מכאן שהרפואה המשולבת, זו המנסה לעשות שימוש בשני העולמות, הקונבנציונלי והאלטרנטיבי, מתמקדת באדם לא פחות מאשר במחלה. ...
מתוך הערך: המדריך לטיפול בסוכרת

מניעת שיטיון - Dementia prevention

מתוך ויקירפואה

מניעת שיטיון
Dementia prevention
ICD-10 Chapter F 00.-Chapter F 07.
ICD-9 290

-294

MeSH D003704
יוצר הערך ד"ר דניאל דליות
TopLogoR.jpg
 

לערכים נוספים הקשורים לנושא זה, ראו את דפי הפירושים: – הזדקנות , שיטיון

תוחלת החיים בעולם עלתה עם השנים באופן מרשים. עם זאת, ישנה חשיבות רבה לא רק למספר שנות החיים, אלא גם לאיכות החיים ולשמירה על צלילות ועצמאות תפקודית.

אחת הסיבות החשובות לירידה תפקודית בגיל המבוגר היא שיטיון (Dementia). עם ההתקדמות בגיל, חלה עלייה בשכיחות הלוקים בשיטיון. שני סוגי השיטיון העיקריים הם מחלת אלצהיימר (Alzheimer's disease) ושיטיון וסקולרי (Vascular dementia). כיום ידוע כי יכולים להיות נגעים של שתי המחלות במקביל, וכי שתי המחלות חולקות גורמי סיכון משותפים רבים. למשל, ידוע כי דליפה מנימי דם במוח עקב פגיעה בכלי דם על רקע בעיית עמילואיד (Amyloid) או בעיה אחרת, יכולה להתחיל תהליך מורכב של שקיעת חלבונים פגומים בתוך הרקמה המוחית.

הטיפול בשיטיון התקדם מאוד עם השנים, אך מדובר עדיין בטיפול שאינו מרפא. קיימים מחקרים העוסקים ביכולת ניבוי של מחלת אלצהיימר על סמך סמנים ומבחנים שונים. ייתכן שבעתיד, כאשר תפותחנה תרופות לריפוי שיטיון, יהיה כדאי להחיל בדיקות אלה על האוכלוסייה שבסיכון, דבר שאינו רצוי בעת הנוכחית.

הרפואה המונעת היא הרפואה החשובה ביותר ביחס לחלק ניכר מבעיות הבריאות, והעיסוק בה הולך וגובר בתחומי הרפואה השונים. גם בהקשר של שיטיון, בין אם כתוצאה ממחלת אלצהיימר או במקרים של שיטיון וסקולרי, ישנה חשיבות רבה לרפואה המונעת.

עקרונות הרפואה המונעת

לרפואה המונעת שלושה רבדים שונים:

רפואה מונעת למחלת השיטיון

בהקשר של שיטיון, ניתן לראות את מוח האדם כמאכסן ואת מחלת השיטיון כמחולל. שני כיווני הפעולה הנדרשים הם העצמת המאכסן כדי שיעמוד בפורענות השיטיון, וניסיון להרחיק את המחולל מהמאכסן. דוגמה נאותה היא שמירה על לחץ דם סביר, מתוך הנחה, על פי מחקרים שונים, שלחצי דם גבוהים או נמוכים מהווים גורם סיכון לשיטיון.

כיום מרבית העיסוק בהקשר של שיטיון הוא במניעה ראשונית, אך בעתיד יהיה מקום חשוב גם למניעה השניונית, קרי איתור מוקדם של נגעים למען סילוקם.

תחומי התערבות במניעת שיטיון

גורמים שונים נחקרו ונמצאו כגורמי סיכון או כגורמים מגנים ביחס למחלת השיטיון. הגורמים הם תזונה וחסרים תזונתיים, תוספי מזון, סוכרת (Diabetes mellitus), יתר לחץ דם, השכלה והפעלת המוח, תרופות וחיסונים ברמת הרבדים, סטטינים (Statins), נוגדי דלקת, פעילות גופנית, עישון ודיכאון (Depression).

