל משיעור של 25% בקבוצת הגיל 21-34 ועד 62% בקבוצת הגיל מעל 65. 86.4% מהנשים הערביות בגיל 55 ומעלה ו-61.4% מהנשים היהודיות מאותה קבוצת גיל סובלות מעודף משקל או מהשמנה. כמו כן, 36.8% מהנשים בישראל אינן מרוצות או "מאוד לא מרוצות" ממשקלן. לאחר תקנון לגיל, נמצא כי אחוז הנשים שאינן מרוצות ממשקלן גבוה יותר בקרב הנשים היהודיות (37.7%) לעומת הנשים הערביות (28.8%), אך לא באופן מובהק. 27.4% מהנשים בישראל דיווחו על שימוש בדיאטה לשמירה על המשקל או לירידה במשקל – ומתוכן אחוז הנשים היהודיות היה גבוה פי 5.
באשר לפעילות גופנית, 30% מהנשים בישראל דיווחו על ביצוע פעילות גופנית בשעות הפנאי בתדירות של 3 פעמים בשבוע לפחות ולמשך 20 דקות כל פעם. אחוז הנשים העוסקות בפעילות גופנית היה גבוה יותר בקרב הנשים היהודיות לעומת הנשים הערביות בכל קבוצות הגיל. לאחר תקנון לגיל נמצא כי אחוז זה גבוה פי 2.1. ממצאי תת-מחקר זה שבוצע כחלק מהסקר מספקים הסבר נוסף לשכיחות מחלת הסוכרת בקרב אוכלוסיית הנשים בישראל.
אמצעי חשוב נוסף לאיתור חולי הסוכרת וניתוח הנתונים הדמוגרפיים שלהם הוא השימוש במאגרי מידע שונים. לדוגמא, בסקר שכלל את כל המבוטחים של מכבי שירותי בריאות[16] נמצא כי מתוך 1.6 מליון מבוטחי הקופה, 2.6% (39,768 איש) חולים בסוכרת.
באופן דומה, ניתן להשתמש במסד נתוני קופות החולים בכדי לנטר את היענות החולים והרופאים להנחיות המעקב והטיפול בסוכרת. בהתערבות כלל ארצית של שירותי בריאות כללית[17] שבוצעה במטרה לשפר את המעקב והטיפול בחולי הסוכרת, הודגמה עלייה בשיעור ביצוע הבדיקות הנדרשות ובמספר החולים עם רמות המוגלובין A1C נמוכות מ-7.4% מ-45.1% ב-1995 ל-50.5% בשנת 1997.
בשנים האחרונות נצפתה עלייה במספר הסקרים המתמקדים בשכיחות מחלת הסוכרת בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. אחד מהסקרים בוצע על ידי ד"ר עבדול-גאני ושותפיו במרפאה ראשונית של שירותי בריאות כללית בכפר עיבלין.[18] החוקרים סרקו את כל תיקי החולים הבוגרים (4,545) ואיתרו מתוכם את החולים בסוכרת מסוג 2. איתור החולים התבסס על אבחנה קודמת של סוכרת מסוג 2, שימוש בתרופות לטיפול בסוכרת, או שני ערכי סוכר בצום מעל 126 מ"ג%. הסקר לא כלל את החולים בסוכרת מסוג 1. אותרו 323 חולי סוכרת מסוג 2 בסך הכל, המהווים 7.1% מכלל האוכלוסייה שנבדקה. אחוז הנשים החולות בסוכרת מסוג 2 היה 8.6%, לעומת 5.3% בלבד בקרב הגברים. כמו כן, הגיל הממוצע בעת האבחנה היה 48.27 שנים בקרב הנשים לעומת 59.52 בקרב הגברים. ה-BMI הממוצע של הנשים בעת האבחנה היה גבוה משמעותית לעומת ה-BMI של הגברים (34.35 לעומת 30.04 ק"ג למטר מרובע בהתאמה). כמו כן, נמצא קשר ישיר ומובהק (0.0001>r=0.97, p) בין ערכי ה-BMI לגיל החולה בעת האבחנה. מסקר זה נובע כי נשים ערביות מצויות בסיכון גבוה יותר לחלות בסוכרת לעומת גברים ערבים, ונוטות לחלות במחלה בגיל צעיר יותר. לאור זאת, הסיכון של הנשים הערביות לסבול מסיבוכי מחלת הסוכרת גבוה יותר, היות והם קשורים באופן ישיר למשך המחלה.
