כניסה 
עקבו אחרינו בפייסבוק הבדלים בין גרסאות בדף "התגובה לטראומה - Physical trauma"
| (7 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 15: | שורה 15: | ||
|אחראי הערך= | |אחראי הערך= | ||
}} | }} | ||
| − | '''חבלה''' היא מצב הגורם להרס ולאובדן של מסה תאית מסיבות שונות. איבוד המסה התאית בזמן חבלה והפגיעה בתאים גורמת לשפיכת הפרוטופלזמה למרווח הבין-תאי. המרכיבים השומניים והסוכריים של פרוטופלזמה זו מתחמצנים עד ל-CO2 ומים. המרכיבים החלבוניים מפורקים עד אוריאה ואילו שרשרת הפחמן הנותרת מתפרקת למים + CO2; האוריאה מופרשת דרך הכליות. מרכיבים אלה אינם חוזרים למעגלי הבנייה מחדש של הגוף, כך שאיבוד זה הוא אובליגטורי. הפירוק המוגבר של החלבונים ניתן להדגמה על- ידי עלייה בערכי | + | '''חבלה''' היא מצב הגורם להרס ולאובדן של מסה תאית מסיבות שונות. איבוד המסה התאית בזמן חבלה והפגיעה בתאים גורמת לשפיכת הפרוטופלזמה למרווח הבין-תאי. המרכיבים השומניים והסוכריים של פרוטופלזמה זו מתחמצנים עד ל-CO2 ומים. המרכיבים החלבוניים מפורקים עד [[אוריאה]] ואילו שרשרת הפחמן הנותרת מתפרקת למים + CO2; האוריאה מופרשת דרך הכליות. מרכיבים אלה אינם חוזרים למעגלי הבנייה מחדש של הגוף, כך שאיבוד זה הוא אובליגטורי. הפירוק המוגבר של החלבונים ניתן להדגמה על-ידי עלייה בערכי ה[[קראטינין - Creatinine|קראטינין]] בדם ובשתן, והקטנת המסה התאית של השרירים. השינוי בולט במיוחד בחולים הנמצאים מחוסר-תנועה או סובלים רעב. בחולים חבולים ניתן למצוא מאזן חנקן שלילי, הפרשת אוריאה מוגברת בשתן, והופעת סוכרים חדשים, שלא ממקורות של סוכרים ([[גלוקונאוגנזיס]] מחלבונים). בנוסף להקטנת המסה התאית, הרס התאים גורם לשחרור של אלקטרוליטים תוך-תאיים כמו [[אשלגן - Potassium, Kalium|אשלגן]], [[זרחן - Phosphorous, phosphate|פוספט]] ו[[סולפט]], לנוזל הבין-תאי. אלקטרוליטים אלה מופרשים אף הם דרך מערכת השתן. קיימות ראיות לכך שאותו מנגנון של איבוד מסה תאית, הקיים בשריר, קיים גם באיברים אחרים כמו: מערכת העיכול, כליות, מוח וכבד (תרשים 1.16). |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| + | [[קובץ: חבלה116.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 1.16: התגובה לחבלה.]] | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
העובדה שאחרי חבלה המסה השרירית חוזרת למשקלה מלפני החבלה, מרמזת על כך שכל שריר נשאר מחובר למערכת העצבית-שרירית שלו ללא קשר לחומרת הפגיעה המטבולית, ולכן עם השיפור המטבולי, השריר יכול לעבור תהליכי בנייה מחדש. אם עקב החבלה נפגע הקשר העצבי-שרירי, השריר יעבור אטרופיה ולא ייבנה מחדש. | העובדה שאחרי חבלה המסה השרירית חוזרת למשקלה מלפני החבלה, מרמזת על כך שכל שריר נשאר מחובר למערכת העצבית-שרירית שלו ללא קשר לחומרת הפגיעה המטבולית, ולכן עם השיפור המטבולי, השריר יכול לעבור תהליכי בנייה מחדש. אם עקב החבלה נפגע הקשר העצבי-שרירי, השריר יעבור אטרופיה ולא ייבנה מחדש. | ||
| − | חולה טראומה מדרגה בינונית המפסיד כ-30 גרם חנקן מאבד כ-220 גרם חלבון או 1 | + | חולה טראומה מדרגה בינונית המפסיד כ-30 גרם חנקן מאבד כ-220 גרם חלבון או 1 קילוגרם של מסה שרירית, המהווה כ-5% ממשקל הגוף ללא השומן. בנוסף לאיבוד המסה השרירית - חלבון, קיים גם איבוד של המסה השומנית. השומן משמש כמקור להספקת אנרגיה לגוף. האנרגיה משומן מקורה במטבוליטים שלו כמו החומצה הביתא-הידרוקסי-בוטורית והחומצה האצטואצטית. |
| − | אין הוכחות | + | אין הוכחות שתהליך איבוד המסה התאית משפיע על תהליכי ריפוי הפצע, יצירת [[המוגלובין]], [[אלבומין]] או תהליכים אנבוליים אחרים. התהליך הקטבולי הזה מביא בעקבותיו תהליך אנבולי המתבטא בבנייה מחדש של החלקים שנהרסו. האכלת חולים בכוח בשלב הקטבולי, במטרה לשפר את התהליך האנבולי, אינה יעילה ואינה מזרזת את ההחלמה. |
==שמירת הנוזל החוץ-תאי== | ==שמירת הנוזל החוץ-תאי== | ||
| − | בעוד שבזמן חבלה יש הרס ואיבוד מסה תאית, מנסה הגוף לשמור את כמות ואיכות הנוזל החוץ-תאי, במיוחד הדגש הוא על הכמות. הניסיון הזה מתבטא בירידה בהפרשת | + | בעוד שבזמן חבלה יש הרס ואיבוד מסה תאית, מנסה הגוף לשמור את כמות ואיכות הנוזל החוץ-תאי, במיוחד הדגש הוא על הכמות. הניסיון הזה מתבטא בירידה בהפרשת ה[[נתרן - Sodium, Natrium|נתרן]] לשתן, עקב ספיגתו המוגברת יחד עם יון ה[[ביקרבונאט - Bicarbonate|ביקרבונט]], תוך הפרשה של אשלגן ו[[מימן]] לשתן. לכן השתן חומצי והיפראוסמוטי עם היפוך היחס שבין הנתרן לאשלגן שבו. הפרשת המימן והאשלגן לשתן גורמת ל[[בססת מטבולית - Metabolic alkalosis|בססת (Alkalosis) מטבולית]], המאפיינת את השלב ההתחלתי של החבלה. שמירת הנתרן מתבטאת גם בהקטנת תכולתו בזיעה, ברוק וכן בספיגתו המוגברת דרך מערכת העיכול, במיוחד במעי הכרוך (Ileum). ספיגה מוגברת של הנתרן בכליות קשורה לספיגה מוגברת של מים, ולכן דרך מנגנון זה הגוף מנסה לשמר את כמות הנוזל. שמירת הנוזלים בגוף מתבטאת בשתן היפראוסמוטי המכיל בעיקר אשלגן, פוספט ואוריאה (תרשים 2.16). |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | [[קובץ: נוזלים216.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 2.16: שמירה על נפח הנוזל החוץ-תאי בעקבות איבוד נוזלים בחולה]] | + | [[קובץ: נוזלים216.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 2.16: שמירה על נפח הנוזל החוץ-תאי בעקבות איבוד נוזלים בחולה.]] |
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| + | חולים לאחר חבלה נוטים לאגור נתרן, אולם אם מעמיסים עליהם נתרן הם מפרישים אותו, ממצא המלמד על [[תפקודי כליה|תפקוד כלייתי]] תקין. חולים לאחר חבלה נוטים גם לאגור מים, ולכן הם מפתחים [[היפופרוטאינמיה]]. ההיפופרוטאינמיה גורמת לירידה בלחץ האונקוטי, וכתוצאה מכך קיימת סכנה של היווצרות [[בצקת בגפיים|בצקות בגפיים]], [[בצקת ריאות|בריאות]] ו[[בצקת מוחית|במוח]]. | ||
| − | + | מתן של נוזלים בכמות רבה לאחר ניתוחים גורם לשתינה (Diuresis) טובה, אולם חלק מהנוזלים נשאר בגוף וגורם ל-[[Dilutional hyponatremia]] ולהיפופרוטאינמיה. לכן יש להיזהר ממתן נוזלים לחולים אלה. צבירת הנוזלים נובעת גם מהפרשת-יתר של [[הורמון אנטי דיורטי - Anti diuretic hormone|ההורמון האנטידאורטי]], עקב החבלה (הרדמה, [[הלם - Shock|שוק]], איבוד נוזלים וכולי), וכן עקב הפרשת-יתר של [[t:אדרנלין - Adrenaline|אדרנלין]] ו[[Noradrenaline|נוראדרנלין]], המקטינים את ה-[[GFR]] עקב התכווצות כלי הדם בכליה. | |
| − | |||
| − | מתן של נוזלים בכמות רבה לאחר ניתוחים גורם לשתינה ( | ||
==שינויים במקורות האנרגיה== | ==שינויים במקורות האנרגיה== | ||
| − | + | מצבי דחק כמו חבלה, [[אוטם שריר הלב]], [[אלח-דם]], ניתוחים וכוי, גורמים להפרשת-יתר של [[קטכולאמינים - Catecholamines|קטכולאמינים]], המגבירים את תצרוכת האנרגיה בגוף. ואכן, כאשר מודדים את התצרוכת הקלורית בחולים אלה מוצאים שהיא גבוהה פי 1.5 בחולי [[דלקת הצפק (פריטוניטיס)|דלקת הצפק]], או פי 2 בחולים בעלי אלח-דם, [[כוויות - Burns|כוויות]] וכולי. | |
| − | מצבי דחק כמו חבלה, אוטם שריר הלב, אלח-דם, ניתוחים וכוי, גורמים להפרשת-יתר של קטכולאמינים, המגבירים את תצרוכת האנרגיה בגוף. ואכן, כאשר מודדים את התצרוכת הקלורית בחולים אלה מוצאים שהיא גבוהה פי 1.5 בחולי דלקת הצפק, או פי 2 בחולים בעלי אלח-דם, כוויות | ||
השאלה הנשאלת היא מה הם המקורות לאנרגיה זו באדם שלמעשה אינו אוכל או אינו אוכל מספיק, עקב מצבו? התשובה המתבקשת, בהתאם לידוע לנו ממצבי רעב, היא שהגוף יגביר את השימוש בשומן, על מנת לספק את הדרישות האנרגטיות המוגברות וישתדל לשמר את החנקן. אולם כאשר מבקשים לאמת תיאוריה זו במעבדה, מסתבר שהגוף משתמש דווקא בחלבון כמקור אנרגיה להשלמת תצרוכת האנרגיה המוגברת ופחות בשומן. | השאלה הנשאלת היא מה הם המקורות לאנרגיה זו באדם שלמעשה אינו אוכל או אינו אוכל מספיק, עקב מצבו? התשובה המתבקשת, בהתאם לידוע לנו ממצבי רעב, היא שהגוף יגביר את השימוש בשומן, על מנת לספק את הדרישות האנרגטיות המוגברות וישתדל לשמר את החנקן. אולם כאשר מבקשים לאמת תיאוריה זו במעבדה, מסתבר שהגוף משתמש דווקא בחלבון כמקור אנרגיה להשלמת תצרוכת האנרגיה המוגברת ופחות בשומן. | ||
| − | עבודות | + | עבודות הראו שרמות ה[[אינסולין - Insulin|אינסולין]] בחולים במצבי חבלה הן אמנם נמוכות, אולם רק בשעות הראשונות. לאחר מכן רמות האינסולין עולות והתגובה תואמת את רמות ה[[גלוקוז]] בנסיוב. הירידה ברמת האינסולין בנסיוב היא רק חלק קטן מההסבר לתופעה זו. עבודות הראו שתצרוכת החלבון לגלוקונאוגנזיס בכבד גוברת. האינסולין מעכב את הגלוקונאוגנזיס בכבד ואם רמתו בדם תקינה הרי שתהליך הגלוקונאוגנזיס היה צריך להיות מופחת, אלא אם כן קיימת הפרעה בהשפעת האינסולין ברמה התאית בכבד. ואכן ניתן להראות, בעבודות שונות, שקיימת האצה של התהליך של הגלוקונאוגנזיס למרות רמות גבוהות של אינסולין בחולים אלה. מכאן שאכן קיימת עמידות של תאי הכבד לאינסולין, הגורמת להאצת תהליך הגלוקונאוגנזיס, ומכאן השימוש המוגבר בחלבון בחולים במצבי דחק. השינויים ההורמונליים במצבי דחק, הכוללים עלייה ברמות האדרנלין, ה[[סטרואידים]], ה[[גלוקגון - Glucagon|גלוקגון]] ואחרים, והירידה בהשפעת האינסולין, מסיטים את המטבוליזם, שעיקרו מבוסס על ניצול השומנים למטבוליזם המשתמש בחלבונים כמקור אנרגיה יקר. כתוצאה מכך, בחולים במצבי דחק, מאזן החנקן הופך שלילי מאוד. |
==שינויים במאזן החומצי-בסיסי== | ==שינויים במאזן החומצי-בסיסי== | ||
| + | חולים לאחר ניתוח או טראומה נוטים לפתח, בתגובה מידית למצב הדחק, [[בססת נשימתית - Respiratory alkalosis|בססת נשימתית]] ומטבולית. הסיבות לכך הן: | ||
| + | #[[היפראלדוסטרוניזם]] משני לאיבוד דם או נוזלים | ||
| + | #שרפת ה[[ציטרט]] וה[[לקטט]] שהחולה מקבל בעירוי | ||
| + | #מתן ביקרבונט על-ידי המטפל | ||
| + | #שאיבת תוכן הקיבה על-ידי זונדה | ||
| + | #היפרוונטילציה, הנגרמת עקב מצב ה[[חרדה]] בו נתון החולה או השפעות מרכזיות | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | + | כאשר הבססת הזו מחריפה או מתמשכת מתרחשים מספר שינויים, שהחשוב שבהם הוא התזוזה שמאלה של עקומת הדיסוציאציה של האוקסי-המוגלובין, אשר קושר חזק יותר את החמצן להמוגלובין ולא משחררו ברקמות. מסיבה זו הדם הוורידי מכיל כמות חמצן רבה יותר מהמקובל אצל בריאים, ולפעמים אפשר לטעות ולחשוב שמדובר ב[[דלף עורקי-ורידי]] מוגבר. ירידה זו בחמצון התאים גורמת לאיסכמיה רקמתית, הגורמת ליצירת [[חומצה לקטית]] עקב המטבוליזם האנארובי, הגוברת ברקמות איסכמיות. תהליך זה גורם לחמצת (acidosis) רקמתית. החומצה הלקטית הזו, המצטברת בתאים, יוצאת מתוכם ומנוטרלת בחלקה בנוזל החוץ-תאי. אם כושר הנטרול הזה הוא קטן ביחס לכמות החומצה הלקטית הנוצרת, מופיעה [[חמצת מטבולית]] סיסטמית, המתבטאת בירידה בערכי הסטנדרט ביקרבונט וה-B.E. החומצה הלקטית נוצרת גם כתוצאה מהיפרוונטילציה, המתפתחת בחולים אלה, אולם כמותה היא קטנה יחסית. המצב מוחמר בחולים [[סוכרת|סוכרתיים]], שעקב עמידותם בפני אינסולין הם אינם מסוגלים לנצל את הגלוקוז, עוברים למטבוליזם של שומנים ומפתחים בנוסף גם קטו-אצידוזיס (תרשים 3.16). | |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | + | [[קובץ: חומצת_בסיס316.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 3.16: השינויים במאזן חומצות בסיס בחולה החבול.]] | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | כאשר הבססת הזו מחריפה או מתמשכת מתרחשים מספר שינויים, שהחשוב שבהם הוא התזוזה שמאלה של עקומת הדיסוציאציה של האוקסי-המוגלובין, אשר קושר חזק יותר את החמצן להמוגלובין ולא משחררו ברקמות. מסיבה זו הדם הוורידי מכיל כמות חמצן רבה יותר מהמקובל אצל בריאים, ולפעמים אפשר לטעות ולחשוב שמדובר | ||
| − | |||
| − | [[קובץ: חומצת_בסיס316.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 3.16: השינויים במאזן חומצות בסיס בחולה החבול]] | ||
== שינויים בתפוקת הלב== | == שינויים בתפוקת הלב== | ||
| + | בחולים לאחר חבלה קיימת עלייה בתפוקת הלב, הנובעת מהפרשת-יתר של קטכולאמינים, דרישה מוגברת לחמצן על-ידי הרקמות החבולות או עקב שינויים סיסטמיים כמו: [[רעד]] וחוסר מנוחה, הנגרמים על-ידי גירויים מרכזיים. הבססת גורמת לאיסכמיה רקמתית, וזו מגרה את המרכזים במוח, האחראים על ויסות תפוקת הלב. גירוי המרכזים הללו מגביר את תפוקת הלב. באנשים צעירים עיקר הגירוי הוא מרכזי ונובע מאספקת חמצן לקויה למוח (תרשים 4.16). | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| + | [[קובץ: חבלתלב164.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 4.16: השינויים בתפוקת הלב בחולה החבול.]] | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | + | הדרישה לתפוקת לב מוגברת נסבלת היטב על-ידי אנשים שהיו בריאים לפני המאורע החבלתי. ב[[חולי לב]] שהיו במצב מאוזן, לפני החבלה, המאורע החבלתי מגביר את תפוקת הלב ומגביר את תצרוכת החמצן בלב, שלא בהתאם ליכולת הלב, ולכן גורם ל[[איסכמיה לבבית]] יחסית, היכולה לגרום ל[[הפרעות קצב]], ל[[אי-ספיקת לב|אי-ספיקת לב חדה]] ולחמצת. כתוצאה מכל השינויים הללו - חולים אלה נוטים לפתח אוטם שריר הלב בקלות יחסית. חולים כאלה חייבים להימצא במעקב רפואי מתמיד עם ניטור קבוע, מכיוון שברגע שמצבם מתחיל להתדרדר, עקב עבודת הלב המוגברת, ההידרדרות היא מהירה. | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | הדרישה לתפוקת לב מוגברת נסבלת היטב על-ידי אנשים שהיו בריאים לפני המאורע החבלתי. | ||
==שינויים בתפקוד הכליות== | ==שינויים בתפקוד הכליות== | ||