תזונה

לוויטמינים הקשורים בהומוציסטאין (Homocysteine), לשומנים במזון ולאלכוהול, עלול להיות קשר להתפתחותה של מחלת האלצהיימר. עם זאת, הראיות הקיימות לא תומכות בהמלצה על תוספים, מאכלים או דיאטות מיוחדות למניעת מחלת האלצהיימר [1].

ב- 1996 התקבל אישור להוסיף חומצה פולית (Folic acid) למוצרי מזון. בקשישים קיימת לעתים בעיית ספיגה של חומצה פולית. התברר שהספיגה והניצול של מתיל-טטרה-הידרופולאט (Methyl tetra hydrofolate), צורה פעילה של חומצה פולית, הם טובים יותר, וייתכן שאף מועילים למניעת שיטיון ודיכאון [2].

רמות גבוהות של הומוציסטאין קשורות בירידה הכרנית (Cognitive impairment). לא ברור אם חסרים בויטמין 12‏B או בחומצה פולית, הקשורים בעליית רמות הומוציסטאין, הם האחראים לירידה ההכרנית, או שמא רמות ההומוציסטאין הגבוהות אחראיות לכך באופן ישיר. אחד המחקרים מצא כי התפקוד ההכרני מדרדר במהירות גבוהה יותר ובגיל צעיר יותר במחלת אלצהיימר כאשר הרמה של ויטמין 12‏B היא נמוכה [3].

כמו כן, קיימות עבודות המדווחות על כך שאכילה תכופה של פירות, ירקות, דגים ושמנים עשירים באומגה 3‏ (3 ‏Omega) מורידה סיכון לשיטיון באופן כללי ולאלצהיימר בפרט, בעיקר בקרב אנשים שאינם נשאי האלל 4‏ApoE ε ‏[4].

סוכרת

מחקרים מבוססי קהילה הראו שלאנשים עם סוכרת מסוג 2 ‏(2‏ Diabetes mellitus type), ובעיקר במחלה לא מאוזנת, קיים סיכון גבוה יותר מאשר לבני גילם הבריאים לליקוי הכרני ולשיטיון וניוון תאי עצב. בין הסיבות לכך ניתן למנות תנגודת לאינסולין, עקה חמצונית (Oxidative stress), עלייה ברמת אנזים מהפך אנגיוטנסין (ACE ‏,Angiotensin Converting Enzyme), קשירת סוכר לרקמות שונות, הפרשת יתר של ציטוקינים דלקתיים (Inflammatory cytokines), מחלה של כלי דם קטנים ומחלה של כלי דם גדולים [5].

יתר לחץ דם

מחקרים מדווחים כי יתר לחץ דם בגילאי הביניים קשור בעלייה של שיטיון. ארבעה מחקרים בדקו תוצאים לאחר טיפול ממושך בתרופות שונות להורדת לחץ דם, ומצאו ירידה מסוימת בהיארעות שיטיון [6][7].

יתר לחץ דם לא מאוזן עלול לגרום לנזק לכלי דם מוחיים, נזקים לחומר הלבן ולעלייה בנגעי מחלת אלצהיימר לא תסמיניים. כל אלה יחד מובילים לשיטיון, גם אם לא כל אחד לבדו.

דיכאון

דיכאון כמצב בר טיפול עשוי להיות בעל חשיבות רבה בהקשר של שיטיון. מתוצאות מחקרים עולה כי שבע שנים לאחר אבחון דיכאון בקשישים שבבסיסם הם צלולים לחלוטין ובעלי תפקוד גבוה, אובחנה ירידה הכרנית [8], וכי דיכאון הוא מנבא משמעותי לשיטיון [9]. מאמר נוסף עסק בכך שדיכאון יכול להקדים הופעה של שיטיון, ובעיקר הופעה של מחלת אלצהיימר.