במחקר אחר שבוצע על ידי ד"ר עבדול-גאני בכפר ערבי בצפון,[19] 95 אנשים מעל גיל 40 עם BMI גבוה מ-27 ק"ג למטר מרובע וללא אבחנה של סוכרת ביצעו בדיקת העמסת סוכר. הבדיקה היתה תקינה רק ב-31% מהנבדקים. ב-27% מהנבדקים אובחנה סוכרת שלא היתה ידועה קודם לכן, וב-42% אובחנה הפרעה ברמת הגלוקוז בצום (IFG) או הפרעה בסבילות לגלוקוז (IGT). כמו כן, נמצא כי 48% מהנבדקים סובלים מהתסמונת המטבולית על פי הגדרת ה-NCEP (National Cholesterol Education Program). לאור הממצאים, החוקרים מסיקים כי 70% מהסובלים מעודף משקל באוכלוסייה הערבית מצויים בסיכון מוגבר לסוכרת מסוג 2.
במאמר המערכת המתייחס למחקר זה[20] תוהים האם ניתן להשליך את מסקנות המחקר על כלל האוכלוסייה הערבית בארץ. במקביל, הסקר מדגיש את חשיבותה של בדיקת העמסת הסוכר בזיהוי החולים המצויים בסיכון מוגבר לסוכרת. בכל אופן, יש צורך במחקרים נוספים בכדי להעריך את שכיחות הסוכרת בקרב המגזר הערבי בארץ בצורה מדויקת יותר.
גם בקרב אוכלוסיית הבדואים בנגב נערכו מספר סקרים בנושא סוכרת. אוכלוסייה זו, המונה למעלה מ-120,000 איש, נמצאת בשלבי מעבר מאורח חיים של שבטים נוודים למגורי קבע. על פי דיווחים משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, שכיחותה של מחלת הסוכרת נמוכה ביותר בקרב אוכלוסייה זו (כ-0.5%). לעומת זאת, דיווחים עדכניים יותר מציירים תמונה שונה לחלוטין.[21][22][23] בסקר שנערך ברהט,[21] העיר הבדואית הגדולה, בחנו את כל התיקים של חולי הסוכרת הידועים ונמצא כי שכיחות המחלה היתה 7.3% בקרב הגברים ו-9.9% בקרב הנשים. במחקר אחר, שכלל את כלל הבדואים בנגב המבוטחים בשירותי בריאות כללית,[23] נמצא כי שכיחות המחלה היא 5.1%, וכי המחלה נפוצה יותר בקרב האוכלוסייה העירונית (5.5%) בהשוואה לאוכלוסייה הכפרית (3.9%). כמו כן, נמצא כי אחוז חולי הסוכרת המאוזנים (רמות המוגלובין A1C מתחת ל-7%) נמוך יותר בקרב האוכלוסייה הבדואית (29.3%) בהשוואה לאוכלוסייה שאינה בדואית (46.7%).
חסרונם של המחקרים הללו נובע מההסתמכות שלהם על רישום אבחנות קודמות של סוכרת, בניגוד לחיפוש יזום אחר החולים. לעומת זאת ניתן להגיע למסקנה כי מחלת הסוכרת הפכה למחלה שכיחה בקרב אוכלוסיית הבדואים בנגב, ואף למגפה. בנוסף לגורמים הסביבתיים המשפיעים על כך, הכוללים הזדקנות, תזונה, חוסר פעילות גופנית והמעבר לערים, יש המשייכים את העלייה החדה בשכיחות המחלה בקרב אוכלוסייה זו להימצאותם של "גנים חסכניים" (thrifty genes).[23] בנוסף לגורמים הסביבתיים, כגון הזדקנות, תזונה, חוסר פעילות גופנית והמעבר לערים, יש המשייכים את העלייה החדה בשכיחות המחלה בקרב אוכלוסייה זו להימצאותם של "גנים חסכניים" (Thrifty Gene).[23]
לאחרונה פורסם מחקר של ד"ר הארון ושותפיה העוסק בשכיחות הסוכרת בקרב אוכלוסיית הצ'רקסים הקטנה (3,150 איש) בישראל.[24] בסקר השתתפו 450 נשים ו-289 גברים מעל גיל 35. נמצא כי שכיחות המחלה לאחר תקנון לגיל היא 0.7%1 בקרב הנשים, לעומת 14.6% בקרב הגברים. במבחן רב-משתני נמצא כי היסטוריה משפחתית של סוכרת מהווה גורם סיכון משמעותי יותר מהשמנה באוכלוסייה זו. מדובר באוכלוסייה קטנה עם הומוגניות גנטית גבוהה ומיעוט נישואי תערובת, ולכן הממצאים יכולים לשמש קרקע פורייה לאיתור גנים המגבירים את הסיכון לסוכרת.