| + | כתוצאה מאיבוד הנוזלים עקב החבלה, הבעיה העיקרית המתעוררת, מבחינה כלייתית, היא הפרפוזיה הלקויה לכליה והירידה בקצב סינון הפקעית (GFR{{כ}} - Glomerular Filtration Rate) כתוצאה מכך. הירידה ב-GFR גורמת לעלייה בספיגת המים והנתרן בכליות, כתוצאה מהפרשה מוגברת של [[אלדוסטרון - Aldosterone|אלדוסטרון]] ו-ADH. כאשר ה-GFR יורד ל-20 ומטה, הנפרונים נחשפים לנזק על-ידי חומרים טוקסיים שונים כמו: [[תרופות]], פורפרינים ואחרים. מכאן החשיבות הרבה לשמור על הידרציה טובה ופרפוזיה של הכליות. | ||
| − | + | הנזק הראשוני לכליה, עקב ירידה בפרפוזיה, הוא [[prerenal atzotemia|Prerenal atzotemia]], המתבטאת בעלייה באוריאה ללא עלייה מקבילה בקראטינין. השתן מרוכז מאוד וקיים היפוך יחס בין הנתרן לאשלגן. מצב זה מצביע על תגובה כלייתית תקינה להיפוולמיה, אולם אם המצב נמשך, השינויים האיסכמיים בכליה גורמים נזק לאבובית (tubulus), עקב שקיעת משקעים ו-debris בתוכה, וזאת בנוסף לנזק האיסכמי לרקמה הפונקציונלית. במקרים אלה הפגיעה מתבטאת ב[[אי-ספיקת כליות חריפה|אי-ספיקה כלייתית חריפה]] עם עלייה בקראטינין, ירידה ב-GFR וירידה בתפוקת השתן. המעבר הזה מתרחש באנשים שונים בתקופות זמן שונות. חולים עם סיפור רקע של מחלה כלייתית קודמת, או מחלה ארטריוסקלרוטית מפושטת, הם בעלי רזרבות פונקציונליות נמוכות, ולכן הם יעברו מהשלב הקדם-כלייתי לכלייתי מהר יותר, ולפעמים מבלי שניתן אפילו לזהות את השלב הקדם-כלייתי. במצבי אלח-דם, עקב הטוקסינים המשתחררים, הנזק הכלייתי יכול להיות חמור ביותר ולהסתיים ב-Cortical necrosis הגורם לאי-ספיקה כלייתית חדה, שבמרבית המקרים אינה הפיכה (תרשים 5.16). | |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | הנזק הראשוני לכליה, עקב ירידה בפרפוזיה, הוא prerenal atzotemia, המתבטאת בעלייה באוריאה ללא עלייה מקבילה בקראטינין. השתן מרוכז מאוד וקיים היפוך יחס בין הנתרן לאשלגן. מצב זה מצביע על תגובה כלייתית תקינה להיפוולמיה, אולם אם המצב נמשך, השינויים האיסכמיים בכליה גורמים נזק לאבובית (tubulus), עקב שקיעת משקעים ו-debris בתוכה, וזאת בנוסף לנזק האיסכמי לרקמה הפונקציונלית. במקרים אלה הפגיעה מתבטאת | + | [[קובץ: כליה516.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 5.16: הנזק לכליה עקב איבוד נוזלים בחולה החבול.]] |
| − | |||
| − | |||
| − | [[קובץ: כליה516.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 5.16: הנזק לכליה עקב איבוד נוזלים בחולה החבול]] | ||
== שינויים במערכת העיכול== | == שינויים במערכת העיכול== | ||
| + | השינויים במערכת העיכול, בחולים שלא נפגעו במערכת העיכול, מתבטאים בהפרעות בספיגת המזון ולפעמים בפריסטלטיקה ירודה. בחולים בעלי המטומה אחור-צפקית ניתן למצוא [[הפרעות בניע המעי]] עד [[אילאוס אדינמי]]. כתוצאה מכך האכלת חולה לאחר טראומה עלולה לגרום לאי-נוחות בטנית, להרמת הסרעפת, ל[[כאבי בטן]], ל[[הקאות]] ולסכנת שיאוף. מובן שבמצב בו יש גם [[חבלה בטנית]] עם פגיעה במערכת העיכול, המצב חמור יותר. | ||
| − | + | בחולים לאחר השלב החריף של החבלה, אף על פי שלא קיימת פגיעה בכושר הספיגה של המעי - שטח הספיגה משתנה עקב אספקת חמצן לקויה למעי, ולכן החולה אינו מסוגל, בטווח הקצר, לטפל במזון כמו לפני החבלה. מסיבה זו רצוי לתת לחולה [[דיאטה]] קלה. | |
| − | |||
| − | בחולים לאחר השלב החריף של החבלה, | ||
| − | |||
| − | |||
| − | + | אחד מהסיבוכים המסוכנים לאחר חבלה הוא הופעת כיבי דחק ([[Stress ulcer]]). כיבים אלה יכולים להיווצר במנגנונים שונים. הכיבים בחולים היפוולמיים נובעים מאספקת חמצן לקויה לרקמת הקיבה הגורמת לפגיעה בתהליך החמצון בתאים, ולהפרעה במנגנוני ההגנה של רירית הקיבה (פחות יצירת ריר ופגיעה ב-Back diffusion של המימן). פגיעה זו גורמת לחשיפת הרירית לחומצה ול[[Pepsin|פפסין]] ולהיווצרות כיבים חריפים. מנגנון אחר המאפיין חולים בעלי [[חבלה מוחית]] היא הפרשה מוגברת של חומצה עקב גירוי מתמיד של ה[[עצב הואגוס|ואגוס]]. דימומים אלה מופיעים כשבוע-שבועיים לאחר החבלה. בחולים בעלי כיב קודם ניתן לראות התלקחות של הכיב ודימומים. רוב החולים הללו מגיבים לטיפול שמרני, אולם חלקם (10%) יזדקקו לניתוח על מנת לעצור את הדימום (תרשים 6.16). | |
| − | [[קובץ: חבלה616.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 6.16: שינויים במערכת העיכול בחולה החבול]] | + | {{רווח קשיח}} |
| + | [[קובץ: חבלה616.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 6.16: שינויים במערכת העיכול בחולה החבול.]] | ||
==שינויים בריאות== | ==שינויים בריאות== | ||
| + | קיימות השפעות שונות ורבות על הריאות בטראומה. השינויים יכולים להיות תוצאה של: | ||
| + | #פגיעה בדרכי הנשימה, כמו בשיאוף של חומרים, [[שאיפת עשן]], [[הרעלת חמצן]] | ||
| + | #הפרעות בזרימת הדם - עקב [[בצקת ריאות]], בעקבות מתן עודף נוזלים, [[תסחיפים ריאתיים - Pulmonary embolism|תסחיפים בריאות]], עקב מתן מנות דם מרובות, [[זיהומים]], ועוד | ||
| + | #חבלה ישירה בריאות מלווה ב[[חזה-אוויר]], ב[[חזה-דם]], ב[[מחלת דקומפרסיה]] ועוד | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | + | כל הגורמים האלה מתבטאים בסופו של דבר בתסמונת משותפת הנקראת תסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר ARDS - (Adult Respiratory Distress Syndrome). | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | כל הגורמים האלה מתבטאים בסופו של דבר בתסמונת משותפת הנקראת תסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר - | ||
הסיבות השכיחות להופעת ה-ARDS הן: | הסיבות השכיחות להופעת ה-ARDS הן: | ||
| − | *שיאופים | + | *שיאופים |
| − | *הרעלת חמצן | + | *הרעלת חמצן |
| − | *הפרעות בזרימת הדם | + | *הפרעות בזרימת הדם |
| − | *תסחיפים מרובים - קרישים, שומן, ועוד | + | *תסחיפים מרובים - קרישים, שומן, ועוד |
| − | *הפרשת קינינים וקטכולאמינים | + | *הפרשת [[קינינים]] וקטכולאמינים |
| − | *חבלה בחזה | + | *חבלה בחזה |
| − | *שיינת הדם (uremia) | + | *שיינת הדם ([[uremia|Uremia]]) |
| − | *תרופות. | + | *תרופות |
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| + | |||
| + | [[עישון]] ו[[מחלות ריאה כרוניות]] קודמות מזרזות את הופעת התסמונת הזו בחולים שנחבלו. | ||
| − | + | כל הגורמים האלה יכולים לגרום נזק לממברנה האלואולוקפילרית בצד האלואולרי או הקפילרי. הנזק לממברנה האלואולוקפילרית מתחיל בשפעול של הקומפלמנט ובהצטברות של [[נויטרופילים]] במיקרוצירקולציה של הריאות. הצטברות זו גורמת ללויקוסטזיס פולמונרית, וזו, בשילוב עם שפעול הקומפלמנט גורמת לשחרור של סופראוקסידים, hydroxyl anion, פראוקסיד ואנזימים ליזוזומליים, הגורמים נזק לאנדותליום בממברנה האלואולוקפילרית והרס של ה-Microvascular endothelial barrier. הפרשת ה-[[Leukotrienes]], שהוא [[פרוסטגלנדין]] המופרש על-ידי ה[[לויקוציטים]], מגבירה את חדירות הממברנה האלואולוקפלרית ומחמירה לכן את התסמונת. לפרוסטגלנדין זה יש גם השפעה כימוטקטית, המגבירה את אגירת הנויטרופילים והלויקוסטזיס. [[היסטמין]] וחומרים וזו-אקטיביים אחרים המופרשים ביתר בזמן החבלה גורמים להצטברות של [[טסיות]] במיקרוצירקולציה הריאתית, ו[[לחץ דם ריאתי מוגבר|מגבירים את לחץ הדם במערכת הריאתית.]] עלייה זו גורמת לעליית הלחץ ההידרוסטטי במקרוצירקולציה הריאתית, ולבריחת נוזלים למרווח הבין-רקמתי (interstitium) של הריאות. | |
| − | |||
| − | |||
התוצאה המשותפת לפעילות זו היא הרס הממברנה האלואולוקפילרית, הגורמת למספר שינויים בריאות, המופיעים בתרשים 7.16. כתוצאה משינויים אלה נגרמים: | התוצאה המשותפת לפעילות זו היא הרס הממברנה האלואולוקפילרית, הגורמת למספר שינויים בריאות, המופיעים בתרשים 7.16. כתוצאה משינויים אלה נגרמים: | ||
| − | #עלייה במתח הפנים בבועיות הריאתיות | + | #עלייה במתח הפנים בבועיות הריאתיות |
| − | #עלייה בעבודת הנשימה | + | #עלייה בעבודת הנשימה |
| − | #חמצת מטבולית | + | #חמצת מטבולית |
| − | #ירידה בלחץ החלקי של החמצן | + | #ירידה בלחץ החלקי של החמצן |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | + | [[קובץ: ראות716.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 7.16: שינויים בריאות בחולה החבול.]] | |
| − | [[קובץ: ראות716.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 7.16: שינויים בריאות בחולה החבול]] | + | {{רווח קשיח}} |
| − | תסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר (ARDS) תוארה לראשונה על-ידי Ashbaugh וחבריו לפני יותר מ-20 שנה. | + | תסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר (ARDS) תוארה לראשונה על-ידי Ashbaugh וחבריו לפני יותר מ-20 שנה. נכון למועד כתיבת מאמר זה, מהווה תסמונת זו סיבה שכיחה ל[[אי-ספיקה נשימתית חדה]] במחלקות לטיפול נמרץ, כאשר התמונה הקלינית המוכרת מופיעה בעקבות מגוון רחב של מצבים ומחלות הגורמים נזק לרקמת הריאה. בעקבות הנזק הריאתי, חל תהליך [[דלקת - Inflammation|דלקתי]] ניכר תוך פגיעה מפושטת בתאי הריאה, והופעת בצקת בועיתית ובינתאית. התסמונת הקלינית מאופיינת על-ידי נשמת, היפוקסמיה, תסנינים ריאתיים מפושטים הנראים ב[[צילום חזה|צילום בית החזה]], וירידה בהענות הריאתית. שיעור התמותה מ-ARDS גבוה מאוד גם נכון למועד כתיבת מאמר זה, ונע בין 20% ל-80% (בהתאם לחומרת המחלה), כאשר ברוב העבודות שיעור התמותה הוא יותר מ-50%. מספרים אלה מסבירים את המחקר הרב המושקע בהבנת התהליכים הפתופיזיולוגיים המתרחשים, ואת הפתוגנזה ברמה התאית. |
| − | בעבודות שונות תוארה המעורבות של הכדוריות האדומות, | + | בעבודות שונות תוארה המעורבות של [[אריתרוציטים|הכדוריות האדומות]], ה[[אאוזינופילים]], טסיות הדם והנויטרופילים ב-ARDS. |
==כדוריות אדומות== | ==כדוריות אדומות== | ||
| + | בין שאר מאפייני התמונה הפתולוגית של ARDS, בולטת הצטברות כדוריות אדומות בחללים הבועיתיים וברווחים הבינתאיים בריאות הפגועות של חולים הלוקים ב-ARDS, וגם בריאות של חיות, בדגמים ניסויים למיניהם. בנוסף הובחן, כי כדוריות אדומות נמצאות לרוב בקרבה לנויטרופילים ולתאי אנדותל פגועים בנימיות הריאתיות. תצפיות אלו העלו את השאלה, האם אמנם משתתפות הכדוריות האדומות בפתוגנזה של ARDS? | ||
| − | + | רדיקאלים חופשיים של חמצן הם קבוצה כימית בלתי יציבה, בעלת רעילות גבוהה ביותר. תוצרים אלה יכולים לגרום נזק לקרומים תאיים על-ידי חמצון שומנים, וכמו-כן יכולים לפרק [[חומצה היאלורונית]] במרווח הבינתאי - ולכן, ייצור-יתר של רדאיקלים חופשיים של חמצן בעת תגובה דלקתית יכול לפגוע בקרום הנימי-בועיתי. כפי שיוסבר בהמשך, ב-ARDS מצטברים לויקוציטים פעילים בכלי הדם הריאתיים. בתהליך חילוף החומרים המואץ של תאי הדלקת המשופעלים, נודדים הלויקוציטים דרך תאי האנדותל ומשחררים כמות גדולה של רדיקאלים חופשיים. הרדיקאלים הללו, תוך חמצון שומנים ושחרור הידרופראוקסידים, גורמים להרס השטח האנדותלי, לעלייה בחדירות כלי הדם הריאתיים, ולבצקת ריאות. | |
| − | + | כדוריות אדומות מכילות כמויות גדולות של תססים נוגדי חמצון, המפחיתים את ריכוז תוצרי פירוק החמצן. הכדוריות האדומות משמשות "מפנים" (Scavengers) של תוצרי חמצון, וכך, עקב ירידה בריכוז תוצרים אלה פוחתת הבצקת הריאתית. | |
| − | + | תצפיות מחקריות מעלות קשר אפשרי בין כדוריות אדומות לפתוגנזה של ARDS. קיימת השערה כי חולים בעלי רמות ירודות של תססים נוגדי חמצון בכדוריות יפתחו ARDS, כאשר שינויים ברמות התססים ([[גלותטיון]] וקטלזה) יהוו סימן רגישות לנזק חמצוני, ומדד חיזוי להופעת ARDS. | |
| − | |||
| − | תצפיות מחקריות מעלות קשר אפשרי בין כדוריות אדומות לפתוגנזה של ARDS. קיימת השערה כי חולים בעלי רמות ירודות של תססים נוגדי חמצון בכדוריות יפתחו ARDS, כאשר שינויים ברמות התססים (גלותטיון וקטלזה) יהוו סימן רגישות לנזק חמצוני, ומדד חיזוי להופעת ARDS. | ||
==אאוזינופילים== | ==אאוזינופילים== | ||
| + | כפי שיוסבר בהמשך, המחקר לגבי תפקיד ה[[גראנולוציטים]] ב-ARDS התמקד בעיקר בנושא הנויטרופילים. פורסמו מספר עבודות המרמזות כי גם לאאוזינופילים תפקיד אטיופתוגנטי בתסמונת. התברר, כי בחולים הלוקים ב-ARDS נמצאו רמות חלבון אאוזינופילי גבוהות. הועלתה השערה, כי החלבון מופרש מאאוזינופילים הלכודים ברקמת הריאה. נמצא מתאם בין רמות גבוהות של חלבון אאוזינופיל בנוזל השטיפה, לבין ARDS חמורה יותר (הפרעת חמצון קשה יותר). כמו-כן נמצא מתאם בין רמות חלבון האאוזינופיל לפעילות המיאלופראוקסידאזה (סימן לשפעול נויטרופילים) בנוזל השטיפה הריאתי של חולי ARDS, שמרמז על משפעל משותף לנויטרופילים ולאאוזינופילים. | ||
| − | + | עדיין לא ברור תפקידם של האאוזינופילים בתהליך הדלקתי, אך נמצא כי הם יכולים לשחרר מספר חומרים בעלי ציטוטוקסיות גבוהה, ביניהם חלבון בסיסי עיקרי (Major basic protein) ופראוקסידאזה אאוזינופילית. נמצא שחלבון בסיסי עיקרי יכול לגרום נזק ציטוטוקסי ריאתי. | |
| − | |||
| − | עדיין לא ברור תפקידם של האאוזינופילים בתהליך הדלקתי, אך נמצא כי הם יכולים לשחרר מספר חומרים בעלי ציטוטוקסיות גבוהה, ביניהם חלבון בסיסי עיקרי ( | ||
==טסיות דם== | ==טסיות דם== | ||
| − | + | ביותר מ-50% מהחולים הלוקים ב-ARDS נצפית [[תרומבוציטופניה - Thrombocytopenia|תרומבוציטופניה]]; לטסיות בחולים אלו משך חיים קצר וקצב מיחזור גבוה. לפחות חלק מהירידה במספר הטסיות מוסבר על-ידי הצטברותן ברקמת הריאה (וברקמת הטחול והכבד). קיימת עדות נוספת לאגירת טסיות ברקמת הריאה, והיא כי ב-50% מהחולים בתחילת מהלך ה-ARDS נראו פגמי מילוי בעורקי הריאה [[CT-angiography|באנגיוגראפיה]], כאשר בבדיקות מיקרוסקופיות של רקמת ריאה מביופסיה "פתוחה" ומנתיחה לאחר המוות, נמצא כי קרישים אלה נוצרים על-ידי טסיות, [[פיברין]] ונויטרופילים. התרומבוציטופניה מקבילה למהלך הירידה בחמצון הדם בחיות ובבני אדם. | |