בשיטיון ובדיכאון ניתן לראות לעתים שינויים דומים בחומר הלבן. בחולים עם דיכאון יכולים להיות שינויים בנפח ההיפוקמפוס (Hippocampus), שינויים במערכות הסרוטונרגיות (Serotonergic systems) והנוראדרנרגיות (Noradrenergic systems) וכן חריגה בציר תת-הרמה (Hypothalamus), יותרת המוח (Pituitary gland) ובלוטת יותרת הכליה (Adrenal) [10]. מאמר נוסף מדבר על כך שתסמינים דיכאוניים קשורים לעלייה בסיכון להפרעה הכרנית קלה‏ (MCI ‏,Minimal Cognitive Impairment) ‏[11].

השכלה, זמן פנאי והגדלת העתודה המוחית

אחד המחקרים שתרמו להבנת הקשר האפשרי בין רמת השכלה למחלת אלצהיימר הוא מחקר הנזירות. מדובר במעקב ארוך טווח שבו השתתפו 678 נזירות אמריקאיות. הנזירות הסכימו לחשוף בפני החוקרים חיבורים אוטוביוגרפיים שכתבו החל בגיל 20 וכלה במותן, וכן תרמו את מוחן למדע עוד בחייהן. ממצאי המחקר הראו שמוחות של נזירות בעלות חיבורים משנות ה- 20 לחייהן עם תוכן עשיר ואיכותי, הכילו באופן משמעותי פחות נגעים המתאימים למחלת אלצהיימר מאשר מוחות של נזירות שחיבוריהן הצביעו על יכולת לימוד והשכלה נמוכה יותר.

מאמר נוסף עסק באופן כללי יותר בהגדלת העתודה המוחית, ובעיקר בדרכים של הפעלת המוח כהגנה מפני שיטיון [12].

שאלה נוספת שנבדקה במחקרים היא האם השכלה גבוהה וידע מרככים את עוצמת השיטיון, באם לקה אדם במחלה זו. היתרונות של השכלה גבוהה טובים כנראה לשלב הראשוני של השיטיון, ובמיוחד במחלת אלצהיימר, אך לאחר מכן, עם התקדמות המחלה, הם מתפוגגים [13]. מאמר מעניין ביותר קושר בין פעילות פנאי עשירה להיעדר שיטיון. מדובר במעקב של מספר שנים אחר קשישים בקהילה [14].

חיסונים ותרופות - טיפול ברמת הרבדים העמילואידיים

חיסון נגד חלבון עמילואיד בטא (Beta amyloid)‏ תרם לצמצום בעומס עמילואיד במוחות של עכברים. אף על פי שהניסוי הראשון בחיסון פעיל נגד עמילואיד באדם הסתיים במקרים של דלקת חדה במעטפת וברקמת המוח (Meningoencephalitis), הייתה עדות לירידה בכמות הרבדים העמילואידיים [15].

מנגנון נוסף במחלת אלצהיימר הוא יצירת חלבון טאו (Tau protein) שעבר זירחון (Phosphorylation). נעשו ניסיונות לדכא את תהליך הזירחון של טאו. קיימות לפחות חמש תת-קבוצות של זירחון של החלבון טאו במחלת האלצהיימר, וזיהויין עשוי לסייע בעתיד בטיפול [15].

חלבון העמילואיד בטא הוא שחקן מפתח במחלת האלצהיימר, ואחת המטרות בטיפול העתידי תהיה מניעת הצטברותם של רבדי עמילואיד בטא. נפריליזין (Neprilysine) הוא אנזים שהורס עמילואיד בטא. האנזים מדוכא במחלת האלצהיימר, ולכן נעשים ניסיונות בהחדרת גן למוח שיתרום לייצור נפריליזין מקומי [16].

בספרות הרפואית ניתן למצוא מאמרים, מחקרים ודיונים שונים בנושא הטיפול ברמת הרבדים העמילואידיים. סקירה חשובה עוסקת בניסויים של תרופות משלב 1 עד 3 בנושא מניעה שניונית של מחלת אלצהיימר על ידי דיכוי יצירת עמילואיד בטא, גירוי שטיפת רבדים שנוצרו ומניעת כניסה של עמילואיד בטא לתוך הרבדים העמילואידיים [17]. מחקר אחר מתבסס על כך שידוע כי תהליך יצירת הרבדים קשור בדימום תוך-מוחי, אשר תורם ליצירת סביבה המעודדת שקיעת רובד עשיר בעמילואיד. שילוב של דימום עם הגבלה באספקת הדם (Ischemia) מעורר תאים עצביים מקומיים לבטא בטא עמילואיד. נימי הדם נעשים שבריריים עם הגיל, והמחקר עוסק בשאלה כיצד ניתן לייצב את הנים [18].