באשר לנתונים אודות שכיחות מחלת הסוכרת מסוג 2 בקרב עדות שונות באוכלוסייה היהודית, רובם נלקחו ממחקרים שבוצעו בשנים עברו. הסיבה לכך נעוצה בשכיחות הגבוהה של נישואי התערובת בין העדות השונות בארץ. במחקר שבוצע בשנות השמונים בשכונת קריית יובל בירושלים[25] נמצא כי שכיחות הסוכרת באוכלוסייה שמעל גיל 15 היתה 5.8% בקרב הגברים ו-4.6% בקרב הנשים. כמו כן, נמצאה עלייה חדה בשכיחות המחלה עם העלייה בגיל. הסקר הצביע על שכיחות גבוהה יותר של סוכרת בקרב ילידי צפון אפריקה, שכיחות בינונית בקרב ילידי ישראל ואסיה, ושכיחות נמוכה בקרב ילידי אירופה. הבדלים אלו היו מובהקים סטטיסטית רק בקרב הגברים. סקר דומה שבוצע בשנת 1984 בקרב 10,578 משתתפים בגיל 30 ומעלה בבאר שבע העלה ממצאים דומים.[26] גם בסקר זה נמצא כי מחלת הסוכרת נפוצה יותר בקרב יהודים ממוצא צפון-אפריקה.
עדה אחרת שעוררה עניין מיוחד סביב מחלת הסוכרת היא העדה התימנית. במחקר שהתבסס על בדיקת העמסת סוכר לאבחנה של סוכרת, נבדקו 475 ילידי תימן שעלו לארץ לפני 8 ו-25 שנים. החוקרים השוו בין אותם ילידים ל-219 יהודים אשכנזים.[27] נמצא כי היארעות הסוכרת בקרב התימנים היתה 12.6%, לעומת 8.7% בקרב האשכנזים. היארעות זו גבוהה משמעותית בהשוואה לשכיחות הנמוכה (0.06%) של המחלה בקרב התימנים שנבדקו מייד עם עלייתם ארצה. למרות העלייה החדה בשכיחות מחלת הסוכרת בעדה התימנית, מחקר זה ומחקרים נוספים[28][29] הראו כי בני העדה התימנית סובלים פחות מהמחלות האחרות הנכללות בתסמונת המטבולית, כגון יתר לחץ דם וכולסטרול גבוה. בהשוואה לחולי סוכרת אחרים, החולים התימנים פחות נוטים לפתח מחלות של כלי הדם, כולל מחלת לב איסכמית.
לסיכום
חשוב ביותר להשקיע מאמצים ומשאבים לאיתור האוכלוסיות והעדות בארץ המצויות בסיכון מוגבר להופעה של סוכרת וסיבוכיה. איתור מוקדם של המחלה וגורמיה יאפשר למערכות הבריאות השונות לגבש מדיניות מניעתית וטיפולית ראויה ויעילה.
ביבליוגרפיה
- ↑ Wild S, Roglic G, Green A, et al: Global Prevalence of Diabetes Estimates for the year 2000 and projections for 2030. Diabetes Care, 2004;27:1047-1053
- ↑ Branacti FL, Kao WH, Folsom AR, Watson RL, et al: Incidence of type 2 diabetes mellitus in African American and white adults. JAMA, 2000;328:2253-2259
- ↑ Laron Z, Karp M, Modan M: The incidence of insulin dependent diabetes mellitus in Israeli children and adolescents, a retrospective study 1979-1980. Diabetes Care, 1985;8:24-28
- ↑ 4.0 4.1 Laron Z, Mansour T, Slepon R, et al: Incidence of diabetes mellitus in various population groups in Israel (1989 and 1990). Isr J Med Sci, 1994;30:770-774
- ↑ Israel IDDM Registry Study Group: Incidence of insulin dependent diabetes in youth in Israel in 1997: Israel Registry Study Group for incidence of diabetes between the ages of 0¬17. Harefuah, 2000;138:290-294
- ↑ Israel IDDM Registry Study Group: Incidence of IDDM between the ages of 0-17 in Israel in 1998- the Israel Registry Study Group for incidence of diabetes between the ages of 0-17. Harefuah, 2002;141:789-791
- ↑ Todd JA, Bell JL, McDevitt HO: HLA-DQ beta gene contributes to susceptibility and resistance to insulin-dependent diabetes mellitus. Nature, 1987;329:599-600
- ↑ Undlien DE, Friede T, Rammensee HG, et al: HLA-encoded genetic predisposition in IDDM, DR4 subtypes may be associated with different degrees of protection. Diabetes, 1997;46:143-147
- ↑ Israel S, Kwon OJ, Weintrob N, et al: HLA class II immunogenetics of IDDM in Yemenite Jews. Hum Immunol, 1998;59:728-733