| − | ביותר מ-50% מהחולים הלוקים ב-ARDS נצפית תרומבוציטופניה; לטסיות בחולים אלו משך חיים קצר וקצב מיחזור גבוה. לפחות חלק מהירידה במספר הטסיות מוסבר על-ידי הצטברותן ברקמת הריאה (וברקמת הטחול והכבד). קיימת עדות נוספת לאגירת טסיות ברקמת הריאה, והיא כי ב-50% מהחולים בתחילת מהלך ה-ARDS נראו פגמי מילוי בעורקי הריאה באנגיוגראפיה, כאשר בבדיקות מיקרוסקופיות של רקמת ריאה מביופסיה "פתוחה" ומנתיחה לאחר המוות, נמצא כי קרישים אלה נוצרים על-ידי טסיות, פיברין | ||
אגירת טסיות בתחילת התסמונת הקלינית אכן תורמת לבצקת ריאות ולנזק אנדותלי מקומי, אך כנראה לא כגורם יחיד או עיקרי. תגובות טסיות עם תאים אחרים יכולות גם הן להשפיע על התהליך הפתופיזיולוגי. | אגירת טסיות בתחילת התסמונת הקלינית אכן תורמת לבצקת ריאות ולנזק אנדותלי מקומי, אך כנראה לא כגורם יחיד או עיקרי. תגובות טסיות עם תאים אחרים יכולות גם הן להשפיע על התהליך הפתופיזיולוגי. | ||
| − | #ייתכן, שטסיות מחמירות את הנזק הריאתי הנגרם על-ידי | + | #ייתכן, שטסיות מחמירות את הנזק הריאתי הנגרם על-ידי נויטרופילים, על-ידי שחרור חומרים המגבירים כימוטקסיס, הידבקות, אגירה וזריעה של נויטרופילים. עם החומרים הללו נמנים [[TXA-2|תרומבוקסן A2]], [[חומצה אראכידונית]], [[סרוטונין - Serotonin|סרוטונין]] ואחרים |
| − | #מתברר, כי תאי אנדותל אינם מהווים רק מטרה סבילה לפגעי התאים ב- ARDS , אלא משתתפים באופן פעיל בתהליך התהוות הנזק הריאתי. תאי האנדותל מסוגלים לייצר תרומבוקסן A2 וגורם משפעל טסיות ( | + | #מתברר, כי תאי אנדותל אינם מהווים רק מטרה סבילה לפגעי התאים ב-ARDS, אלא משתתפים באופן פעיל בתהליך התהוות הנזק הריאתי. תאי האנדותל מסוגלים לייצר תרומבוקסן A2 וגורם משפעל טסיות (Platelet activating factor), המגבירים את ריכוז הטסיות במקום בו נגרם הנזק האנדותלי, וגם את ריכוז [[גורם וון וילברנד - Von Willebrand factor|גורם ואן-וילבראנד]], המשתתף בהצמדת טסיות לקרומים אנדותליים פגועים |
| − | #גורם גדילה ממקור טסיות ( | + | #גורם גדילה ממקור טסיות (Platelet derived growth factor) מהווה גורם חשוב להתהוות גירוי לשגשוג תאים באזורים עם אספקת דם לקויה. הועלתה השערה, כי לייפת ריאתית נרחבת, השלב הפתולוגי האחרון ב-ARDS, נובעת משחרור מוגבר של גורם גדילה זה |
==יתר-לחץ-דם ריאתי== | ==יתר-לחץ-דם ריאתי== | ||
| + | בין הממצאים ההמודינמיים השכיחים הקיימים ב-ARDS, מתוארת עלייה בתנגודת כלי דם ריאתיים ובעקבותיה [[יתר לחץ דם ריאתי - Pulmonary hypertension|יתר-לחץ-דם ריאתי]], בשעות הראשונות לאי-הספיקה הנשימתית. העלייה בתנגודת כלי הדם מתבצעת בשני שלבים: בשלב המוקדם, מופיע יתר-לחץ-דם ריאתי קל, הנובע מאגירת טסיות ונויטרופילים ומשחרור חומרים וזואקטיביים, תופעה הניתנת לטיפול על-ידי מרחיבי כלי דם. השלב המאוחר המתמשך של יתר-לחץ-דם ריאתי שאינו מגיב לטיפול, נובע מהשינויים האנטומיים שחלו בינתיים ברקמת הריאה. לטסיות הדם מערכת [[COX|ציקלואוקסגנאזה]] מפותחת, שיכולה להפוך חומצה אראכידונית לתרומבוקסן A2. חומר זה גורם לאגירת טסיות (וכך תורם למשוב חיובי) ופעיל גם בכיווץ כלי דם ריאתיים ובדיכוי תפקוד שריר הלב. אף על פי שהוכח, כי הטסיות הן המקור החשוב לתרומבוקסן ,A2 ב- ARDS מצויים תאים אחרים (נויטרופילים, מאקרופאגים, בועתיים ותאי אנדותל), המסוגלים להפריש חומר זה. | ||
| − | + | חומר אחר המופרש מהטסיות ותורם אף הוא לתגובה של יתר-לחץ- דם ריאתי (בשלב המוקדם) הוא הסרוטונין, הידוע כמכווץ כלי דם. בחולים הלוקים ב- ARDS נמצא מתאם חיובי בין עלייה בריכוז הסרוטונין ללחצים ריאתיים מוגברים. אף בחיות, במספר דגמים ניסויים גרם טיפול ב[[t:Ketanserin|קטאנסרין]], מעכב סרוטונין, לירידה בלחצים בכלי הדם הריאתיים, שאירעו כנראה כתוצאה מעיכוב סרוטונין שהופרש מהטסיות. | |
| − | |||
| − | חומר אחר המופרש מהטסיות ותורם אף הוא לתגובה של יתר-לחץ- דם ריאתי (בשלב המוקדם) הוא הסרוטונין, הידוע כמכווץ כלי דם. בחולים הלוקים ב- ARDS נמצא מתאם חיובי בין עלייה בריכוז הסרוטונין ללחצים ריאתיים מוגברים. אף בחיות, במספר דגמים ניסויים גרם טיפול | ||
| − | |||
| − | |||
| − | + | ליתר-לחץ-הדם הריאתי והעלייה בתנגודת המופיעים ב-ARDS, תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של אי הספיקה הנשימתית. כיווץ כלי הדם מחמיר את יחס האוורור/זילוח הגרוע, ואת ההיפוקסמיה הנוצרת. בנוסף, עליית הלחצים האלה, בנוכחות פגיעה בקרום הנימי-בועיתי, תורמת להיווצרות בצקת ריאות (לפי חוק סטרלינג). | |
| − | עבודות מחקר מרובות מצביעות על שפעול | + | == נויטרופילים== |
| + | עבודות מחקר מרובות מצביעות על שפעול נויטרופילים על-ידי משלים כמנגנון חשוב, אם לא עיקרי, בתהליך התהוות הנזק הריאתי ב-ARDS. | ||
| − | + | תאוריית [[מערכת המשלים|המשלים]]-נויטרופילים גורסת, כי נויטרופילים משופעלים המתרכזים בתוך כלי הדם הריאתיים, גורמים נזק לתאי האנדותל המצפים את כלי הדם. הובחנה עלייה במספר הנויטרופילים, וגם בריכוז האלסטאזה והקולגנאזה מתאים אלה. מספר הגראנולוציטים וגם רמת המיאלופראוקסידאזה (סימן לשפעול נויטרופילים) בנוזל השטיפה הריאתי נמצאו במתאם הפוך (באופן משמעותי) למדד החמצון (לחץ החמצן בדם עורקי מחולק באחוז החמצן באוויר הנשאף). | |
| − | מרכיבי המשלים ידועים כבעלי יכולת אגירה ומשיכה של | + | מרכיבי המשלים ידועים כבעלי יכולת אגירה ומשיכה של נויטרופילים בתנאי מעבדה. עירוי משלים משופעל לחיות גרם להצטברות נויטרופילים בכלי הדם הריאתיים, ולפרע-תפקוד ריאתי. נמצאה עלייה ברמת [[מרכיב משלים - Complement - C3|C3]] משופעל, וכן עדות לקישור של [[C5a]] לקולטנים על נויטרופילים. כמו-כן נמצא מתאם משמעותי בין רמות C3a לחדירות הקרומית. חסר ב- C5a, או טיפול בנוגדנים מסוג אנטי-C5a מנעו חלקית לפחות התהוות ARDS בדגמים ניסויים. |
| − | בבדיקה מיקרוסקופית של רקמת ריאה מחיות עם נזק ריאתי חד, הובחנה צבירה של | + | בבדיקה מיקרוסקופית של רקמת ריאה מחיות עם נזק ריאתי חד, הובחנה צבירה של נויטרופילים בכלי הדם הריאתיים הקטנים. |
גראנולוציטים משופעלים יכולים לגרום נזק ריאתי על-ידי מספר מנגנונים: | גראנולוציטים משופעלים יכולים לגרום נזק ריאתי על-ידי מספר מנגנונים: | ||
| − | #שחרור פרוטאזות המשפעלות את גורם הגמאן, משלים, פלסמינוגן וחלבונים אחרים. הנזק מפרוטאזות הוא כפול אפוא: נזק אנדותלי ישיר והגברה עקיפה דרך שפעול מנגנונים נוספים | + | #שחרור פרוטאזות המשפעלות את [[גורם הגמאן]], משלים, [[פלסמינוגן]] וחלבונים אחרים. הנזק מפרוטאזות הוא כפול אפוא: נזק אנדותלי ישיר והגברה עקיפה דרך שפעול מנגנונים נוספים |
| − | #שחרור תוצרי פירוק חומצה אראכידונית, ביניהם גורם משפעל טסיות, פרוסטגלנדינים, תרומבוקסנים | + | #שחרור תוצרי פירוק חומצה אראכידונית, ביניהם גורם משפעל טסיות, פרוסטגלנדינים, תרומבוקסנים ולויקוטרינים |
| − | #שחרור רדיקאלים חופשיים של חמצן | + | #שחרור רדיקאלים חופשיים של חמצן |
| − | #הפרעה בקרישה עקב שפעול בו-זמני של תהליך הקרישה ופירוק הקריש (שפעול גורם הגמאן) | + | #הפרעה בקרישה עקב שפעול בו-זמני של תהליך הקרישה ופירוק הקריש (שפעול גורם הגמאן) |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | |||
| − | + | הופעת ARDS בחולים [[נויטרופניה - Neutropenia|נויטרופניים]], ובחולים אחרים בעיצומה של נויטרופניה קשה, תומכת בהשערה, כי נוכחות נויטרופילים ותוצריהם אינה חיונית להיווצרות הנזק הריאתי, וייתכן שבחולים אלה המנגנון הפתוגנטי שונה ומערב משלים בלבד או גורמים אחרים. | |
| − | אחד הסיבוכים הקשים ביותר של מצבי אלח-דם | + | ==גורם נמק השאת בתסמונת המצוקה הנשימתית - Tumor Necrosis Factor - TNF{{כ}}== |
| + | אחד הסיבוכים הקשים ביותר של מצבי אלח-דם והלם זיהומי הוא הכשל הרב-מערכתי (Multiple system organ failure). לאחר שהחולה מתחיל לכאורה להתייצב מבחינה המודינמית ולהגיב לטיפול באלח-דם, מתפתחת תסמונת הכוללת אי-ספיקה מתקדמת של מערכות איברים חיוניות, המבשרת ברוב המקרים את מותו הקרב של החולה. משוער, כי כשל רב-מערכתי נובע מתהליך דלקתי ממאיר היוצא מכלל פיקוח, המתרחש בתוך כלי הדם. מתווכי הדלקת וגורמי הפגיעה הרקמתית הם חומרים שונים המשתחררים בעקבות התהליך הזיהומי. | ||
| − | ברוב הסדרות הקליניות, האבר הראשון שבו מתרחשים הפגיעה הרקמתית והכשל התפקודי בתסמונת הכשל הרב-מערכתי, הוא הריאה. הפגיעה האילחית בריאה מתבטאת בתחילה בעלייה בחדירות של הנימיות הריאתיות, ומתפתחת בהדרגה לצורתה הקלינית המוכרת כתסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר. ייתכן, שהכישלון הריאתי הוא המפתח לכישלון שאר מערכות | + | ברוב הסדרות הקליניות, האבר הראשון שבו מתרחשים הפגיעה הרקמתית והכשל התפקודי בתסמונת הכשל הרב-מערכתי, הוא הריאה. הפגיעה האילחית בריאה מתבטאת בתחילה בעלייה בחדירות של הנימיות הריאתיות, ומתפתחת בהדרגה לצורתה הקלינית המוכרת כתסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר. ייתכן, שהכישלון הריאתי הוא המפתח לכישלון שאר מערכות האיברים, שכן התהליך הדלקתי וההרס הרקמתי בריאה מהווים מקור עשיר של מתווכים דלקתיים המשתחררים למחזור הדם. מובנת אפוא החשיבות המיוחסת להגדרתם של המנגנונים המעורבים בפגיעה ריאתית ממקור אילחי. הגורם השכיח ביותר לתסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר הוא אלח-הדם. שיעור התמותה מתסמונת זו, של בצקת ריאות לא-קארדיוגנית, גבוה מאוד, ונע בסדרות שונות בין 60% ל-90%. |
| − | על-ידי מתן קאכקטין (TNF) לחיות ניסוי ניתן לחקות את ההפרעות הקרדיוואסקולריות, הדלקתיות, ההמטולוגיות והמטבוליות, המתרחשות לאחר מתן אנדוטוקסין. בחיות ניסוי גורם TNF לירידה בלחץ הדם, לירידה בתפוקת הלב וליציאת נוזלים מתוך כלי הדם אל החללים הבינתאיים. כמו-כן מופיע כשל תפקודי של מערכות | + | על-ידי מתן [[Cachectin|קאכקטין]] ([[TNF]]) לחיות ניסוי ניתן לחקות את ההפרעות הקרדיוואסקולריות, הדלקתיות, ההמטולוגיות והמטבוליות, המתרחשות לאחר מתן אנדוטוקסין. בחיות ניסוי גורם TNF לירידה בלחץ הדם, לירידה בתפוקת הלב וליציאת נוזלים מתוך כלי הדם אל החללים הבינתאיים. כמו-כן מופיע כשל תפקודי של מערכות איברים, הכולל אי-ספיקה כלייתית חדה, נמק דמי של המעי ובצקת ריאות, תמונה הזהה להלם אנדוטוקסי מתקדם בחיות אלו. הוכח, כי גם בבני אדם מהווה TNF מתווך ביניים עיקרי שבאמצעותו גורם האנדוטוקסין מ[[חיידקים גרם-שליליים]] להשפעות הרסניות ידועות. |
| − | הזרקה לעכברים של TNF הומאני שיוצר בשיטה של הנדסה גנטית, יחד עם אלבומין שסומן רדיואקטיבית, גרמה לעלייה ניכרת בכמות האלבומין המסומן שהופיע בנוזל השטיפה הריאתית. לא נמדדה כל עלייה ראויה לציון בלחצים בעורק הריאה, ולכן את הופעת החלבון ייחסו החוקרים לעלייה בחדירות הקרום הבועיתי-נימי. קיים קשר הדוק בין | + | הזרקה לעכברים של TNF הומאני שיוצר בשיטה של הנדסה גנטית, יחד עם אלבומין שסומן רדיואקטיבית, גרמה לעלייה ניכרת בכמות האלבומין המסומן שהופיע בנוזל השטיפה הריאתית. לא נמדדה כל עלייה ראויה לציון בלחצים בעורק הריאה, ולכן את הופעת החלבון ייחסו החוקרים לעלייה בחדירות הקרום הבועיתי-נימי. קיים קשר הדוק בין נויטרופילים לבין גורם נמק השאת בפתוגנזה של מצוקה נשימתית, ולכן לא יופיע נזק ריאתי כתוצאה מהזרקת קאכקטין לחיות נויטרופניות. |
| − | הועלו מספר השערות לגבי מנגנונים, שבאמצעותם יכול ה-TNF לגרום לפגיעה ריאתית בעת אלח-דם. קאכקטין מקדם את הצמדתו של | + | הועלו מספר השערות לגבי מנגנונים, שבאמצעותם יכול ה-TNF לגרום לפגיעה ריאתית בעת אלח-דם. קאכקטין מקדם את הצמדתו של הנויטרופיל לתאי אנדותל, יוצר סידור מחדש של שכבות תאי האנדותל (תוך חשיפת קרום הבסיס), ומגביר את ביטוין של תכונות מקדמי הקרישה (procoagulant) של תאי האנדותל - כל אלה מהווים חלק מהתהליך הדלקתי בבועיות הריאה, המתרחש בתחילת היווצרותה של תסמונת המצוקה הנשימתית. TNF גם גורם לעלייה בריכוזם של מספר מתווכי דלקת, המוכרים אף הם כמשתתפים בתהליך יצירת הנזק הריאתי, ביניהם [[IL-1|אינטרליקין-1]], פרוסטגלנדינים ורדיקאלים חופשיים של חמצן. |
| − | לחלק מהעבודות, שנערכו כדי לברר את חשיבותו של הקאכקטין בהלם זיהומי, גם משמעות טיפולית חשובה ביותר, לפחות מבחינה | + | לחלק מהעבודות, שנערכו כדי לברר את חשיבותו של הקאכקטין בהלם זיהומי, גם משמעות טיפולית חשובה ביותר, לפחות מבחינה תאורטית. עכברים שחוסנו באורח סביל נגד TNF, נמצאו עמידים יותר בצורה משמעותית נגד השפעות קטלניות של אנדוטוקסין, יחסית לקבוצת בקרה. טיפול מונע בקופים על-ידי נוגדנים חד-שיבטיים נגד TNF שעתיים לפני חשיפתם ל[[Escherichia coli|חיידקי א' קולי]] במינון LD100, מנע הופעת הלם צירקולטורי, כשל מערכות חיוניות ותמותה, לעומת הקופים בקבוצת בקרה. נמצא גם בארנבות, כי נוגדן נגד TNF מנע תת-לחץ-דם ושקיעת פיברין בריאה ואף הפחית את שיעור התמותה בדגם ניסויי של הלם זיהומי קטלני. |
== אבחנה== | == אבחנה== | ||