מחקרים שונים מעלים תהיות בנוגע לאפשרות של מניעת שיטיון באמצעים תרופתיים [19]. ביחס לתרופות למטרת מניעה של שיטיון, אחת העבודות סקרה תרופות שונות בהקשר זה ובהן נוגדי דלקת, אסטרוגן (Estrogen), נוגדי חימצון (Antioxidant), ויטמינים, חוסמי קולטן 2‏H ‏(H2 antagonist), וסטטינים. נדרשים מחקרים מבוקרים על מנת להוכיח יעילות בצמצום שיטיון [20].

סטטינים

מחקר שבדק השפעה מקומית של Lovastatin, הדגים השראה של יצירת גורם נמק גידול (TNF ‏,Tumor Necrosis Factor) שפועל נגד רעילות חומצה גלוטמית (Glutamate), וכן עלייה בייצור הקולטן ל- TNF, שתורם לשפעול מסילות מסוימות [21].

מחקר נוסף הראה כי Lescol ‏(Fluvastatin) מנע משמעותית איבוד של תאי עצב בבסיס המוח הקדמי (Forebrain) בעכברים, וכך מנע ליקוי זיכרון המושרה על ידי עמילואיד בטא. ההשפעה החיובית של Lescol מוסברת על ידי שימור תאי עצב באמצעות ירידה בהצטברות עמילואיד בטא וירידה בעקה החימצונית. מבחינה רפואית, העיתוי של תחילת טיפול ב- Lescol חשוב לצורך השגת מרב התועלת [22].

נוגדי דלקת

נוגדי דלקת לא סטרואידלים (NSAIDs ‏,Nonsteroidal Anti-Inflammatory Drugs) מגנים מפני התפתחות מחלת אלצהיימר. הוכח כי נוגדי דלקת מסוימים, דוגמת Ibuprofen, מדכאים ייצור עמילואיד בטא 42-1. מחקר רטרוספקטיבי הראה כי שימוש ארוך טווח לכאורה מגן בפני שיטיון [23].

מאמר נוסף עוסק בהשוואה בין נוגדי דלקת שונים, ואף שנמצאו כאלה שמדכאים באופן בררני יצירת עמילואיד בטא 42-1, לא היה הבדל בין הסוגים מבחינת התוצא. המסקנה הייתה שלכל נוגדי הדלקת הלא סטרואידאלים, כולל Aspirin, יש כנראה מנגנון פעולה משותף במניעה של שיטיון [24].

פעילות גופנית

העולם הרפואי, ובעיקר עולם המבוגרים והמבוגרים מאוד, מגוייס בשנים האחרונות להחדרת המודעות לחשיבות הפעילות הגופנית במניעת מחלות, ירידה תפקודית וירידה ביכולות השכליות. לפעילות הגופנית נודעת חשיבות רבה במניעה של מצבי מחלה רבים, וככל הנראה, גם במניעה של שיטיון.

מחקר עוקבה איטלקי הראה כי פעילות גופנית קשורה בירידה בשיטיון וסקולרי אך לא במחלת אלצהיימר [25]. מחקר אחר הראה, שבנשים המבצעות פעילות גופנית בדרגה בינונית-גבוהה היו פחות מקרי ירידה הכרנית ללא שיטיון (CIND ‏,Cognitive Impairment No Dementia), אך לא מצא השפעה על גברים [26].