- ↑ Weintrob N, Sprecher E, Israel S, et al: Type 1 Diabetes Environmental Factors and Correspondence Analysis of HLA Class II Genes in the Yemenite Jewish Community in Israel. Diabetes Care, 2001;24:650-653
- ↑ Kwon OJ, Brautbar C, Weintrob N, et al: Immunogenetics of HLA class II in Israeli Ashkenazi Jewish, Israeli non-Ashkenazi Jewish, and Arab IDDM patients. Hum Immunol, 2001;62:85-91
- ↑ Engelgau MM, Geiss LS, Saaddine JB, et al: The evolving diabetes burden in the United States. Ann Intern Med, 2004;140:945-950
- ↑ Israeli Center of Disease Control: Israeli National Health Interview Survey (INHIS-1) 2003-2004. Israeli Center of Disease Control, 2006, Publication nr.249
- ↑ Stern E, Raz I, Weitzman S: Prevalence of diabetes mellitus among workers in Israel: a nation-wide study. Acta Diabetol, 1999;36:169-172
- ↑ 15.0 15.1 Israeli Center of Disease Control: Israeli National Health Interview Survey (INHIS-1) 2003-2004: Women Health. Israeli Center of Disease Control, 2004, Publication nr.237
- ↑ Chodick G, Heymann AD, Shalev V, et al: The epidemiology of diabetes in a large Israeli HMO. Eur J Epidemiology, 2003;18:1143-1146
- ↑ Goldfracht M, Porath A: Nationwide Program for Improving the Care of Diabetic Patients in Israeli Primary Care Centers. Diabetes Care, 2000;23:495-499
- ↑ Abdul-Ghani MA, Kher J, Abbas N,et al: Association of high body mass index with low age of disease onset among Arab women with Type 2 diabetes in a primary care clinic. IMAJ,2005;7:360-363
- ↑ Abdul-Ghani MA, Sabbah M, Muati B, et al: High frequency of Pre-Diabetic, undiagnosed diabetes and metabolic syndrome among overweight Arabs in Israel. IMAJ, 2005;7:143-147
- ↑ Cohen O: Pita and Cola- a devastating mixture? IMAJ, 2005;7:193-194
- ↑ 21.0 21.1 Abou-Rabiah Y, Weitzman S: Diabetes among Bedouins in the Negev: the transition from rare to highly prevalent condition. IMAJ, 2002;4:687-689
- ↑ Cohen AD, Gefen K, Ozer A, et al: Diabetes control in the Bedouin population in southern Israel. Med Sci Monit 2005;11:376-380
- ↑ 23.0 23.1 23.2 23.3 Khamasi M, Raz I: Diabetes epidemic and the thrifty gene. IMAJ, 2002;4:720-721
- ↑ Haron Y, Hussein O, Epstein L, et al: Type 2 diabetes among Circassians in Israel. IMAJ, 2006;8:622-626
- ↑ Donchin M, Kark JD, Abramson JH, et al: Prevalence of diabetes among ethnic groups in Jerusalem. Isr J Med Sci, 1984;20:578-583
- ↑ Neumann L, Weitzman S: Prevalence of type 2 diabetes in the Negev. Harefuah, 1990;119:264-265
- ↑ Cohen AM, Fidel J, Cohen B, et al: Late-Onset diabetes in Israel. Isr J Med Sci, 1979;15:1003-1008
- ↑ Brunner D, Altman S, Meshulam N, et al: Low prevalence or absence of vascular disease in diabetic Yemenite Jews. Isr J Med Sci, 1972;8:775-776
- ↑ Weingarten MA, Katzir I, Sprecher E, et al: Diabetes and Ischemic heart disease among Yemenite immigrants in Israel. IMAJ, 2000;2:207-210
קישורים חיצוניים
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר עופרי מוסנזון-ניניו, המכון לאנדוקרינולוגיה, סוכרת ומטבוליזם, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה, ד"ר טומי הרשקוביץ, מנהל המכון לאנדוקרינולוגיה, סוכרת ומטבוליזם, ביה"ח לגליל המערבי, נהריה, האגודה לסוכרת