| + | מבחינה קלינית החולה נמצא במצוקה נשימתית שגוברת והולכת. החולה '''[[טכיפנאיה|טכיפנאי]]''' עד רעב לאוויר. החולה משתמש בשרירי העזר לנשימה, הוא '''[[כיחלון|ציאנוטי]]''', מבולבל ומצוי ב'''אי-שקט פסיכומוטורי''', הנובע מאנוקסיה מוחית. ערכי ה-PO2 בדם העורקי יורדים ובמקביל ערכי ה-PCO2 יורדים. כאשר ערכי ה-PCO2 מתחילים לעלות, הרי מצבו של החולה מחמיר מאוד. ממצא זה מהווה סימן פרוגנוסטי גרוע מאוד. כאשר מעלים את ה-FiO2 עד 1 (100%), השיפור PO2o הוא קטן יחסית עקב הדלף הגדול. אחד המדדים הרגישים ביותר להתפתחות ה-ARDS הוא ה-A-a)DO2) ההולך וגדל ככל ה-ARDS מחמירה והולכת. ה-A-a)DO2) משתנה בצורה בולטת לפני הופעת ביטוי קליני של ARDS. ערך זה יכול לשמש מדד המנבא הופעת התסמונת. ה- Qs/Qt, שהוא מדד של הדלף הריאתי, עולה והולך ככל שמצב החולה מוחמר. ה-pH בדרך כלל בסיסי ומבטא בססת נשימתית ומטבולית. כאשר המחלה מחמירה ה-pH יורד, והחולה מפתח חמצת מטבולית. ה-pH היורד משמש כמדד טוב להחמרת ב-ARDS. | ||
| − | + | '''בצילום חזה''', כעבור 24 שעות, ניתן לראות [[ריאה לבנה]] בצורת פתיתי שלג, המעידה על חדירת נוזלים לממברנה האלואולוקפילרית ולבועיות הריאה. מאחר שחלק מהבועיות מלאות נוזל בעוד שחלק אחר של הבועיות מלאות אוויר - נוצר מראה של נקודות כהות העטופות בטבעות לבנות. | |
| − | |||
| − | '''בצילום חזה''', כעבור 24 שעות, ניתן לראות ריאה לבנה בצורת פתיתי שלג, המעידה על חדירת נוזלים לממברנה האלואולוקפילרית ולבועיות הריאה. מאחר שחלק מהבועיות מלאות נוזל בעוד שחלק אחר של הבועיות מלאות אוויר - נוצר מראה של נקודות כהות העטופות בטבעות לבנות. | ||
==טיפול== | ==טיפול== | ||
| − | |||
הטיפול בחולים אלה הוא: | הטיפול בחולים אלה הוא: | ||
| − | #טיפול בגורם ל-ARDS | + | #טיפול בגורם ל-ARDS |
| − | #הנשמה בלחץ חיובי, סוף אקספירטורי (PEEP) גבוה | + | #הנשמה בלחץ חיובי, סוף אקספירטורי (PEEP) גבוה |
| − | #תמיכה קרדיווסקולרית | + | #תמיכה קרדיווסקולרית |
== שינויים במוח== | == שינויים במוח== | ||
| − | + | בחולים לאחר חבלה מופיעים בססת והיפוקרביה הגורמים להתכווצות כלי הדם במוח ולהפרעות באספקת הדם למוח. בחולים זקנים, שאספקת הדם אצלם היא גבולית, הפרעה זו גורמת להופעת [[הזיות]], ל[[חוסר שקט]] ול[[תרדמת]] (תרשים 8.16). | |
| − | בחולים לאחר חבלה מופיעים בססת והיפוקרביה הגורמים להתכווצות כלי הדם במוח ולהפרעות באספקת הדם למוח. בחולים זקנים, שאספקת הדם אצלם היא גבולית, הפרעה זו גורמת להופעת הזיות, | + | {{רווח קשיח}} |
| − | + | [[קובץ: מוח816.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 8.16: השינויים במוח בחולה החבול.]] | |
| − | |||
| − | [[קובץ: מוח816.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 8.16: השינויים במוח בחולה החבול]] | ||
| − | |||
==תגובה אנדוקרינית== | ==תגובה אנדוקרינית== | ||
| − | |||
ההיוותרות בחיים לאחר חבלה תלויה באופן מוחלט בתגובה ההגנתית | ההיוותרות בחיים לאחר חבלה תלויה באופן מוחלט בתגובה ההגנתית | ||
של הגוף וביכולת הגוף להתאים את עצמו למצב החדש שנוצר. | של הגוף וביכולת הגוף להתאים את עצמו למצב החדש שנוצר. | ||
מנגנון ההגנה הראשוני מנסה לייצב את המערכת ההמודינמית בזמן | מנגנון ההגנה הראשוני מנסה לייצב את המערכת ההמודינמית בזמן | ||
היפוולמיה. מספר מנגנונים משתתפים בתהליך זה: | היפוולמיה. מספר מנגנונים משתתפים בתהליך זה: | ||
| − | #הגירוי הראשוני מועבר דרך המערכת העצבית הסימפטטית ודרך הברורצפטורים, וגורם | + | #הגירוי הראשוני מועבר דרך ה[[המערכת הסימפטטית|מערכת העצבית הסימפטטית]] ודרך הברורצפטורים, וגורם להפרשת-יתר של קטכולאמינים, [[וזופרסין]] ו[[אנגיוטנסין]]. כתוצאה מגירוי זה חולים הלוקים בהיפוולמיה יפתחו וזוקונסטריקציה פריפרית מפצה. וזוקונסטריקציה זו גוברת ככל שרמות האנגיוטנסין 2, הוזופרסין והקטכולאמינים בנסיוב גבוהות יותר |
| − | #מנגנון מפצה אחר, המופעל בתגובה לחבלה, הוא הגברת קצב הלב המגביר את תפוקת הלב. מנגנון זה משופעל על-ידי העלייה ברמות | + | #מנגנון מפצה אחר, המופעל בתגובה לחבלה, הוא הגברת קצב הלב המגביר את תפוקת הלב. מנגנון זה משופעל על-ידי העלייה ברמות ה[[אפינפרין]] והגלוקגון |
| − | #העלייה באוסמולליות הנוזל החוץ-תאי גורמת למשיכת נוזלים מהתאים למערכת החוץ-תאית, והיא מושפעת על-ידי | + | #העלייה באוסמולליות הנוזל החוץ-תאי גורמת למשיכת נוזלים מהתאים למערכת החוץ-תאית, והיא מושפעת על-ידי ה[[קורטיזול - Cortisol|קורטיזול]], הגלוקוגן ו[[הורמון גדילה - Growth hormone|הורמון הגדילה]] |
| − | #ספיגת-יתר של נוזלים ונתרן בכליה, בהשפעת הוזופרסין והאלדוסטרון, משמרת גם היא את נפח הדם | + | #ספיגת-יתר של נוזלים ונתרן בכליה, בהשפעת הוזופרסין והאלדוסטרון, משמרת גם היא את נפח הדם |
| − | #על מנת לספק אנרגיה חיונית למערכות השונות, הגוף משפעל תהליכים אנבוליים ומקריב את החלבונים, לשם יצירת | + | #על מנת לספק אנרגיה חיונית למערכות השונות, הגוף משפעל תהליכים אנבוליים ומקריב את החלבונים, לשם יצירת גלוקוז כמקור אנרגיה זמין, על-ידי [[גלוקונאוגנזיס]], [[גליקוליזה]] ו[[ליפוליזה]]. כל זה יכול להתבצע רק אם תהיה הפרשת-יתר של הורמונים החיוניים לביצוע שינויים אלה |
==שינויים בהפרשת הקטכולאמינים== | ==שינויים בהפרשת הקטכולאמינים== | ||
| + | הפרשת האפינפרין מליבת יותרת-הכליה גוברת לאחר חבלה. האפינפרין הוא אב-טיפוס של מגרה קולטן p הגורם לשינויים מטבוליים, כמו הגברת הגלוקוגנזיס בכבד, עלייה ברמת הסוכר בדם, עיכוב ביצירת האינסולין והשפעתו על אבר המטרה, וניצול רב יותר של חומצות אמינו וחומצות שומן. האפינפרין הוא וזוקונסטריקטור חלש ווזודאילטטור בינוני. ה[[נוראפינפרין]], לעומת זאת, משפיע בעיקר על כלי הדם וגורם להתכווצותם (תרשים 9.16). | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| + | [[קובץ: קטכולאמינים 916.png |ממוזער|מרכז|500px|תרשים 9.16: השינויים בהפרשה הקטכולאמינים ובמטבוליזם בחולה החבול.]] | ||
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | + | העלייה בהפרשת הקטכולאמינים בזמן חבלה היא קצרה יחסית, אולם גורמת לגירוי ה[[היפופיזה]], וכתוצאה מכך מופרשים ה-[[ACTH]] וההורמון האנטי-דיאורטי. הפרשת-יתר של ACTH גורמת להפרשת-יתר של סטרואידים. ככל שמצב החבלה ממושך יותר, כך הפרשת הקטכולאמינים תהיה ממושכת יותר, וכתוצאה מכך ההפרעות המטבוליות תהיינה קשות יותר. | |
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
| − | העלייה בהפרשת הקטכולאמינים בזמן חבלה היא קצרה יחסית, אולם גורמת לגירוי | ||
==שינויים בהפרשת הסטרואידים== | ==שינויים בהפרשת הסטרואידים== | ||
| − | + | קיימת עלייה ברורה בהפרשת ה[[גלוקוקורטיקואידים]] בחולים לאחר חבלה. העלייה היא בעיקר של ה-17 הידרוקסי-קורטיקוסטרואידים. עלייה זו מלווה בדרך כלל בהרס מוגבר של הגלוקוקורטיקוסטרואידים בכבד, ובהפרשה מוגברת של תוצרי הפירוק בשתן. ברוב החולים, שבהם החבלה אינה יוצרת חוסר שיווי משקל ביולוגי קשה, רמת הסטרואידים עולה לזמן קצר בלבד, ויורדת לאחר מספר שעות או מספר מועט של ימים. בחבלות קשות, רמות הסטרואידים יכולות להישאר גבוהות במשך שבועות. נדיר לראות חולים ללא עלייה ברמת הסטרואידים לאחר חבלה. חולים אלה סובלים בדרך כלל מ[[Adrenal insufficiency|אי-ספיקה של יותרת-הכליה]] עקב: | |
| − | קיימת עלייה ברורה בהפרשת | + | #דימום לתוך קליפת יותרת-הכליה |
| − | #דימום לתוך קליפת יותרת-הכליה | + | #חדירת תסחיפים אילחיים ליותרת-הכליה |
| − | #חדירת תסחיפים אילחיים ליותרת-הכליה | ||
חולים שהשתמשו זמן ממושך בסטרואידים ממקור חיצוני, וכתוצאה מכך פיתחו אטרופיה של האדרנל, כושרם לעמוד במצב ה-Stress של החבלה הוא ירוד, ולכן חבלה קלה יחסית תגרום הפרעות קשות לשיווי המשקל של הגוף. | חולים שהשתמשו זמן ממושך בסטרואידים ממקור חיצוני, וכתוצאה מכך פיתחו אטרופיה של האדרנל, כושרם לעמוד במצב ה-Stress של החבלה הוא ירוד, ולכן חבלה קלה יחסית תגרום הפרעות קשות לשיווי המשקל של הגוף. | ||
| − | + | ה[[כאב]] וההיפוולמיה משפעלים את התגובה ההורמונלית: | |
| − | *ההיפוולמיה מגרה את הקולטנים האפרנטיים הנמצאים בעלייה הימנית ובעורקי הקרוטיס. העצבים הללו נפגשים | + | *ההיפוולמיה מגרה את הקולטנים האפרנטיים הנמצאים בעלייה הימנית ובעורקי הקרוטיס. העצבים הללו נפגשים ב-Laterals solitary nucleus, משם הגירוי עובר ללא סינפסות ל-Ceruleus ב-Dorsal pons ול-Tegmental raphe nuclei. מכאן הגירוי עובר ב-3 מסלולים, שאחד מהם הוא מעכב והשניים האחרים מגרים. המסלולים המגרים מסתיימים בגרעינים ב-Anteroventral hypothalamus. המסלול המעכב עובר דרך ה-central Tegmental tract ומסתיים בהיפותלמוס האחורי. מסלולים אלה נפגשים בהיפותלמוס הבזלי ומפקחים על שחרור ה-CRF{{כ}} (Corticotropin-releasing hormone), המפקח על שחרור ה-ACTH{{כ}} (Adreno-Cortico-Tropic Hormone) |
| − | *גירוי הכאב מתחיל ברקמות, עובר ל- | + | *גירוי הכאב מתחיל ברקמות, עובר ל-Substanstia gelatinosa בקרן האחורית של עמוד השדרה, ומשם הוא עובר למדולה ולפונס. מהפונס סיבים עוברים להיפותלמוס. בהיפותלמוס קיימים גרעינים ספציפיים המפקחים על שחרור ה-Releasing factors, ואלה מפקחים על הפרשת ההורמונים מההיפופיזה הקדמית |
במנגנון המשוב הנורמלי עלייה ברמת הקורטיזול בדם מדכאה את הפרשת ה-ACTH. בחולים עם דמם מסיבי מנגנון המשוב הזה נפסק, וקיימת הפרשה מוגברת גם של ACTH וגם של קורטיזול, עד אשר נפח הדם חוזר לתקנו. בזמן חבלה קיימת הפרשת-יתר של קורטיזול, הגורמת לדיכוי הפרשת ה-ACTH, אולם חבלה נוספת, כמו ניתוח, גורמת לדיכוי פעולת משוב זו, ולכן על אף שנפח הדם חזר לתקנו, חבלה כפולה גורמת לעלייה של רמות ה-ACTH והקורטיזול בדם. דיכוי פעולת משוב זו יוחסה לגירויים שאינם תלויים ברמת הקורטיזול בדם והמעודדים הפרשת ACTH כמו: הפרשת-יתר של קטכולאמינים או רגישות מוגברת של ליבת יותרת-הכליה ל-ACTH. בחולים הלוקים בהיפוולמיה קשה ובאיסכמיה של יותרת-הכליה עקב פרפוזיה לקויה, לא תיראה עלייה ברמת הקורטיזול. | במנגנון המשוב הנורמלי עלייה ברמת הקורטיזול בדם מדכאה את הפרשת ה-ACTH. בחולים עם דמם מסיבי מנגנון המשוב הזה נפסק, וקיימת הפרשה מוגברת גם של ACTH וגם של קורטיזול, עד אשר נפח הדם חוזר לתקנו. בזמן חבלה קיימת הפרשת-יתר של קורטיזול, הגורמת לדיכוי הפרשת ה-ACTH, אולם חבלה נוספת, כמו ניתוח, גורמת לדיכוי פעולת משוב זו, ולכן על אף שנפח הדם חזר לתקנו, חבלה כפולה גורמת לעלייה של רמות ה-ACTH והקורטיזול בדם. דיכוי פעולת משוב זו יוחסה לגירויים שאינם תלויים ברמת הקורטיזול בדם והמעודדים הפרשת ACTH כמו: הפרשת-יתר של קטכולאמינים או רגישות מוגברת של ליבת יותרת-הכליה ל-ACTH. בחולים הלוקים בהיפוולמיה קשה ובאיסכמיה של יותרת-הכליה עקב פרפוזיה לקויה, לא תיראה עלייה ברמת הקורטיזול. | ||
| − | מצבי חבלה גורמים לירידה בהפרשת ה-17-קטוסטרואידים בשתן, כביטוי לירידה ביצירת הסטרואידים הגונדאליים. בחולים אלה, בתקופת החבלה, יש ירידה בלבידו והיעלמות הווסת. הירידה ברמת ההורמונים האנבוליים הללו מאפשרת פעילות מוגברת של ההורמונים הקטבוליים, אשר לא ניתן לשנותה על-ידי הוספת אנדרוגנים ממקור חיצוני. | + | מצבי חבלה גורמים לירידה בהפרשת ה-[[17-קטוסטרואידים]] בשתן, כביטוי לירידה ביצירת הסטרואידים הגונדאליים. בחולים אלה, בתקופת החבלה, יש ירידה בלבידו והיעלמות הווסת. הירידה ברמת ההורמונים האנבוליים הללו מאפשרת פעילות מוגברת של ההורמונים הקטבוליים, אשר לא ניתן לשנותה על-ידי הוספת [[אנדרוגנים]] ממקור חיצוני. |
== אינסולין== | == אינסולין== | ||
| − | + | האינסולין הוא אחד מההורמונים האנבוליים החשובים של הגוף: | |
| − | + | #האינסולין גורם להחדרת הסוכר לתאים וניצולו | |
| − | #האינסולין גורם להחדרת הסוכר לתאים וניצולו | ||
#האינסולין נחשב כאנטיקטוגני כיוון שהוא: | #האינסולין נחשב כאנטיקטוגני כיוון שהוא: | ||
| − | ##משפעל של ליפופרוטאין ליפז | + | ##משפעל של ליפופרוטאין ליפז |
| − | ##מזרז פעילות הליפז | + | ##מזרז פעילות הליפז |
| − | ##מחדיר שומנים לשריר | + | ##מחדיר שומנים לשריר |
| − | ##מעכב ליפוליזיס | + | ##מעכב ליפוליזיס |
| − | #האינסולין מעכב את הגלוקונאוגנזיס | + | #האינסולין מעכב את הגלוקונאוגנזיס |
| − | #האינסולין משמר חלבון | + | #האינסולין משמר חלבון |
| + | {{רווח קשיח}} | ||
בחבלה, רמות האינסולין יורדות עקב: | בחבלה, רמות האינסולין יורדות עקב: | ||
| − | *ירידה בהפרשתו | + | *ירידה בהפרשתו |
| − | *דיכוי הנגרם על-ידי הרמות הגבוהות של הקטכולאמינים | + | *דיכוי הנגרם על-ידי הרמות הגבוהות של הקטכולאמינים |
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | בעבודות שבוצעו | + | בעבודות שבוצעו, נמסר, שאמנם קיימת ירידה כזו, אולם היא נמשכת תקופה קצרה בלבד (שעות). לאחר מכן, רמות האינסולין עולות והתגובה תואמת את כמות הגלוקוז בנסיוב. למרות זאת החולה מתנהג כמי שרמת האינסולין שלו בנסיוב נמוכה, כלומר לחולה יש [[היפרגליקמיה]] ומטבוליזם מוגבר של שומנים. נמצא שהשפעת האינסולין על עיכוב הגלוקונאוגנזיס בכבד קטנה מאוד ולכן חולים אלה מייצרים גלוקוז מחלבון בצורה מואצת, למרות הרמות התקינות או אף הגבוהות של האינסולין בנסיוב. מתן גלוקוז מעלה את רמת האינסולין בנסיוב של החולה, אולם עלייה זו רק מקטינה את האפקט של הגלוקונאוגנזיס ואינה יכולה להפסיק את התהליך המואץ. |
==אלדוסטרון== | ==אלדוסטרון== | ||
| − | + | בחולים לאחר חבלה קיימת עלייה ברמות האלדוסטרון. הגירוי החזק ביותר להפרשת אלדוסטרון הוא איבוד נוזלים איזוטוניים מהגוף. איבוד הנפח גורם להקטנת זרימת הדם לכליה, לירידה ב-GFR, ולהפרשת [[רנין - Renin|רנין]]. הרנין מגרה הפרשת אנגיוטנסין מהמערכת הגוקסטהגלומרולרית ומהכבד, ומגרה ישירות את קליפת יותרת-הכליה להפריש אלדוסטרון (תרשים 10.16). | |
| − | בחולים לאחר חבלה קיימת עלייה ברמות האלדוסטרון. הגירוי החזק ביותר להפרשת אלדוסטרון | + | {{רווח קשיח}} |