מחקרים אחרים מצביעים על כך שפעילות גופנית בגילאי הביניים עשויה לצמצם את הסיכויים לשיטיון בגיל המבוגר מאוד, כך שהתרגול דוחה את תחילת המחלה [27][28]. מחקר גדול עקב במשך חמש שנים אחר 9,000 אנשים ומצא היארעות פחותה של שיטיון בקרב אלה שעשו פעילות גופנית משמעותית [29].

בעבודה נוספת נטען כי בין הגורמים שעשויים למנוע שיטיון, פעילות גופנית מהווה תחום מבטיח. אמנם עדיין אין די מחקרים אקראיים איכותיים, אך התוצאות של מחקרי תצפית עולים בקנה אחד עם ההשערה כי פעילות גופנית מצמצמת סיכון לירידה הכרנית ושיטיון בשלבים מאוחרים בחיים [30].

הפעילות שקל להמליץ עליה היא הליכה, ומחקר בקרב גברים בני 93-‏71 בהונולולו הראה כי בקרב ההולכים היו פחות מקרי שיטיון [31]. מאמר אחר עסק בהשפעות המשפרות של תרגול גופני וספיגת גירויים חושיים מהסביבה במניעה של מחלת האלצהיימר או כמפחיתים מחומרתה [32].

סקירה של דרכי מניעה למחלות האלצהיימר והפרקינסון, בחנה 16 מחקרים פרוספקטיביים, והתוצאות מציעות כי פעילות גופנית קשורה באופן הפוך לסיכון לשיטיון, ופחות מכך למחלת פרקינסון (Parkinson's disease), אם כי גם ביחס לפרקינסון נרשמה מגמה דומה. טרם הוברר מהו המינון המיטבי של פעילות גופנית למניעת שיטיון [33].

בשלב זה, עדיין אין ברשות הקהילה המדעית הסבר מדעי הקושר פעילות גופנית לירידה בשיטיון [34].

עישון

עישון קשור בירידה בצפיפות החומר האפור באזורי מוח הקשורים במחלת אלצהיימר [35].

גינקגו דו־אונתי (Ginkgo biloba)

גינקגו דו־אונתי לא נושא בשורה במניעה של שיטיון או במניעה של התקדמות שיטיון [36].

אורח חיים בריא

מחקר פיני בחן אנשים עם מועדות גנטית ללקות במחלת האלצהיימר, ומצא כי דרך חיים בריאה מונעת או דוחה את הופעת המחלה. המחקר מתאר שילוב של גנטיקה וסביבה באטיולוגיה של חלק מסוגי מחלת האלצהיימר, ואורח חיים בריא כנראה חשוב למזעור הנזקים [37].

ניתן למנוע ליקוי הכרני על רקע וסקולרי באמצעות אורח חיים בריא, אך הראיה כאן אינה חזקה כמו במקרה של מניעת אירוע מוחי [38].

התערבות לשינוי מהלך שיטיון

בתחומים רבים ברפואה נעשה ניסיון לפתח טיפולים המוגדרים כמשני מהלך מחלה. המחשבה היא, כי זיהוי מוקדם יאפשר התערבות מוקדמת, שגם אם לא תוביל לריפוי תוכל להביא לשיפור ניכר במצב החולה. לשם כך, מחוייב שיפור ביכולת זיהוי המחלה מוקדם ככל הניתן, ובהקשר של שיטיון נבדקות הדמיות מיוחדות [39]. במחלת אלצהיימר קלאסית מתחילה הפגיעה בחלק הימני של המוח האחורי, החלק שעוסק בין השאר ביצירתיות. מכאן עולה התפישה של טיפול באלצהיימר בעזרת תהליכי יצירה שונים [40].

השיטיון הוא מחלה שטרם נמצאה לה תרופה למניעה או לריפוי. עם העלייה בתוחלת החיים, כאשר בני ה- 85 ומעלה תופסים חלק הולך וגדל באוכלוסייה, בשנת 2020 צפויים אנשים רבים לסבול ממחלת השיטיון.

שני תחומים נראים מבטיחים למדי בתחום של רפואה מונעת של שיטיון: פעילות גופנית והפעלה מכוונת של המוח. ייתכן מאוד, שגם התחום הנפשי ממלא תפקיד חשוב, כך שהיעדר דיכאון וקרוב לוודאי שאף נוכחות של ההיפך מדיכאון, חיוניות רגשית (Emotional vitality), חשובים למניעת השיטיון.