| − | + | [[קובץ: אלדוסטרון1016.png |ממוזער|מרכז|500px|תרשים 10.16: הגירוי להפרשת אלדוסטרון בחולה החבול.]] | |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | [[קובץ: אלדוסטרון1016.png |ממוזער|מרכז|500px|תרשים 10.16: הגירוי להפרשת אלדוסטרון בחולה החבול]] | ||
גורמים מגרים נוספים להפרשת האלדוסטרון הם: | גורמים מגרים נוספים להפרשת האלדוסטרון הם: | ||
#ה-ACTH | #ה-ACTH | ||
| − | #עלייה ברמת האשלגן בנסיוב | + | #עלייה ברמת האשלגן בנסיוב |
| − | #ירידה בערכי הנתרן בנסיוב | + | #ירידה בערכי הנתרן בנסיוב |
| − | #ירידה בנפח החוץ-תאי | + | #ירידה בנפח החוץ-תאי |
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | האלדוסטרון משפיע על הכליה. הוא גורם לספיגה מוגברת של נתרן וביקרבונט, ולהפרשת-יתר של מימן ואשלגן בשתן. עקב ההפרשה המוגברת של מימן בשתן | + | האלדוסטרון משפיע על הכליה. הוא גורם לספיגה מוגברת של נתרן וביקרבונט, ולהפרשת-יתר של מימן ואשלגן בשתן. עקב ההפרשה המוגברת של מימן בשתן ייווצר שתן חומצי. ייתכן שלאלדוסטרון אפקטים פרסוריים נוספים הכוללים שינויים ישירים בשחלוף היונים בלב ובשריר החלק של כלי הדם. |
==וזופרסין (ADH)== | ==וזופרסין (ADH)== | ||
| − | + | לאחר חבלה אפשר למצוא עלייה ברמת הוזופרסין בנסיוב ללא קשר לאוסמולליות הדם. בדרך כלל ההיפרטוניות של נוזלי הגוף מגרה את הפרשת הוזופרסין, המונע איבוד נוסף של נוזלים מהגוף, ועל-ידי כך מנסה לשמר את אוסמולליות הנוזלים. הגירוי החבלתי ההיקפי גורם לגירוי העצבים האפרנטיים הפועלים על ההיפותלמוס. גירוי הגרעין הסופרה-אופטי והגרעין הפרה-ונטריקולרי, גורם לשחרור הוזופרסין מההיפופיזה האחורית. בחולים נורמוטונים, המפרישים וזופרסין ביתר, נוצר מצב הנקרא [[Inappropriate ADH secretion]], הגורם לחולים אלה להפוך להיפוטוניים עם ירידה בערכי הנתרן וחלבוני הדם בנסיוב, עקב מיהול הנוצר בעקבות ספיגה מוגברת של מים בכליה. ירידה זו היא זמנית בלבד ומתקנת את עצמה (תרשים 11.16). | |
| − | לאחר חבלה אפשר למצוא עלייה ברמת הוזופרסין בנסיוב ללא קשר לאוסמולליות הדם. בדרך כלל ההיפרטוניות של נוזלי הגוף מגרה את הפרשת הוזופרסין, המונע איבוד נוסף של נוזלים מהגוף, ועל-ידי כך מנסה לשמר את אוסמולליות הנוזלים. הגירוי החבלתי ההיקפי גורם לגירוי העצבים האפרנטיים הפועלים על ההיפותלמוס. גירוי הגרעין הסופרה-אופטי והגרעין הפרה-ונטריקולרי, גורם לשחרור הוזופרסין מההיפופיזה האחורית. בחולים נורמוטונים, המפרישים וזופרסין ביתר, נוצר מצב הנקרא | + | {{רווח קשיח}} |
| − | + | [[קובץ: דאורטי1116.png |ממוזער|מרכז|500px|תרשים 11.16: הפרשת ההורמון האנטי-דאורטי בחולה החבול.]] | |
| − | |||
| − | [[קובץ: דאורטי1116.png |ממוזער|מרכז|500px|תרשים 11.16: הפרשת ההורמון האנטי-דאורטי בחולה החבול]] | ||
== גלוקגון== | == גלוקגון== | ||
| − | + | הורמון זה מיוצר על-ידי [[תאי אלפא בלבלב|תאי האלפא בלבלב]], ורמתו בנסיוב עולה בזמן חבלה. הגלוקגון גורם לליפוליזיס על-ידי הגברת פעילות האנזימים הליפוליטיים. אנזימים אלה גורמים להידרוליזה של השומנים ל[[חומצות שומן חופשיות - Free fatty acids|חומצות שומן חופשיות]] ול[[גליצרול]]. העלייה בחומצות השומן החופשיות מגרה את הגלוקונאוגנזיס. הגלוקגון מגרה גם באופן ישיר את הגלוקונאוגנזיס על-ידי שפעול ה-[[cAMP]] של הפוספורילאז. כתוצאה מכך חלה עלייה ברמות הסוכר בדם. לגלוקגון גם השפעה קרדיווסקולרית, הוא מגביר את תפוקת הלב ומקטין את ההתנגדות ההיקפית. | |
| − | הורמון זה מיוצר על-ידי תאי האלפא בלבלב, ורמתו בנסיוב עולה בזמן חבלה. הגלוקגון גורם לליפוליזיס על-ידי הגברת פעילות האנזימים הליפוליטיים. אנזימים אלה גורמים להידרוליזה של השומנים | ||
== הורמון הגדילה== | == הורמון הגדילה== | ||
| − | |||
בפציעות נרחבות, עם איבוד דם ונזק רקמתי, ניתן לראות עלייה ברמות הורמון הגדילה בנסיוב. הורמון זה מעלה את רמת הסוכר בדם על-ידי עיכוב פעולת האינסולין והגברת הגלוקונאוגנזיס. | בפציעות נרחבות, עם איבוד דם ונזק רקמתי, ניתן לראות עלייה ברמות הורמון הגדילה בנסיוב. הורמון זה מעלה את רמת הסוכר בדם על-ידי עיכוב פעולת האינסולין והגברת הגלוקונאוגנזיס. | ||
== תירוקסין== | == תירוקסין== | ||
| − | |||
רמות הורמון זה אינן עולות במצבי דחק ואף יכולות, באופן מעשי, לרדת לאחר חבלה. | רמות הורמון זה אינן עולות במצבי דחק ואף יכולות, באופן מעשי, לרדת לאחר חבלה. | ||
== הפצע== | == הפצע== | ||
| − | |||
הפצע בחולה החבול מהווה למעשה את הגירוי לתחילת תהליך הריפוי. הפצע מפריש חומרים לדם, אשר מגרים הפרשת קטכולאמינים. הוא גורם לכאב, הגורם לגירוי מרכזי, הקשור להפרשת ההורמונים השונים. איבוד הדם דרך הפצע מהווה גירוי לקולטני נפח ולחץ, ולכן גורם להפרשת הורמונים המגורים על-ידי הקולטנים הללו. כל זמן שהפצע פתוח יש עיכוב של התהליכים האנבוליים בגוף וגירוי מתמשך לתהליכים הקטבוליים. | הפצע בחולה החבול מהווה למעשה את הגירוי לתחילת תהליך הריפוי. הפצע מפריש חומרים לדם, אשר מגרים הפרשת קטכולאמינים. הוא גורם לכאב, הגורם לגירוי מרכזי, הקשור להפרשת ההורמונים השונים. איבוד הדם דרך הפצע מהווה גירוי לקולטני נפח ולחץ, ולכן גורם להפרשת הורמונים המגורים על-ידי הקולטנים הללו. כל זמן שהפצע פתוח יש עיכוב של התהליכים האנבוליים בגוף וגירוי מתמשך לתהליכים הקטבוליים. | ||
| − | לשם ריפוי הפצע אין צורך במטבוליטים מבחוץ. הגוף מגייס חומרים לבנייה ממקורות אנדוגניים עד השגת הריפוי המלא, אולם חוזק הצלקת תלוי בקיום של מאזן חנקן חיובי. בעצמות - הריפוי שונה ומלכתחילה יש צורך במאזן חנקן חיובי. בכוויות - כל זמן שהן פתוחות מאזן החנקן של החולים שלילי; לעומת זאת כיסוי הפצעים בעור מביא לקיצור השלב הקטבולי ולזירוז השלב האנבולי. | + | לשם [[ריפוי פצע|ריפוי הפצע]] אין צורך במטבוליטים מבחוץ. הגוף מגייס חומרים לבנייה ממקורות אנדוגניים עד השגת הריפוי המלא, אולם חוזק הצלקת תלוי בקיום של מאזן חנקן חיובי. בעצמות - הריפוי שונה ומלכתחילה יש צורך במאזן חנקן חיובי. בכוויות - כל זמן שהן פתוחות מאזן החנקן של החולים שלילי; לעומת זאת כיסוי הפצעים בעור מביא לקיצור השלב הקטבולי ולזירוז השלב האנבולי. |
דם המצטבר באזור הפצע, בליווי פרפוזיה ירודה ובצקת מקומית, גורמים לחמצת מקומית ולבריחת האשלגן מהתאים. בנוכחות זיהום גם הטוקסינים החיידקיים מתאספים באזור הפצע. החמצת גורמת ליצירה מוגברת של קינינים ופרוסטגלנדינים המשתחררים לצירקולציה, לאחר שיפור המצב ההמודינמי, ומתחילים את תהליך התגובה לחבלה (תרשים 12.16). | דם המצטבר באזור הפצע, בליווי פרפוזיה ירודה ובצקת מקומית, גורמים לחמצת מקומית ולבריחת האשלגן מהתאים. בנוכחות זיהום גם הטוקסינים החיידקיים מתאספים באזור הפצע. החמצת גורמת ליצירה מוגברת של קינינים ופרוסטגלנדינים המשתחררים לצירקולציה, לאחר שיפור המצב ההמודינמי, ומתחילים את תהליך התגובה לחבלה (תרשים 12.16). | ||
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | [[קובץ: פצע1216.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 12.16: הפצע בחולה החבול]] | + | [[קובץ: פצע1216.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 12.16: הפצע בחולה החבול.]] |
| + | {{רווח קשיח}} | ||
| − | על ריפוי הפצע | + | על ריפוי הפצע ראו בפרק "ריפוי פצעים". |
==זיהומים== | ==זיהומים== | ||
| − | + | בכל חולה עם פצע פתוח יש מושבות של חיידקים מהסביבה הקרובה. גם בניתוחים נקיים אפשר למצוא חיידקים בפצע, אשר לא יתפתחו לזיהום עם סגירת הפצע. בזמן ההתיישבות של החיידקים בפצע יש מספר שינויים מטבוליים מקומיים הנגרמים עקב נזק לרקמה והצטברות הלויקוציטים במקום. רק בחלק מהפצעים שבהם התיישבו חיידקים מהסביבה יתפתחו זיהומים. התפתחות הזיהום תלויה במספר החיידקים שבפצע, במידת אלימותם, במתן או אי-מתן [[אנטיביוטיקה]] מונעת, ובעוצמת החבלה הרקמתית (תרשים 13.16). | |
| − | בכל חולה עם פצע פתוח יש מושבות של חיידקים מהסביבה הקרובה. גם בניתוחים נקיים אפשר למצוא חיידקים בפצע, אשר לא יתפתחו לזיהום עם סגירת הפצע. בזמן ההתיישבות של החיידקים בפצע יש מספר שינויים מטבוליים מקומיים הנגרמים עקב נזק לרקמה והצטברות | + | {{רווח קשיח}} |
| − | + | [[קובץ: זיהום1316.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 13.16: השינויים המתרחשים עקב זיהום מקומי בפצע בחולה החבול.]] | |
| − | + | {{רווח קשיח}} | |
| − | [[קובץ: זיהום1316.png|ממוזער|מרכז|500px|תרשים 13.16: השינויים המתרחשים עקב זיהום מקומי בפצע בחולה החבול]] | ||
ניקוז זיהומים ומורסות ומתן אנטיביוטיקה, מורידים את התצרוכת המטבולית, ומפנים את האנרגיה לתהליכי ריפוי ובנייה. | ניקוז זיהומים ומורסות ומתן אנטיביוטיקה, מורידים את התצרוכת המטבולית, ומפנים את האנרגיה לתהליכי ריפוי ובנייה. | ||
| − | במצבי חבלה, במיוחד אם מצב ה- | + | במצבי חבלה, במיוחד אם מצב ה-Stress הוא ממושך, קיימת ירידה בחסינות הגוף בפני זיהומים, עקב פגיעה במערכת החיסון הספציפית והבלתי ספציפית. הפגיעה במערכת החיסון הספציפית בולטת במיוחד במערכת ה[[T cells|לימפוציטים מסוג T]] עם ירידה במספר התאים בדם, ירידה בתפקוד ה-[[T Helper cells|Helper cells]] וה-[[T Supressor cells|Supressor cells]]. קיימת ירידה בכושר הבקטריוצידי והפונגוצידי, עקב תפקוד לקוי של ה[[PMN|פולימורפונוקלארים]]. קיימת גם ירידה בפעולות מערכת החיסון המושהית. כל אלה חושפים את הנפגע לזיהומים ולאלח-דם. |
| − | על אלח-דם | + | על אלח-דם ראו פרק "[[הלם זיהומי]]". |
==שינויים פסיכולוגיים== | ==שינויים פסיכולוגיים== | ||
| − | |||
השינויים הפסיכולוגיים בחולים לאחר חבלה הם רבים: | השינויים הפסיכולוגיים בחולים לאחר חבלה הם רבים: | ||
| − | #הפחד וחוסר הבהירות ביחס לעתיד גורמים לחרדה ולשינויים מטבוליים עם עלייה ברמת ההורמונים הקטבוליים ועלייה ברמת הקטכולאמינים | + | #הפחד וחוסר הבהירות ביחס לעתיד גורמים לחרדה ולשינויים מטבוליים עם עלייה ברמת ההורמונים הקטבוליים ועלייה ברמת הקטכולאמינים |
| − | #בידוד החולה ביחידה לטיפול נמרץ, שם החולה מאבד יכולת אבחנה בין יום ללילה, ונחשף לחוסר פרטיות ורעש | + | #בידוד החולה ביחידה לטיפול נמרץ, שם החולה מאבד יכולת אבחנה בין יום ללילה, ונחשף לחוסר פרטיות ורעש |
| − | #חוסר שינה עקב כאבים, מתח נפשי או רעש, גורמים לגירוי המערכת האוטונומית ומגבירים את החרדה. חולים אלה זקוקים לתרופות מרגיעות או מרדימות | + | #חוסר שינה עקב כאבים, מתח נפשי או רעש, גורמים לגירוי [[המערכת האוטונומית]] ומגבירים את החרדה. חולים אלה זקוקים לתרופות מרגיעות או מרדימות |
| − | #בידוד חברתי, במיוחד של חולים זקנים, גורם לחוסר-התמצאות, | + | #בידוד חברתי, במיוחד של חולים זקנים, גורם לחוסר-התמצאות, ל[[בלבול]] ולשקיעה של החולה |
| − | #הפחד מהמוות גורם לחרדה רבה ולאי-שקט נפשי | + | #הפחד מהמוות גורם לחרדה רבה ולאי-שקט נפשי |
==ראו גם== | ==ראו גם== | ||
| − | |||
* לנושא הבא: [[שלבי החבלה]] | * לנושא הבא: [[שלבי החבלה]] | ||
| − | |||
| − | |||
| − | |||
* [[חבלות|לתוכן העניינים של הפרק]] | * [[חבלות|לתוכן העניינים של הפרק]] | ||
* [[עקרונות בכירורגיה|לתוכן העניינים של הספר]] | * [[עקרונות בכירורגיה|לתוכן העניינים של הספר]] | ||
* לפרק הקודם: [[כירורגיה של המערכת הוורידית]] | * לפרק הקודם: [[כירורגיה של המערכת הוורידית]] | ||
* לפרק הבא: [[הלם]] | * לפרק הבא: [[הלם]] | ||
| − | |||
{{ייחוס| [[משתמש:צבי קויפמן|ד"ר צבי קויפמן]] - מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד [http://hospitals.clalit.co.il/hospitals/Meir/he-il/Pages/homepage2.aspx מרכז רפואי מאיר], כפר סבא}} | {{ייחוס| [[משתמש:צבי קויפמן|ד"ר צבי קויפמן]] - מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד [http://hospitals.clalit.co.il/hospitals/Meir/he-il/Pages/homepage2.aspx מרכז רפואי מאיר], כפר סבא}} | ||
| − | |||
| − | |||
[[קטגוריה:כירורגיה]] | [[קטגוריה:כירורגיה]] | ||
גרסה אחרונה מ־05:35, 28 בפברואר 2024
עקרונות בכירורגיה
מאת ד"ר צבי קויפמן
| עקרונות בכירורגיה | ||
|---|---|---|
| ||
| שם המחבר | ד"ר צבי קויפמן | |
| שם הפרק | חבלות | |
חבלה היא מצב הגורם להרס ולאובדן של מסה תאית מסיבות שונות. איבוד המסה התאית בזמן חבלה והפגיעה בתאים גורמת לשפיכת הפרוטופלזמה למרווח הבין-תאי. המרכיבים השומניים והסוכריים של פרוטופלזמה זו מתחמצנים עד ל-CO2 ומים. המרכיבים החלבוניים מפורקים עד אוריאה ואילו שרשרת הפחמן הנותרת מתפרקת למים + CO2; האוריאה מופרשת דרך הכליות. מרכיבים אלה אינם חוזרים למעגלי הבנייה מחדש של הגוף, כך שאיבוד זה הוא אובליגטורי. הפירוק המוגבר של החלבונים ניתן להדגמה על-ידי עלייה בערכי הקראטינין בדם ובשתן, והקטנת המסה התאית של השרירים. השינוי בולט במיוחד בחולים הנמצאים מחוסר-תנועה או סובלים רעב. בחולים חבולים ניתן למצוא מאזן חנקן שלילי, הפרשת אוריאה מוגברת בשתן, והופעת סוכרים חדשים, שלא ממקורות של סוכרים (גלוקונאוגנזיס מחלבונים). בנוסף להקטנת המסה התאית, הרס התאים גורם לשחרור של אלקטרוליטים תוך-תאיים כמו אשלגן, פוספט וסולפט, לנוזל הבין-תאי. אלקטרוליטים אלה מופרשים אף הם דרך מערכת השתן. קיימות ראיות לכך שאותו מנגנון של איבוד מסה תאית, הקיים בשריר, קיים גם באיברים אחרים כמו: מערכת העיכול, כליות, מוח וכבד (תרשים 1.16).
העובדה שאחרי חבלה המסה השרירית חוזרת למשקלה מלפני החבלה, מרמזת על כך שכל שריר נשאר מחובר למערכת העצבית-שרירית שלו ללא קשר לחומרת הפגיעה המטבולית, ולכן עם השיפור המטבולי, השריר יכול לעבור תהליכי בנייה מחדש. אם עקב החבלה נפגע הקשר העצבי-שרירי, השריר יעבור אטרופיה ולא ייבנה מחדש.