על רופאי המשפחה להמליץ לכל גבר ואישה על פעילות גופנית, פעילות חשיבה ונקיטה ככל האפשר בראיית חיים חיובית.

ביבליוגרפיה

  1. Luchsinger JA, Noble JM, Scarmeas N. Diet and Alzheimer’s disease. Curr Neurosci R EP 2007;7(5):366-372
  2. Mischoulon D, Raab MF. The role of folate in depression and dementia. J Clin Psychiatry 2007;68 (Suppl10):28-33
  3. Clarke R, Birks J, Nexo E. Low vitamin B12 status and risk of cognitive decline in older adults. Am J Clin Nutr 2007;86(5):1384-1391
  4. Barberger-Gateau P, Raffaitin C, Letenneur L. Dietery patterns and risk of dementia: the Three-City cohort study. Neurology 2007;69(20):1921-1930
  5. Whitmer RA. Type 2 diabetes and risk of cognitive impairment and dementia. Curr Neurosci Rep 2007;7(5):373-380
  6. Poon IO. Effects of antihypertensive drug treatment on the risk of dementia and cognitive impairment. Pharmacotherapy 2008;28(3):366-375
  7. Duron E, Hanon O. Hypertension, cognitive decline and dementia. Arch Cardiovasc Disc 2008;101(3):181-189
  8. Chodosh J, Kado DM, Seeman TE, et al. Depressive symptoms as a predictor of cognitive decline: MacArthur Studies of Successful Aging. Am J Geriatr Psychiatry 2007;15 (5):406-415
  9. Lichtenberg PA, Ross T, Millis SR, et al. The relationship between depression and cognition in older adults: a cross validation study. J Gerontol B Psychol Sci Soc Sci 1995;50(1):25-32
  10. Halperin I, Korczyn AD. Depression precedes development of dementia. Harefuah 2008;147(7)335-339
  11. Barnes DE, Alexopoulos GS, Lopez OL, et al. Depressive symptoms, vascular disease, and mild cognitive impairment: findings from the Cardiovascular Health Study. Arch Gen Psychiatry 2006;63(3):273-279
  12. Valenzuela MJ. Brain reserve and the prevention of dementia. Curr Opin Psychiatriy 2008;21(3):296-302
  13. Koepsell TD, Kurland BF, Harel O, et al. Education, cognitive function, and severity of neuropathology in Alzheimer disease. Neurology 2008;70(19 pt 2):1725-1727
  14. Verghese J, Lipton RB, Katz MJ. Leisure activities and the risk of dementia in the elderly. NEJM 2003;348:2508-2516
  15. 15.0 15.1 Janus C. Vaccines for Alzheimer’s disease: how close are we? CNS Drugs 2003;17(7):457-474
  16. El-Amouri SS, Zhu H, Yu J, et al. Neprilysin: an enzyme candidate to slow the progression of Alzheimer’s disease. Am J Pathol 2008;172(5):1342-1354
  17. van Marum RJ. Current and future therapy in Alzheimer’s disease. Fundam Clin Pharmacol 2008;22(3):365-374
  18. Stone J. What initiates the formation of senile plaques? The origin of Alzheimer-like dementias in capillary haemorrhages. Med Hypotheses 2008
  19. Zandi PP, Breitner JC, Anthony JC. Is pharmacological prevention of Alzheimer’s a realistic goal? Expert Opin Pharmacother 2002;3(4):365-380
  20. Arvanitakis Z, Schneider JA, Wilson RS, et al. Statins, incident Alzheimer dis, change in cognitive function, and neuropathology. Neurology 2008;70(19 Pt 2):1795-1802
  21. Dolga AM, Nijholt IM, Ostroveanu A, et al. Lovastatin induces neuroprotection through tumor necrosis factor receptor 2 signaling pathways. J Alzheimer’s Dis 2008;13(2):111-122
  22. Kurinami H, Sato N, Shinohara M, et al. Prevention of amyloid beta-induced memory impairment by fluvastatin, associated with the decrease in amyloid beta accumulation and oxidative stress in amyloid beta injection mouse model. Int J Mol Med 2008;21(5):531-537