חולה טראומה מדרגה בינונית המפסיד כ-30 גרם חנקן מאבד כ-220 גרם חלבון או 1 קילוגרם של מסה שרירית, המהווה כ-5% ממשקל הגוף ללא השומן. בנוסף לאיבוד המסה השרירית - חלבון, קיים גם איבוד של המסה השומנית. השומן משמש כמקור להספקת אנרגיה לגוף. האנרגיה משומן מקורה במטבוליטים שלו כמו החומצה הביתא-הידרוקסי-בוטורית והחומצה האצטואצטית.
אין הוכחות שתהליך איבוד המסה התאית משפיע על תהליכי ריפוי הפצע, יצירת המוגלובין, אלבומין או תהליכים אנבוליים אחרים. התהליך הקטבולי הזה מביא בעקבותיו תהליך אנבולי המתבטא בבנייה מחדש של החלקים שנהרסו. האכלת חולים בכוח בשלב הקטבולי, במטרה לשפר את התהליך האנבולי, אינה יעילה ואינה מזרזת את ההחלמה.
שמירת הנוזל החוץ-תאי
בעוד שבזמן חבלה יש הרס ואיבוד מסה תאית, מנסה הגוף לשמור את כמות ואיכות הנוזל החוץ-תאי, במיוחד הדגש הוא על הכמות. הניסיון הזה מתבטא בירידה בהפרשת הנתרן לשתן, עקב ספיגתו המוגברת יחד עם יון הביקרבונט, תוך הפרשה של אשלגן ומימן לשתן. לכן השתן חומצי והיפראוסמוטי עם היפוך היחס שבין הנתרן לאשלגן שבו. הפרשת המימן והאשלגן לשתן גורמת לבססת (Alkalosis) מטבולית, המאפיינת את השלב ההתחלתי של החבלה. שמירת הנתרן מתבטאת גם בהקטנת תכולתו בזיעה, ברוק וכן בספיגתו המוגברת דרך מערכת העיכול, במיוחד במעי הכרוך (Ileum). ספיגה מוגברת של הנתרן בכליות קשורה לספיגה מוגברת של מים, ולכן דרך מנגנון זה הגוף מנסה לשמר את כמות הנוזל. שמירת הנוזלים בגוף מתבטאת בשתן היפראוסמוטי המכיל בעיקר אשלגן, פוספט ואוריאה (תרשים 2.16).
חולים לאחר חבלה נוטים לאגור נתרן, אולם אם מעמיסים עליהם נתרן הם מפרישים אותו, ממצא המלמד על תפקוד כלייתי תקין. חולים לאחר חבלה נוטים גם לאגור מים, ולכן הם מפתחים היפופרוטאינמיה. ההיפופרוטאינמיה גורמת לירידה בלחץ האונקוטי, וכתוצאה מכך קיימת סכנה של היווצרות בצקות בגפיים, בריאות ובמוח.
מתן של נוזלים בכמות רבה לאחר ניתוחים גורם לשתינה (Diuresis) טובה, אולם חלק מהנוזלים נשאר בגוף וגורם ל-Dilutional hyponatremia ולהיפופרוטאינמיה. לכן יש להיזהר ממתן נוזלים לחולים אלה. צבירת הנוזלים נובעת גם מהפרשת-יתר של ההורמון האנטידאורטי, עקב החבלה (הרדמה, שוק, איבוד נוזלים וכולי), וכן עקב הפרשת-יתר של אדרנלין ונוראדרנלין, המקטינים את ה-GFR עקב התכווצות כלי הדם בכליה.
שינויים במקורות האנרגיה
מצבי דחק כמו חבלה, אוטם שריר הלב, אלח-דם, ניתוחים וכוי, גורמים להפרשת-יתר של קטכולאמינים, המגבירים את תצרוכת האנרגיה בגוף. ואכן, כאשר מודדים את התצרוכת הקלורית בחולים אלה מוצאים שהיא גבוהה פי 1.5 בחולי דלקת הצפק, או פי 2 בחולים בעלי אלח-דם, כוויות וכולי.
השאלה הנשאלת היא מה הם המקורות לאנרגיה זו באדם שלמעשה אינו אוכל או אינו אוכל מספיק, עקב מצבו? התשובה המתבקשת, בהתאם לידוע לנו ממצבי רעב, היא שהגוף יגביר את השימוש בשומן, על מנת לספק את הדרישות האנרגטיות המוגברות וישתדל לשמר את החנקן. אולם כאשר מבקשים לאמת תיאוריה זו במעבדה, מסתבר שהגוף משתמש דווקא בחלבון כמקור אנרגיה להשלמת תצרוכת האנרגיה המוגברת ופחות בשומן.
עבודות הראו שרמות האינסולין בחולים במצבי חבלה הן אמנם נמוכות, אולם רק בשעות הראשונות. לאחר מכן רמות האינסולין עולות והתגובה תואמת את רמות הגלוקוז בנסיוב. הירידה ברמת האינסולין בנסיוב היא רק חלק קטן מההסבר לתופעה זו. עבודות הראו שתצרוכת החלבון לגלוקונאוגנזיס בכבד גוברת. האינסולין מעכב את הגלוקונאוגנזיס בכבד ואם רמתו בדם תקינה הרי שתהליך הגלוקונאוגנזיס היה צריך להיות מופחת, אלא אם כן קיימת הפרעה בהשפעת האינסולין ברמה התאית בכבד. ואכן ניתן להראות, בעבודות שונות, שקיימת האצה של התהליך של הגלוקונאוגנזיס למרות רמות גבוהות של אינסולין בחולים אלה. מכאן שאכן קיימת עמידות של תאי הכבד לאינסולין, הגורמת להאצת תהליך הגלוקונאוגנזיס, ומכאן השימוש המוגבר בחלבון בחולים במצבי דחק. השינויים ההורמונליים במצבי דחק, הכוללים עלייה ברמות האדרנלין, הסטרואידים, הגלוקגון ואחרים, והירידה בהשפעת האינסולין, מסיטים את המטבוליזם, שעיקרו מבוסס על ניצול השומנים למטבוליזם המשתמש בחלבונים כמקור אנרגיה יקר. כתוצאה מכך, בחולים במצבי דחק, מאזן החנקן הופך שלילי מאוד.
שינויים במאזן החומצי-בסיסי
חולים לאחר ניתוח או טראומה נוטים לפתח, בתגובה מידית למצב הדחק, בססת נשימתית ומטבולית. הסיבות לכך הן:
- היפראלדוסטרוניזם משני לאיבוד דם או נוזלים
- שרפת הציטרט והלקטט שהחולה מקבל בעירוי
- מתן ביקרבונט על-ידי המטפל
- שאיבת תוכן הקיבה על-ידי זונדה
- היפרוונטילציה, הנגרמת עקב מצב החרדה בו נתון החולה או השפעות מרכזיות
כאשר הבססת הזו מחריפה או מתמשכת מתרחשים מספר שינויים, שהחשוב שבהם הוא התזוזה שמאלה של עקומת הדיסוציאציה של האוקסי-המוגלובין, אשר קושר חזק יותר את החמצן להמוגלובין ולא משחררו ברקמות. מסיבה זו הדם הוורידי מכיל כמות חמצן רבה יותר מהמקובל אצל בריאים, ולפעמים אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בדלף עורקי-ורידי מוגבר. ירידה זו בחמצון התאים גורמת לאיסכמיה רקמתית, הגורמת ליצירת חומצה לקטית עקב המטבוליזם האנארובי, הגוברת ברקמות איסכמיות. תהליך זה גורם לחמצת (acidosis) רקמתית. החומצה הלקטית הזו, המצטברת בתאים, יוצאת מתוכם ומנוטרלת בחלקה בנוזל החוץ-תאי. אם כושר הנטרול הזה הוא קטן ביחס לכמות החומצה הלקטית הנוצרת, מופיעה חמצת מטבולית סיסטמית, המתבטאת בירידה בערכי הסטנדרט ביקרבונט וה-B.E. החומצה הלקטית נוצרת גם כתוצאה מהיפרוונטילציה, המתפתחת בחולים אלה, אולם כמותה היא קטנה יחסית. המצב מוחמר בחולים סוכרתיים, שעקב עמידותם בפני אינסולין הם אינם מסוגלים לנצל את הגלוקוז, עוברים למטבוליזם של שומנים ומפתחים בנוסף גם קטו-אצידוזיס (תרשים 3.16).
שינויים בתפוקת הלב
בחולים לאחר חבלה קיימת עלייה בתפוקת הלב, הנובעת מהפרשת-יתר של קטכולאמינים, דרישה מוגברת לחמצן על-ידי הרקמות החבולות או עקב שינויים סיסטמיים כמו: רעד וחוסר מנוחה, הנגרמים על-ידי גירויים מרכזיים. הבססת גורמת לאיסכמיה רקמתית, וזו מגרה את המרכזים במוח, האחראים על ויסות תפוקת הלב. גירוי המרכזים הללו מגביר את תפוקת הלב. באנשים צעירים עיקר הגירוי הוא מרכזי ונובע מאספקת חמצן לקויה למוח (תרשים 4.16).
הדרישה לתפוקת לב מוגברת נסבלת היטב על-ידי אנשים שהיו בריאים לפני המאורע החבלתי. בחולי לב שהיו במצב מאוזן, לפני החבלה, המאורע החבלתי מגביר את תפוקת הלב ומגביר את תצרוכת החמצן בלב, שלא בהתאם ליכולת הלב, ולכן גורם לאיסכמיה לבבית יחסית, היכולה לגרום להפרעות קצב, לאי-ספיקת לב חדה ולחמצת. כתוצאה מכל השינויים הללו - חולים אלה נוטים לפתח אוטם שריר הלב בקלות יחסית. חולים כאלה חייבים להימצא במעקב רפואי מתמיד עם ניטור קבוע, מכיוון שברגע שמצבם מתחיל להתדרדר, עקב עבודת הלב המוגברת, ההידרדרות היא מהירה.
שינויים בתפקוד הכליות
כתוצאה מאיבוד הנוזלים עקב החבלה, הבעיה העיקרית המתעוררת, מבחינה כלייתית, היא הפרפוזיה הלקויה לכליה והירידה בקצב סינון הפקעית (GFR - Glomerular Filtration Rate) כתוצאה מכך. הירידה ב-GFR גורמת לעלייה בספיגת המים והנתרן בכליות, כתוצאה מהפרשה מוגברת של אלדוסטרון ו-ADH. כאשר ה-GFR יורד ל-20 ומטה, הנפרונים נחשפים לנזק על-ידי חומרים טוקסיים שונים כמו: תרופות, פורפרינים ואחרים. מכאן החשיבות הרבה לשמור על הידרציה טובה ופרפוזיה של הכליות.
הנזק הראשוני לכליה, עקב ירידה בפרפוזיה, הוא Prerenal atzotemia, המתבטאת בעלייה באוריאה ללא עלייה מקבילה בקראטינין. השתן מרוכז מאוד וקיים היפוך יחס בין הנתרן לאשלגן. מצב זה מצביע על תגובה כלייתית תקינה להיפוולמיה, אולם אם המצב נמשך, השינויים האיסכמיים בכליה גורמים נזק לאבובית (tubulus), עקב שקיעת משקעים ו-debris בתוכה, וזאת בנוסף לנזק האיסכמי לרקמה הפונקציונלית. במקרים אלה הפגיעה מתבטאת באי-ספיקה כלייתית חריפה עם עלייה בקראטינין, ירידה ב-GFR וירידה בתפוקת השתן. המעבר הזה מתרחש באנשים שונים בתקופות זמן שונות. חולים עם סיפור רקע של מחלה כלייתית קודמת, או מחלה ארטריוסקלרוטית מפושטת, הם בעלי רזרבות פונקציונליות נמוכות, ולכן הם יעברו מהשלב הקדם-כלייתי לכלייתי מהר יותר, ולפעמים מבלי שניתן אפילו לזהות את השלב הקדם-כלייתי. במצבי אלח-דם, עקב הטוקסינים המשתחררים, הנזק הכלייתי יכול להיות חמור ביותר ולהסתיים ב-Cortical necrosis הגורם לאי-ספיקה כלייתית חדה, שבמרבית המקרים אינה הפיכה (תרשים 5.16).
שינויים במערכת העיכול
השינויים במערכת העיכול, בחולים שלא נפגעו במערכת העיכול, מתבטאים בהפרעות בספיגת המזון ולפעמים בפריסטלטיקה ירודה. בחולים בעלי המטומה אחור-צפקית ניתן למצוא הפרעות בניע המעי עד אילאוס אדינמי. כתוצאה מכך האכלת חולה לאחר טראומה עלולה לגרום לאי-נוחות בטנית, להרמת הסרעפת, לכאבי בטן, להקאות ולסכנת שיאוף. מובן שבמצב בו יש גם חבלה בטנית עם פגיעה במערכת העיכול, המצב חמור יותר.
בחולים לאחר השלב החריף של החבלה, אף על פי שלא קיימת פגיעה בכושר הספיגה של המעי - שטח הספיגה משתנה עקב אספקת חמצן לקויה למעי, ולכן החולה אינו מסוגל, בטווח הקצר, לטפל במזון כמו לפני החבלה. מסיבה זו רצוי לתת לחולה דיאטה קלה.
אחד מהסיבוכים המסוכנים לאחר חבלה הוא הופעת כיבי דחק (Stress ulcer). כיבים אלה יכולים להיווצר במנגנונים שונים. הכיבים בחולים היפוולמיים נובעים מאספקת חמצן לקויה לרקמת הקיבה הגורמת לפגיעה בתהליך החמצון בתאים, ולהפרעה במנגנוני ההגנה של רירית הקיבה (פחות יצירת ריר ופגיעה ב-Back diffusion של המימן). פגיעה זו גורמת לחשיפת הרירית לחומצה ולפפסין ולהיווצרות כיבים חריפים. מנגנון אחר המאפיין חולים בעלי חבלה מוחית היא הפרשה מוגברת של חומצה עקב גירוי מתמיד של הואגוס. דימומים אלה מופיעים כשבוע-שבועיים לאחר החבלה. בחולים בעלי כיב קודם ניתן לראות התלקחות של הכיב ודימומים. רוב החולים הללו מגיבים לטיפול שמרני, אולם חלקם (10%) יזדקקו לניתוח על מנת לעצור את הדימום (תרשים 6.16).
שינויים בריאות
קיימות השפעות שונות ורבות על הריאות בטראומה. השינויים יכולים להיות תוצאה של:
- פגיעה בדרכי הנשימה, כמו בשיאוף של חומרים, שאיפת עשן, הרעלת חמצן
- הפרעות בזרימת הדם - עקב בצקת ריאות, בעקבות מתן עודף נוזלים, תסחיפים בריאות, עקב מתן מנות דם מרובות, זיהומים, ועוד
- חבלה ישירה בריאות מלווה בחזה-אוויר, בחזה-דם, במחלת דקומפרסיה ועוד
כל הגורמים האלה מתבטאים בסופו של דבר בתסמונת משותפת הנקראת תסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר ARDS - (Adult Respiratory Distress Syndrome).
הסיבות השכיחות להופעת ה-ARDS הן:
- שיאופים
- הרעלת חמצן
- הפרעות בזרימת הדם
- תסחיפים מרובים - קרישים, שומן, ועוד
- הפרשת קינינים וקטכולאמינים
- חבלה בחזה
- שיינת הדם (Uremia)
- תרופות
עישון ומחלות ריאה כרוניות קודמות מזרזות את הופעת התסמונת הזו בחולים שנחבלו.
כל הגורמים האלה יכולים לגרום נזק לממברנה האלואולוקפילרית בצד האלואולרי או הקפילרי. הנזק לממברנה האלואולוקפילרית מתחיל בשפעול של הקומפלמנט ובהצטברות של נויטרופילים במיקרוצירקולציה של הריאות. הצטברות זו גורמת ללויקוסטזיס פולמונרית, וזו, בשילוב עם שפעול הקומפלמנט גורמת לשחרור של סופראוקסידים, hydroxyl anion, פראוקסיד ואנזימים ליזוזומליים, הגורמים נזק לאנדותליום בממברנה האלואולוקפילרית והרס של ה-Microvascular endothelial barrier. הפרשת ה-Leukotrienes, שהוא פרוסטגלנדין המופרש על-ידי הלויקוציטים, מגבירה את חדירות הממברנה האלואולוקפלרית ומחמירה לכן את התסמונת. לפרוסטגלנדין זה יש גם השפעה כימוטקטית, המגבירה את אגירת הנויטרופילים והלויקוסטזיס. היסטמין וחומרים וזו-אקטיביים אחרים המופרשים ביתר בזמן החבלה גורמים להצטברות של טסיות במיקרוצירקולציה הריאתית, ומגבירים את לחץ הדם במערכת הריאתית. עלייה זו גורמת לעליית הלחץ ההידרוסטטי במקרוצירקולציה הריאתית, ולבריחת נוזלים למרווח הבין-רקמתי (interstitium) של הריאות.
התוצאה המשותפת לפעילות זו היא הרס הממברנה האלואולוקפילרית, הגורמת למספר שינויים בריאות, המופיעים בתרשים 7.16. כתוצאה משינויים אלה נגרמים:
- עלייה במתח הפנים בבועיות הריאתיות
- עלייה בעבודת הנשימה
- חמצת מטבולית
- ירידה בלחץ החלקי של החמצן
תסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר (ARDS) תוארה לראשונה על-ידי Ashbaugh וחבריו לפני יותר מ-20 שנה. נכון למועד כתיבת מאמר זה, מהווה תסמונת זו סיבה שכיחה לאי-ספיקה נשימתית חדה במחלקות לטיפול נמרץ, כאשר התמונה הקלינית המוכרת מופיעה בעקבות מגוון רחב של מצבים ומחלות הגורמים נזק לרקמת הריאה. בעקבות הנזק הריאתי, חל תהליך דלקתי ניכר תוך פגיעה מפושטת בתאי הריאה, והופעת בצקת בועיתית ובינתאית. התסמונת הקלינית מאופיינת על-ידי נשמת, היפוקסמיה, תסנינים ריאתיים מפושטים הנראים בצילום בית החזה, וירידה בהענות הריאתית. שיעור התמותה מ-ARDS גבוה מאוד גם נכון למועד כתיבת מאמר זה, ונע בין 20% ל-80% (בהתאם לחומרת המחלה), כאשר ברוב העבודות שיעור התמותה הוא יותר מ-50%. מספרים אלה מסבירים את המחקר הרב המושקע בהבנת התהליכים הפתופיזיולוגיים המתרחשים, ואת הפתוגנזה ברמה התאית.
בעבודות שונות תוארה המעורבות של הכדוריות האדומות, האאוזינופילים, טסיות הדם והנויטרופילים ב-ARDS.
כדוריות אדומות
בין שאר מאפייני התמונה הפתולוגית של ARDS, בולטת הצטברות כדוריות אדומות בחללים הבועיתיים וברווחים הבינתאיים בריאות הפגועות של חולים הלוקים ב-ARDS, וגם בריאות של חיות, בדגמים ניסויים למיניהם. בנוסף הובחן, כי כדוריות אדומות נמצאות לרוב בקרבה לנויטרופילים ולתאי אנדותל פגועים בנימיות הריאתיות. תצפיות אלו העלו את השאלה, האם אמנם משתתפות הכדוריות האדומות בפתוגנזה של ARDS?
רדיקאלים חופשיים של חמצן הם קבוצה כימית בלתי יציבה, בעלת רעילות גבוהה ביותר. תוצרים אלה יכולים לגרום נזק לקרומים תאיים על-ידי חמצון שומנים, וכמו-כן יכולים לפרק חומצה היאלורונית במרווח הבינתאי - ולכן, ייצור-יתר של רדאיקלים חופשיים של חמצן בעת תגובה דלקתית יכול לפגוע בקרום הנימי-בועיתי. כפי שיוסבר בהמשך, ב-ARDS מצטברים לויקוציטים פעילים בכלי הדם הריאתיים. בתהליך חילוף החומרים המואץ של תאי הדלקת המשופעלים, נודדים הלויקוציטים דרך תאי האנדותל ומשחררים כמות גדולה של רדיקאלים חופשיים. הרדיקאלים הללו, תוך חמצון שומנים ושחרור הידרופראוקסידים, גורמים להרס השטח האנדותלי, לעלייה בחדירות כלי הדם הריאתיים, ולבצקת ריאות.
כדוריות אדומות מכילות כמויות גדולות של תססים נוגדי חמצון, המפחיתים את ריכוז תוצרי פירוק החמצן. הכדוריות האדומות משמשות "מפנים" (Scavengers) של תוצרי חמצון, וכך, עקב ירידה בריכוז תוצרים אלה פוחתת הבצקת הריאתית.
תצפיות מחקריות מעלות קשר אפשרי בין כדוריות אדומות לפתוגנזה של ARDS. קיימת השערה כי חולים בעלי רמות ירודות של תססים נוגדי חמצון בכדוריות יפתחו ARDS, כאשר שינויים ברמות התססים (גלותטיון וקטלזה) יהוו סימן רגישות לנזק חמצוני, ומדד חיזוי להופעת ARDS.
אאוזינופילים
כפי שיוסבר בהמשך, המחקר לגבי תפקיד הגראנולוציטים ב-ARDS התמקד בעיקר בנושא הנויטרופילים. פורסמו מספר עבודות המרמזות כי גם לאאוזינופילים תפקיד אטיופתוגנטי בתסמונת. התברר, כי בחולים הלוקים ב-ARDS נמצאו רמות חלבון אאוזינופילי גבוהות. הועלתה השערה, כי החלבון מופרש מאאוזינופילים הלכודים ברקמת הריאה. נמצא מתאם בין רמות גבוהות של חלבון אאוזינופיל בנוזל השטיפה, לבין ARDS חמורה יותר (הפרעת חמצון קשה יותר). כמו-כן נמצא מתאם בין רמות חלבון האאוזינופיל לפעילות המיאלופראוקסידאזה (סימן לשפעול נויטרופילים) בנוזל השטיפה הריאתי של חולי ARDS, שמרמז על משפעל משותף לנויטרופילים ולאאוזינופילים.
עדיין לא ברור תפקידם של האאוזינופילים בתהליך הדלקתי, אך נמצא כי הם יכולים לשחרר מספר חומרים בעלי ציטוטוקסיות גבוהה, ביניהם חלבון בסיסי עיקרי (Major basic protein) ופראוקסידאזה אאוזינופילית. נמצא שחלבון בסיסי עיקרי יכול לגרום נזק ציטוטוקסי ריאתי.
טסיות דם
ביותר מ-50% מהחולים הלוקים ב-ARDS נצפית תרומבוציטופניה; לטסיות בחולים אלו משך חיים קצר וקצב מיחזור גבוה. לפחות חלק מהירידה במספר הטסיות מוסבר על-ידי הצטברותן ברקמת הריאה (וברקמת הטחול והכבד). קיימת עדות נוספת לאגירת טסיות ברקמת הריאה, והיא כי ב-50% מהחולים בתחילת מהלך ה-ARDS נראו פגמי מילוי בעורקי הריאה באנגיוגראפיה, כאשר בבדיקות מיקרוסקופיות של רקמת ריאה מביופסיה "פתוחה" ומנתיחה לאחר המוות, נמצא כי קרישים אלה נוצרים על-ידי טסיות, פיברין ונויטרופילים. התרומבוציטופניה מקבילה למהלך הירידה בחמצון הדם בחיות ובבני אדם.
אגירת טסיות בתחילת התסמונת הקלינית אכן תורמת לבצקת ריאות ולנזק אנדותלי מקומי, אך כנראה לא כגורם יחיד או עיקרי. תגובות טסיות עם תאים אחרים יכולות גם הן להשפיע על התהליך הפתופיזיולוגי.
- ייתכן, שטסיות מחמירות את הנזק הריאתי הנגרם על-ידי נויטרופילים, על-ידי שחרור חומרים המגבירים כימוטקסיס, הידבקות, אגירה וזריעה של נויטרופילים. עם החומרים הללו נמנים תרומבוקסן A2, חומצה אראכידונית, סרוטונין ואחרים
- מתברר, כי תאי אנדותל אינם מהווים רק מטרה סבילה לפגעי התאים ב-ARDS, אלא משתתפים באופן פעיל בתהליך התהוות הנזק הריאתי. תאי האנדותל מסוגלים לייצר תרומבוקסן A2 וגורם משפעל טסיות (Platelet activating factor), המגבירים את ריכוז הטסיות במקום בו נגרם הנזק האנדותלי, וגם את ריכוז גורם ואן-וילבראנד, המשתתף בהצמדת טסיות לקרומים אנדותליים פגועים
- גורם גדילה ממקור טסיות (Platelet derived growth factor) מהווה גורם חשוב להתהוות גירוי לשגשוג תאים באזורים עם אספקת דם לקויה. הועלתה השערה, כי לייפת ריאתית נרחבת, השלב הפתולוגי האחרון ב-ARDS, נובעת משחרור מוגבר של גורם גדילה זה
יתר-לחץ-דם ריאתי
בין הממצאים ההמודינמיים השכיחים הקיימים ב-ARDS, מתוארת עלייה בתנגודת כלי דם ריאתיים ובעקבותיה יתר-לחץ-דם ריאתי, בשעות הראשונות לאי-הספיקה הנשימתית. העלייה בתנגודת כלי הדם מתבצעת בשני שלבים: בשלב המוקדם, מופיע יתר-לחץ-דם ריאתי קל, הנובע מאגירת טסיות ונויטרופילים ומשחרור חומרים וזואקטיביים, תופעה הניתנת לטיפול על-ידי מרחיבי כלי דם. השלב המאוחר המתמשך של יתר-לחץ-דם ריאתי שאינו מגיב לטיפול, נובע מהשינויים האנטומיים שחלו בינתיים ברקמת הריאה. לטסיות הדם מערכת ציקלואוקסגנאזה מפותחת, שיכולה להפוך חומצה אראכידונית לתרומבוקסן A2. חומר זה גורם לאגירת טסיות (וכך תורם למשוב חיובי) ופעיל גם בכיווץ כלי דם ריאתיים ובדיכוי תפקוד שריר הלב. אף על פי שהוכח, כי הטסיות הן המקור החשוב לתרומבוקסן ,A2 ב- ARDS מצויים תאים אחרים (נויטרופילים, מאקרופאגים, בועתיים ותאי אנדותל), המסוגלים להפריש חומר זה.
חומר אחר המופרש מהטסיות ותורם אף הוא לתגובה של יתר-לחץ- דם ריאתי (בשלב המוקדם) הוא הסרוטונין, הידוע כמכווץ כלי דם. בחולים הלוקים ב- ARDS נמצא מתאם חיובי בין עלייה בריכוז הסרוטונין ללחצים ריאתיים מוגברים. אף בחיות, במספר דגמים ניסויים גרם טיפול בקטאנסרין, מעכב סרוטונין, לירידה בלחצים בכלי הדם הריאתיים, שאירעו כנראה כתוצאה מעיכוב סרוטונין שהופרש מהטסיות.
ליתר-לחץ-הדם הריאתי והעלייה בתנגודת המופיעים ב-ARDS, תפקיד חשוב בפתופיזיולוגיה של אי הספיקה הנשימתית. כיווץ כלי הדם מחמיר את יחס האוורור/זילוח הגרוע, ואת ההיפוקסמיה הנוצרת. בנוסף, עליית הלחצים האלה, בנוכחות פגיעה בקרום הנימי-בועיתי, תורמת להיווצרות בצקת ריאות (לפי חוק סטרלינג).
נויטרופילים
עבודות מחקר מרובות מצביעות על שפעול נויטרופילים על-ידי משלים כמנגנון חשוב, אם לא עיקרי, בתהליך התהוות הנזק הריאתי ב-ARDS.
תאוריית המשלים-נויטרופילים גורסת, כי נויטרופילים משופעלים המתרכזים בתוך כלי הדם הריאתיים, גורמים נזק לתאי האנדותל המצפים את כלי הדם. הובחנה עלייה במספר הנויטרופילים, וגם בריכוז האלסטאזה והקולגנאזה מתאים אלה. מספר הגראנולוציטים וגם רמת המיאלופראוקסידאזה (סימן לשפעול נויטרופילים) בנוזל השטיפה הריאתי נמצאו במתאם הפוך (באופן משמעותי) למדד החמצון (לחץ החמצן בדם עורקי מחולק באחוז החמצן באוויר הנשאף).
מרכיבי המשלים ידועים כבעלי יכולת אגירה ומשיכה של נויטרופילים בתנאי מעבדה. עירוי משלים משופעל לחיות גרם להצטברות נויטרופילים בכלי הדם הריאתיים, ולפרע-תפקוד ריאתי. נמצאה עלייה ברמת C3 משופעל, וכן עדות לקישור של C5a לקולטנים על נויטרופילים. כמו-כן נמצא מתאם משמעותי בין רמות C3a לחדירות הקרומית. חסר ב- C5a, או טיפול בנוגדנים מסוג אנטי-C5a מנעו חלקית לפחות התהוות ARDS בדגמים ניסויים.
בבדיקה מיקרוסקופית של רקמת ריאה מחיות עם נזק ריאתי חד, הובחנה צבירה של נויטרופילים בכלי הדם הריאתיים הקטנים.
גראנולוציטים משופעלים יכולים לגרום נזק ריאתי על-ידי מספר מנגנונים:
- שחרור פרוטאזות המשפעלות את גורם הגמאן, משלים, פלסמינוגן וחלבונים אחרים. הנזק מפרוטאזות הוא כפול אפוא: נזק אנדותלי ישיר והגברה עקיפה דרך שפעול מנגנונים נוספים
- שחרור תוצרי פירוק חומצה אראכידונית, ביניהם גורם משפעל טסיות, פרוסטגלנדינים, תרומבוקסנים ולויקוטרינים
- שחרור רדיקאלים חופשיים של חמצן
- הפרעה בקרישה עקב שפעול בו-זמני של תהליך הקרישה ופירוק הקריש (שפעול גורם הגמאן)
הופעת ARDS בחולים נויטרופניים, ובחולים אחרים בעיצומה של נויטרופניה קשה, תומכת בהשערה, כי נוכחות נויטרופילים ותוצריהם אינה חיונית להיווצרות הנזק הריאתי, וייתכן שבחולים אלה המנגנון הפתוגנטי שונה ומערב משלים בלבד או גורמים אחרים.
גורם נמק השאת בתסמונת המצוקה הנשימתית - Tumor Necrosis Factor - TNF
אחד הסיבוכים הקשים ביותר של מצבי אלח-דם והלם זיהומי הוא הכשל הרב-מערכתי (Multiple system organ failure). לאחר שהחולה מתחיל לכאורה להתייצב מבחינה המודינמית ולהגיב לטיפול באלח-דם, מתפתחת תסמונת הכוללת אי-ספיקה מתקדמת של מערכות איברים חיוניות, המבשרת ברוב המקרים את מותו הקרב של החולה. משוער, כי כשל רב-מערכתי נובע מתהליך דלקתי ממאיר היוצא מכלל פיקוח, המתרחש בתוך כלי הדם. מתווכי הדלקת וגורמי הפגיעה הרקמתית הם חומרים שונים המשתחררים בעקבות התהליך הזיהומי.
ברוב הסדרות הקליניות, האבר הראשון שבו מתרחשים הפגיעה הרקמתית והכשל התפקודי בתסמונת הכשל הרב-מערכתי, הוא הריאה. הפגיעה האילחית בריאה מתבטאת בתחילה בעלייה בחדירות של הנימיות הריאתיות, ומתפתחת בהדרגה לצורתה הקלינית המוכרת כתסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר. ייתכן, שהכישלון הריאתי הוא המפתח לכישלון שאר מערכות האיברים, שכן התהליך הדלקתי וההרס הרקמתי בריאה מהווים מקור עשיר של מתווכים דלקתיים המשתחררים למחזור הדם. מובנת אפוא החשיבות המיוחסת להגדרתם של המנגנונים המעורבים בפגיעה ריאתית ממקור אילחי. הגורם השכיח ביותר לתסמונת המצוקה הנשימתית של המבוגר הוא אלח-הדם. שיעור התמותה מתסמונת זו, של בצקת ריאות לא-קארדיוגנית, גבוה מאוד, ונע בסדרות שונות בין 60% ל-90%.
על-ידי מתן קאכקטין (TNF) לחיות ניסוי ניתן לחקות את ההפרעות הקרדיוואסקולריות, הדלקתיות, ההמטולוגיות והמטבוליות, המתרחשות לאחר מתן אנדוטוקסין. בחיות ניסוי גורם TNF לירידה בלחץ הדם, לירידה בתפוקת הלב וליציאת נוזלים מתוך כלי הדם אל החללים הבינתאיים. כמו-כן מופיע כשל תפקודי של מערכות איברים, הכולל אי-ספיקה כלייתית חדה, נמק דמי של המעי ובצקת ריאות, תמונה הזהה להלם אנדוטוקסי מתקדם בחיות אלו. הוכח, כי גם בבני אדם מהווה TNF מתווך ביניים עיקרי שבאמצעותו גורם האנדוטוקסין מחיידקים גרם-שליליים להשפעות הרסניות ידועות.
הזרקה לעכברים של TNF הומאני שיוצר בשיטה של הנדסה גנטית, יחד עם אלבומין שסומן רדיואקטיבית, גרמה לעלייה ניכרת בכמות האלבומין המסומן שהופיע בנוזל השטיפה הריאתית. לא נמדדה כל עלייה ראויה לציון בלחצים בעורק הריאה, ולכן את הופעת החלבון ייחסו החוקרים לעלייה בחדירות הקרום הבועיתי-נימי. קיים קשר הדוק בין נויטרופילים לבין גורם נמק השאת בפתוגנזה של מצוקה נשימתית, ולכן לא יופיע נזק ריאתי כתוצאה מהזרקת קאכקטין לחיות נויטרופניות.
הועלו מספר השערות לגבי מנגנונים, שבאמצעותם יכול ה-TNF לגרום לפגיעה ריאתית בעת אלח-דם. קאכקטין מקדם את הצמדתו של הנויטרופיל לתאי אנדותל, יוצר סידור מחדש של שכבות תאי האנדותל (תוך חשיפת קרום הבסיס), ומגביר את ביטוין של תכונות מקדמי הקרישה (procoagulant) של תאי האנדותל - כל אלה מהווים חלק מהתהליך הדלקתי בבועיות הריאה, המתרחש בתחילת היווצרותה של תסמונת המצוקה הנשימתית. TNF גם גורם לעלייה בריכוזם של מספר מתווכי דלקת, המוכרים אף הם כמשתתפים בתהליך יצירת הנזק הריאתי, ביניהם אינטרליקין-1, פרוסטגלנדינים ורדיקאלים חופשיים של חמצן.
לחלק מהעבודות, שנערכו כדי לברר את חשיבותו של הקאכקטין בהלם זיהומי, גם משמעות טיפולית חשובה ביותר, לפחות מבחינה תאורטית. עכברים שחוסנו באורח סביל נגד TNF, נמצאו עמידים יותר בצורה משמעותית נגד השפעות קטלניות של אנדוטוקסין, יחסית לקבוצת בקרה. טיפול מונע בקופים על-ידי נוגדנים חד-שיבטיים נגד TNF שעתיים לפני חשיפתם לחיידקי א' קולי במינון LD100, מנע הופעת הלם צירקולטורי, כשל מערכות חיוניות ותמותה, לעומת הקופים בקבוצת בקרה. נמצא גם בארנבות, כי נוגדן נגד TNF מנע תת-לחץ-דם ושקיעת פיברין בריאה ואף הפחית את שיעור התמותה בדגם ניסויי של הלם זיהומי קטלני.
אבחנה
מבחינה קלינית החולה נמצא במצוקה נשימתית שגוברת והולכת. החולה טכיפנאי עד רעב לאוויר. החולה משתמש בשרירי העזר לנשימה, הוא ציאנוטי, מבולבל ומצוי באי-שקט פסיכומוטורי, הנובע מאנוקסיה מוחית. ערכי ה-PO2 בדם העורקי יורדים ובמקביל ערכי ה-PCO2 יורדים. כאשר ערכי ה-PCO2 מתחילים לעלות, הרי מצבו של החולה מחמיר מאוד. ממצא זה מהווה סימן פרוגנוסטי גרוע מאוד. כאשר מעלים את ה-FiO2 עד 1 (100%), השיפור PO2o הוא קטן יחסית עקב הדלף הגדול. אחד המדדים הרגישים ביותר להתפתחות ה-ARDS הוא ה-A-a)DO2) ההולך וגדל ככל ה-ARDS מחמירה והולכת. ה-A-a)DO2) משתנה בצורה בולטת לפני הופעת ביטוי קליני של ARDS. ערך זה יכול לשמש מדד המנבא הופעת התסמונת. ה- Qs/Qt, שהוא מדד של הדלף הריאתי, עולה והולך ככל שמצב החולה מוחמר. ה-pH בדרך כלל בסיסי ומבטא בססת נשימתית ומטבולית. כאשר המחלה מחמירה ה-pH יורד, והחולה מפתח חמצת מטבולית. ה-pH היורד משמש כמדד טוב להחמרת ב-ARDS.