  23. Vlad SC, Miller DR, Kowall, et al. Protective effects of NSAIDs on the development of Alzheimer disease. Neurology 2008;70(19):1672-1677
  24. Szekely CA, Green RC, Breitner JC, et al. No advantage of A beta 42-lowering NSAIDs for prevention of Alzheimer dementia in six pooled cohort studies. Neurology 2008;70(24):2291-2298
  25. Ravaglia G, Forti P, Lucicesare A, et al. Physical activity and dementia risk in the elderly: findings from a prospective Italian study. Neurology 2008;70(19 Pt 2):1786-1794
  26. Middleton L, Kirkland S, Rockwood K. Prevention of CIND by physical activity: different impact on VCI-ND compared with MCI. J Neurol Sci 2008;269(1-2): 80-84
  27. Andel R, Crowe M, Pedersen NL, et al. Physical exercise at midlife and risk of dementia three decades later: a population based study of Swedish twins. J Gerontol A Biol Sci Med Sci 2008;63(1):62-66
  28. Jedrziewski MK, Lee VM, Trojanowski JQ. Physical activity and cognitive health. Alzheimers Dement 2007;3(2):98-108
  29. Laurin D, Verrealt R, Lindsay J, et al. Physical activity and risk of cognitive impairment and dementia in elderly persons. Arch Neurol 2001;58(3):498-504
  30. Lautenschlager NT, Almeida OP. Physical activity and cognition in old age. Curr Opin Psychiatry 2006;19(2):90-93
  31. Abbott RD, White LR, Ross GW, et al. Walking and dementia in physically capable elderly men. JAMA 2004;292(12):1447-1453
  32. Briones TL. Environment, physical activity, and neurogenesis: implications for prevention and treatment of Alzheimer's disease. Curr Alzheimer Res 2006;3(1):49-54
  33. Hamer M, Chida Y. Physical activity and risk of neurodegenerative disease: a systematic review of prospective evidence. Psychol Med 2008;23:1-9 (Epub ahead of print)
  34. Taaffe DR, Irie F, Masaki KH, et al. Physical activity, physical function, and incident dementia in elderly men: the Honolulu-Asia Aging Study. J Gerontol A Biol Sci Med Sci 2008;63(5):529-535
  35. Almeida OP, Garrido GJ, Lautenschlager NT, et al. Smoking is associated with reduced cortical regional gray matter density in brain regions associated with incipient Alzheimer disease. Am J Geriatr Psyciatry 2008;16(1):92-98
  36. Dodge HH, Zitzelberger T, Oken BS, et al. A randomized placebo-controlled trial of Ginko biloba for the prevention of cognitive decline. Neurology 2008;70(19 Pt 2):1809-1817
  37. Kivipelto M, Solomon A. Alzheimer’s disease-the ways of prevention. J Nutr Health Aging 2008;12(1):89-94
  38. Moorhouse P, Rockwood K. Vascular cognitive impairment: current concepts and clinical developments. Lancet Neurol 2008;7(3):246-255
  39. Cummings JL, Doody R, Clark C. Disease-modifying therapies for Alzheimer disease: challenges to early intervention. Neurology 2007;16:69(6):1622-1634
  40. Cummings JL, Miller BL, ChristensenDD, et al. Creativity and dementia: emerging diagnostic and treatment methods for Alzheimer's disease. CNS Spectr 2008;13(2 Suppl 2):1-20

קישורים חיצוניים


המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר דניאל דליות, מומחה ברפואת משפחה ובגריאטריה, מחלקה ג, המרכז הרפואי-גריאטרי בית רבקה, פתח תקווה (יוצר\י הערך)


פורסם בכתב העת Israeli Journal of Pediatrics, אוקטובר 2008, גיליון מס' 143, מדיקל מדיה