בצילום חזה, כעבור 24 שעות, ניתן לראות ריאה לבנה בצורת פתיתי שלג, המעידה על חדירת נוזלים לממברנה האלואולוקפילרית ולבועיות הריאה. מאחר שחלק מהבועיות מלאות נוזל בעוד שחלק אחר של הבועיות מלאות אוויר - נוצר מראה של נקודות כהות העטופות בטבעות לבנות.
טיפול
הטיפול בחולים אלה הוא:
- טיפול בגורם ל-ARDS
- הנשמה בלחץ חיובי, סוף אקספירטורי (PEEP) גבוה
- תמיכה קרדיווסקולרית
שינויים במוח
בחולים לאחר חבלה מופיעים בססת והיפוקרביה הגורמים להתכווצות כלי הדם במוח ולהפרעות באספקת הדם למוח. בחולים זקנים, שאספקת הדם אצלם היא גבולית, הפרעה זו גורמת להופעת הזיות, לחוסר שקט ולתרדמת (תרשים 8.16).
תגובה אנדוקרינית
ההיוותרות בחיים לאחר חבלה תלויה באופן מוחלט בתגובה ההגנתית של הגוף וביכולת הגוף להתאים את עצמו למצב החדש שנוצר. מנגנון ההגנה הראשוני מנסה לייצב את המערכת ההמודינמית בזמן היפוולמיה. מספר מנגנונים משתתפים בתהליך זה:
- הגירוי הראשוני מועבר דרך המערכת העצבית הסימפטטית ודרך הברורצפטורים, וגורם להפרשת-יתר של קטכולאמינים, וזופרסין ואנגיוטנסין. כתוצאה מגירוי זה חולים הלוקים בהיפוולמיה יפתחו וזוקונסטריקציה פריפרית מפצה. וזוקונסטריקציה זו גוברת ככל שרמות האנגיוטנסין 2, הוזופרסין והקטכולאמינים בנסיוב גבוהות יותר
- מנגנון מפצה אחר, המופעל בתגובה לחבלה, הוא הגברת קצב הלב המגביר את תפוקת הלב. מנגנון זה משופעל על-ידי העלייה ברמות האפינפרין והגלוקגון
- העלייה באוסמולליות הנוזל החוץ-תאי גורמת למשיכת נוזלים מהתאים למערכת החוץ-תאית, והיא מושפעת על-ידי הקורטיזול, הגלוקוגן והורמון הגדילה
- ספיגת-יתר של נוזלים ונתרן בכליה, בהשפעת הוזופרסין והאלדוסטרון, משמרת גם היא את נפח הדם
- על מנת לספק אנרגיה חיונית למערכות השונות, הגוף משפעל תהליכים אנבוליים ומקריב את החלבונים, לשם יצירת גלוקוז כמקור אנרגיה זמין, על-ידי גלוקונאוגנזיס, גליקוליזה וליפוליזה. כל זה יכול להתבצע רק אם תהיה הפרשת-יתר של הורמונים החיוניים לביצוע שינויים אלה
שינויים בהפרשת הקטכולאמינים
הפרשת האפינפרין מליבת יותרת-הכליה גוברת לאחר חבלה. האפינפרין הוא אב-טיפוס של מגרה קולטן p הגורם לשינויים מטבוליים, כמו הגברת הגלוקוגנזיס בכבד, עלייה ברמת הסוכר בדם, עיכוב ביצירת האינסולין והשפעתו על אבר המטרה, וניצול רב יותר של חומצות אמינו וחומצות שומן. האפינפרין הוא וזוקונסטריקטור חלש ווזודאילטטור בינוני. הנוראפינפרין, לעומת זאת, משפיע בעיקר על כלי הדם וגורם להתכווצותם (תרשים 9.16).
העלייה בהפרשת הקטכולאמינים בזמן חבלה היא קצרה יחסית, אולם גורמת לגירוי ההיפופיזה, וכתוצאה מכך מופרשים ה-ACTH וההורמון האנטי-דיאורטי. הפרשת-יתר של ACTH גורמת להפרשת-יתר של סטרואידים. ככל שמצב החבלה ממושך יותר, כך הפרשת הקטכולאמינים תהיה ממושכת יותר, וכתוצאה מכך ההפרעות המטבוליות תהיינה קשות יותר.
שינויים בהפרשת הסטרואידים
קיימת עלייה ברורה בהפרשת הגלוקוקורטיקואידים בחולים לאחר חבלה. העלייה היא בעיקר של ה-17 הידרוקסי-קורטיקוסטרואידים. עלייה זו מלווה בדרך כלל בהרס מוגבר של הגלוקוקורטיקוסטרואידים בכבד, ובהפרשה מוגברת של תוצרי הפירוק בשתן. ברוב החולים, שבהם החבלה אינה יוצרת חוסר שיווי משקל ביולוגי קשה, רמת הסטרואידים עולה לזמן קצר בלבד, ויורדת לאחר מספר שעות או מספר מועט של ימים. בחבלות קשות, רמות הסטרואידים יכולות להישאר גבוהות במשך שבועות. נדיר לראות חולים ללא עלייה ברמת הסטרואידים לאחר חבלה. חולים אלה סובלים בדרך כלל מאי-ספיקה של יותרת-הכליה עקב:
- דימום לתוך קליפת יותרת-הכליה
- חדירת תסחיפים אילחיים ליותרת-הכליה
חולים שהשתמשו זמן ממושך בסטרואידים ממקור חיצוני, וכתוצאה מכך פיתחו אטרופיה של האדרנל, כושרם לעמוד במצב ה-Stress של החבלה הוא ירוד, ולכן חבלה קלה יחסית תגרום הפרעות קשות לשיווי המשקל של הגוף.
הכאב וההיפוולמיה משפעלים את התגובה ההורמונלית:
- ההיפוולמיה מגרה את הקולטנים האפרנטיים הנמצאים בעלייה הימנית ובעורקי הקרוטיס. העצבים הללו נפגשים ב-Laterals solitary nucleus, משם הגירוי עובר ללא סינפסות ל-Ceruleus ב-Dorsal pons ול-Tegmental raphe nuclei. מכאן הגירוי עובר ב-3 מסלולים, שאחד מהם הוא מעכב והשניים האחרים מגרים. המסלולים המגרים מסתיימים בגרעינים ב-Anteroventral hypothalamus. המסלול המעכב עובר דרך ה-central Tegmental tract ומסתיים בהיפותלמוס האחורי. מסלולים אלה נפגשים בהיפותלמוס הבזלי ומפקחים על שחרור ה-CRF (Corticotropin-releasing hormone), המפקח על שחרור ה-ACTH (Adreno-Cortico-Tropic Hormone)
- גירוי הכאב מתחיל ברקמות, עובר ל-Substanstia gelatinosa בקרן האחורית של עמוד השדרה, ומשם הוא עובר למדולה ולפונס. מהפונס סיבים עוברים להיפותלמוס. בהיפותלמוס קיימים גרעינים ספציפיים המפקחים על שחרור ה-Releasing factors, ואלה מפקחים על הפרשת ההורמונים מההיפופיזה הקדמית
במנגנון המשוב הנורמלי עלייה ברמת הקורטיזול בדם מדכאה את הפרשת ה-ACTH. בחולים עם דמם מסיבי מנגנון המשוב הזה נפסק, וקיימת הפרשה מוגברת גם של ACTH וגם של קורטיזול, עד אשר נפח הדם חוזר לתקנו. בזמן חבלה קיימת הפרשת-יתר של קורטיזול, הגורמת לדיכוי הפרשת ה-ACTH, אולם חבלה נוספת, כמו ניתוח, גורמת לדיכוי פעולת משוב זו, ולכן על אף שנפח הדם חזר לתקנו, חבלה כפולה גורמת לעלייה של רמות ה-ACTH והקורטיזול בדם. דיכוי פעולת משוב זו יוחסה לגירויים שאינם תלויים ברמת הקורטיזול בדם והמעודדים הפרשת ACTH כמו: הפרשת-יתר של קטכולאמינים או רגישות מוגברת של ליבת יותרת-הכליה ל-ACTH. בחולים הלוקים בהיפוולמיה קשה ובאיסכמיה של יותרת-הכליה עקב פרפוזיה לקויה, לא תיראה עלייה ברמת הקורטיזול.
מצבי חבלה גורמים לירידה בהפרשת ה-17-קטוסטרואידים בשתן, כביטוי לירידה ביצירת הסטרואידים הגונדאליים. בחולים אלה, בתקופת החבלה, יש ירידה בלבידו והיעלמות הווסת. הירידה ברמת ההורמונים האנבוליים הללו מאפשרת פעילות מוגברת של ההורמונים הקטבוליים, אשר לא ניתן לשנותה על-ידי הוספת אנדרוגנים ממקור חיצוני.
אינסולין
האינסולין הוא אחד מההורמונים האנבוליים החשובים של הגוף:
- האינסולין גורם להחדרת הסוכר לתאים וניצולו
- האינסולין נחשב כאנטיקטוגני כיוון שהוא:
- משפעל של ליפופרוטאין ליפז
- מזרז פעילות הליפז
- מחדיר שומנים לשריר
- מעכב ליפוליזיס
- האינסולין מעכב את הגלוקונאוגנזיס
- האינסולין משמר חלבון
בחבלה, רמות האינסולין יורדות עקב:
- ירידה בהפרשתו
- דיכוי הנגרם על-ידי הרמות הגבוהות של הקטכולאמינים
בעבודות שבוצעו, נמסר, שאמנם קיימת ירידה כזו, אולם היא נמשכת תקופה קצרה בלבד (שעות). לאחר מכן, רמות האינסולין עולות והתגובה תואמת את כמות הגלוקוז בנסיוב. למרות זאת החולה מתנהג כמי שרמת האינסולין שלו בנסיוב נמוכה, כלומר לחולה יש היפרגליקמיה ומטבוליזם מוגבר של שומנים. נמצא שהשפעת האינסולין על עיכוב הגלוקונאוגנזיס בכבד קטנה מאוד ולכן חולים אלה מייצרים גלוקוז מחלבון בצורה מואצת, למרות הרמות התקינות או אף הגבוהות של האינסולין בנסיוב. מתן גלוקוז מעלה את רמת האינסולין בנסיוב של החולה, אולם עלייה זו רק מקטינה את האפקט של הגלוקונאוגנזיס ואינה יכולה להפסיק את התהליך המואץ.
אלדוסטרון
בחולים לאחר חבלה קיימת עלייה ברמות האלדוסטרון. הגירוי החזק ביותר להפרשת אלדוסטרון הוא איבוד נוזלים איזוטוניים מהגוף. איבוד הנפח גורם להקטנת זרימת הדם לכליה, לירידה ב-GFR, ולהפרשת רנין. הרנין מגרה הפרשת אנגיוטנסין מהמערכת הגוקסטהגלומרולרית ומהכבד, ומגרה ישירות את קליפת יותרת-הכליה להפריש אלדוסטרון (תרשים 10.16).
גורמים מגרים נוספים להפרשת האלדוסטרון הם:
- ה-ACTH
- עלייה ברמת האשלגן בנסיוב
- ירידה בערכי הנתרן בנסיוב
- ירידה בנפח החוץ-תאי
האלדוסטרון משפיע על הכליה. הוא גורם לספיגה מוגברת של נתרן וביקרבונט, ולהפרשת-יתר של מימן ואשלגן בשתן. עקב ההפרשה המוגברת של מימן בשתן ייווצר שתן חומצי. ייתכן שלאלדוסטרון אפקטים פרסוריים נוספים הכוללים שינויים ישירים בשחלוף היונים בלב ובשריר החלק של כלי הדם.
וזופרסין (ADH)
לאחר חבלה אפשר למצוא עלייה ברמת הוזופרסין בנסיוב ללא קשר לאוסמולליות הדם. בדרך כלל ההיפרטוניות של נוזלי הגוף מגרה את הפרשת הוזופרסין, המונע איבוד נוסף של נוזלים מהגוף, ועל-ידי כך מנסה לשמר את אוסמולליות הנוזלים. הגירוי החבלתי ההיקפי גורם לגירוי העצבים האפרנטיים הפועלים על ההיפותלמוס. גירוי הגרעין הסופרה-אופטי והגרעין הפרה-ונטריקולרי, גורם לשחרור הוזופרסין מההיפופיזה האחורית. בחולים נורמוטונים, המפרישים וזופרסין ביתר, נוצר מצב הנקרא Inappropriate ADH secretion, הגורם לחולים אלה להפוך להיפוטוניים עם ירידה בערכי הנתרן וחלבוני הדם בנסיוב, עקב מיהול הנוצר בעקבות ספיגה מוגברת של מים בכליה. ירידה זו היא זמנית בלבד ומתקנת את עצמה (תרשים 11.16).
גלוקגון
הורמון זה מיוצר על-ידי תאי האלפא בלבלב, ורמתו בנסיוב עולה בזמן חבלה. הגלוקגון גורם לליפוליזיס על-ידי הגברת פעילות האנזימים הליפוליטיים. אנזימים אלה גורמים להידרוליזה של השומנים לחומצות שומן חופשיות ולגליצרול. העלייה בחומצות השומן החופשיות מגרה את הגלוקונאוגנזיס. הגלוקגון מגרה גם באופן ישיר את הגלוקונאוגנזיס על-ידי שפעול ה-cAMP של הפוספורילאז. כתוצאה מכך חלה עלייה ברמות הסוכר בדם. לגלוקגון גם השפעה קרדיווסקולרית, הוא מגביר את תפוקת הלב ומקטין את ההתנגדות ההיקפית.
הורמון הגדילה
בפציעות נרחבות, עם איבוד דם ונזק רקמתי, ניתן לראות עלייה ברמות הורמון הגדילה בנסיוב. הורמון זה מעלה את רמת הסוכר בדם על-ידי עיכוב פעולת האינסולין והגברת הגלוקונאוגנזיס.
תירוקסין
רמות הורמון זה אינן עולות במצבי דחק ואף יכולות, באופן מעשי, לרדת לאחר חבלה.
הפצע
הפצע בחולה החבול מהווה למעשה את הגירוי לתחילת תהליך הריפוי. הפצע מפריש חומרים לדם, אשר מגרים הפרשת קטכולאמינים. הוא גורם לכאב, הגורם לגירוי מרכזי, הקשור להפרשת ההורמונים השונים. איבוד הדם דרך הפצע מהווה גירוי לקולטני נפח ולחץ, ולכן גורם להפרשת הורמונים המגורים על-ידי הקולטנים הללו. כל זמן שהפצע פתוח יש עיכוב של התהליכים האנבוליים בגוף וגירוי מתמשך לתהליכים הקטבוליים.
לשם ריפוי הפצע אין צורך במטבוליטים מבחוץ. הגוף מגייס חומרים לבנייה ממקורות אנדוגניים עד השגת הריפוי המלא, אולם חוזק הצלקת תלוי בקיום של מאזן חנקן חיובי. בעצמות - הריפוי שונה ומלכתחילה יש צורך במאזן חנקן חיובי. בכוויות - כל זמן שהן פתוחות מאזן החנקן של החולים שלילי; לעומת זאת כיסוי הפצעים בעור מביא לקיצור השלב הקטבולי ולזירוז השלב האנבולי.
דם המצטבר באזור הפצע, בליווי פרפוזיה ירודה ובצקת מקומית, גורמים לחמצת מקומית ולבריחת האשלגן מהתאים. בנוכחות זיהום גם הטוקסינים החיידקיים מתאספים באזור הפצע. החמצת גורמת ליצירה מוגברת של קינינים ופרוסטגלנדינים המשתחררים לצירקולציה, לאחר שיפור המצב ההמודינמי, ומתחילים את תהליך התגובה לחבלה (תרשים 12.16).
על ריפוי הפצע ראו בפרק "ריפוי פצעים".
זיהומים
בכל חולה עם פצע פתוח יש מושבות של חיידקים מהסביבה הקרובה. גם בניתוחים נקיים אפשר למצוא חיידקים בפצע, אשר לא יתפתחו לזיהום עם סגירת הפצע. בזמן ההתיישבות של החיידקים בפצע יש מספר שינויים מטבוליים מקומיים הנגרמים עקב נזק לרקמה והצטברות הלויקוציטים במקום. רק בחלק מהפצעים שבהם התיישבו חיידקים מהסביבה יתפתחו זיהומים. התפתחות הזיהום תלויה במספר החיידקים שבפצע, במידת אלימותם, במתן או אי-מתן אנטיביוטיקה מונעת, ובעוצמת החבלה הרקמתית (תרשים 13.16).
ניקוז זיהומים ומורסות ומתן אנטיביוטיקה, מורידים את התצרוכת המטבולית, ומפנים את האנרגיה לתהליכי ריפוי ובנייה.
במצבי חבלה, במיוחד אם מצב ה-Stress הוא ממושך, קיימת ירידה בחסינות הגוף בפני זיהומים, עקב פגיעה במערכת החיסון הספציפית והבלתי ספציפית. הפגיעה במערכת החיסון הספציפית בולטת במיוחד במערכת הלימפוציטים מסוג T עם ירידה במספר התאים בדם, ירידה בתפקוד ה-Helper cells וה-Supressor cells. קיימת ירידה בכושר הבקטריוצידי והפונגוצידי, עקב תפקוד לקוי של הפולימורפונוקלארים. קיימת גם ירידה בפעולות מערכת החיסון המושהית. כל אלה חושפים את הנפגע לזיהומים ולאלח-דם.
על אלח-דם ראו פרק "הלם זיהומי".
שינויים פסיכולוגיים
השינויים הפסיכולוגיים בחולים לאחר חבלה הם רבים:
- הפחד וחוסר הבהירות ביחס לעתיד גורמים לחרדה ולשינויים מטבוליים עם עלייה ברמת ההורמונים הקטבוליים ועלייה ברמת הקטכולאמינים
- בידוד החולה ביחידה לטיפול נמרץ, שם החולה מאבד יכולת אבחנה בין יום ללילה, ונחשף לחוסר פרטיות ורעש
- חוסר שינה עקב כאבים, מתח נפשי או רעש, גורמים לגירוי המערכת האוטונומית ומגבירים את החרדה. חולים אלה זקוקים לתרופות מרגיעות או מרדימות
- בידוד חברתי, במיוחד של חולים זקנים, גורם לחוסר-התמצאות, לבלבול ולשקיעה של החולה
- הפחד מהמוות גורם לחרדה רבה ולאי-שקט נפשי
ראו גם
- לנושא הבא: שלבי החבלה
- לתוכן העניינים של הפרק
- לתוכן העניינים של הספר
- לפרק הקודם: כירורגיה של המערכת הוורידית
- לפרק הבא: הלם
המידע שבדף זה נכתב על ידי ד"ר צבי קויפמן - מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לבריאות השד מרכז רפואי מאיר, כפר סבא